אין לי כוח ולא בא לי לדבר. אני מקווה שזה יעבור בקרוב, ואם לא אז אני פשוט לא אדבר כל היום! אני יודע שזה לא אפשרי אבל המחשבה הזאת שכאילו אני יכול לעשות את זה מאוד מנחמת אותי לא מדבר!!!
זה כיף שמחמיאים לך על הלבוש. זה כיף שמאמינים בך בעבודה. זה כיף כי אפילו שאתה חושב דברים רעים על עצמך, אנשים מבחוץ, חסרי אינטרס, באים ואומרים לך אחרת. זה נעים
"נסיך". ברור, ברור. אני יודע בדיוק מי אני ומה אני שווה אז אני לא מתפלא שהמילה הזאת הגיעה (איזה מהפך מהפסקה הקודמת). אני נסיך ואני מלך ואני אחד הטובים, הבעיה שלי היא בעיית כימיקלים לא מאוזנים במוח שמאוד קשה לי לטפל בה. אבל עובדים על זה.
אני לא ידעתי את הדברים האלה ועכשיו אין לי מושג מה אני צריך להרגיש. מה אני יכול או רוצה להרגיש. איה עולם מחורבן אמאלה. אני בחיים לא אביא לכאן חיים חדשים.
כמה פצעים ללקק. אם הם לא שלי זה פחות כואב?
איך אפשר לשחרר את המצפון? מה זאת הבקשה המוזרה הזאת?
יש לי מזל שאני מוקף באנשים באמת טובים. קשה למצוא אנשי טובים באמת. או לפחות אנשים שאתה מרגיש שאוהבים אותך, אבל על אמת. וזה נכון. אני מרגיש.
לא יודע, אני די נוסע על אדים בחודשיים האחרונים. יש לי פצע גדול ומכוער ומדמם בתוך הלב והפצע הזה הוא קולקטיבי מאוד ואני מרגיש אותו בתוכי ובסביבתי, בתחבורה הציבורית ובכבישים המהירים, על הקירות ועל המדרכה, וכולנו חיים דרכו, מדממים.
הרגשתי שאני חייב להכניס לפחות משהו בריא אחד לניוון האינסופי שאני חווה מאז השביעי באוקטובר וחזרתי לכיתת היוגה שלי אחרי שכמעט שנתיים לא הייתי שם (מאז ההתפרצות של הפרעת האכילה שלי וחרדת ההקאות). המורה נורא שמח לראות אותי והיה נחמד וחמוד כהרגלו, הבעיה היא שחטפתי התקף חרדה תוך כדי התרגול והייתי חייב לברוח החוצה. למזלי אני יודע איך לתפעל מצבים כאלה אבל אחרי המון זמן שלא חוויתי התקף חרדה, נזכרתי בתחושה הנוראית הזאת שעוברת בגוף ובתוך הנשמה, ולרגע גם עברה בי המחשבה "זה לא עובר לי. זה לא יעבור לי בחיים". חח, ממש טירון! גם התבאסתי כי כשאני חווה התקפי חרדה מה שעוזר לי זה פשוט להתרחק מהאזור ולהיות עם עצמי עד שאני נרגע, אבל ברגע שעשיתי את זה התבאסתי ש"רק עכשיו חזרתי לתרגל יוגה, וזה נהרס. אני לא אוכל לחזור לשם יותר". הסתובבתי יחף ברחוב מנסה להסדיר את הנשימה ולשכנע את עצמי שאני על זה, להלחם בקולות שאומרים לי "רק אם תקיא זה יעבור. תקיא! או תתעלף. או תמות. אם לא תעשה את אחת מהפעולות האלה, הגוף שלך יתקע במצב המפחיד הזה, ותוכל רק לבכות ולברוח כל החיים שלך". אבל בסוף הצלחתי לגבור על זה. כמו תמיד. כי אני עובד קשה ומתרגל ויודע כבר מה לעשות. נשמתי עמוק, הסדרתי את הדופק, נרגעתי עוד קצת באוויר הקריר של הרחוב וחזרתי בחזרה לסטודיו, היישר לבהוג’נגאסנה, כאילו כלום לא קרה בכלל. מצד אחד, אני גיבור. הכי קל לברוח ואני חזרתי. מצד שני שוב עולה בי הבאסה שהגוף שלי מתמודד עם דברים בצורה הזאת – משהו לא יושב טוב אז תתפוצץ ועכשיו! תמיד היו חרדות פה ושם זה נכון, במיוחד בתקופה הזאת ובמיוחד עם העובדה שאני אדם חרדתי. אבל כזה דבר, בצורה של התקף חמור, זה לא היה לי מזמן מזמן, ולא היה נעים לי להזכר בתחושות האלה. גם שילמתי על עשרה שיעורים מראש דווקא בגלל העובדה שזהו הכסף נלקח וגם ככה אין ממנו הרבה אז כדאי שתלך ותתמיד. זה בריא לך. (קיללתי את עצמי כשכתבתי את זה. כתבתי "זה בריא לך יא…. ואז מיד מחקתי. אני לא אדבר לעצמי ככה כי זה לא מגיע לי. רואים, אני מתרגל.)
אני מאוד רוצה להמשיך לכתוב אבל בשנה האחרונה לעשות את זה מול מקלדת קצת יותר קשה לי ואני משתעשע עם הרעיון הרומנטי של לכתוב בכתב יד. אבל כשאני קורא דברים שכתבתי בכתב יד עולה בי קרינג' כזה שקשה לי מאוד להסביר. אני חושב שיש לי כתב יד שהוא יפה אבל מכוער. אבל אני אוהב גם לשרבט ולקשקש. בעבודה יש לי מחברת שאני כותב בה דברים שקשורים לעבודה. מספרי פריימים וכזה, הערות שקיבלתי, משימות להשלים. לפעמים אני כותב גם דברים אחרים. ואני מקשרש הרבה שירבוטים חמודים כאלה שאם יש לי כוח אני מעביר אותם אחר כך לדיגיטלי.
אמא שלי קיבלה מהעבודה שלה מחברת דיגיטלית וזה פשוט מדהים. מדובר בכזה טאבלט דק וקל משקל, עם מסך חלבי כזה שמזכיר מאוד קינדל. ניסיתי לכתוב על זה ולצייר וזה מאוד כיף. הבעיה היא שזה יקר פיצוצים. אבל אני חושב על זה. בא לי לשרבט כל היום כי הדברים הכי אמיתיים יוצאים כשלא חושבים יותר מידי. כתיבה אינטואיטיבית. שרבוט אינטואיטיבי.
זה שרבוטזה אחרי שהעברתי לדיגיטלי
אני מאוד רוצה להשתפר במה שאני עושה. אני גם רוצה להאמין בעצמי. אני אשתפר. אני תמיד הכי טוב שאני יכול באותו רע. אני אמשיך לדבר על תדר גבוה ואני גם אהיה בתודעת שפע. ואני גם אצליח לעבור לדירה גדולה יותר וגם לחסוך כסף. יהיה כל כך טוב.
אני מרגיש צורך לבקש סליחה מכל הילדים הקטנים שמתו על זה שהם הגיעו לעולם הנוראי הזה והיו צריכים לחוות אותו בצורה הכי מעוותת שיש. אבל אני לא יכול לעשות את זה. לפעמים זה מרגיש כאילו שאני בנפילה לתוך תהום אינסופית, וכל מה שאני צריך כרגע זה מישהו שיתפוס אותי, אפילו רק לשניה אחת. מישהו שיגיד לי שהכל בסדר, או לפחות שיהיה בסדר. אף אחד לא יכול להגיד לי את זה כרגע בלי לשקר לי. ואף אחד לא יכול להבטיח לי שיהיה בסדר אחרי כל הזוועות שקורות, לא בזמן הקרוב. אז אני ממשיך ליפול, בלי היכולת להועיל או לעזור. רק לזרום עם האוויר למטה באשמה מקפיאה שאני כלום ושום דבר בתוך זה, ולקוות שהחרא הזה יגמר מהר, או שהתחתית קרובה.
אני כרגע פיזית לא לבד. אולי הגוף לבד, אולי הנפש לבד, אבל פיזית, סובבים אותי אנשים שאוהבים אותי. ואני מלא באהבה, אני מייצר בתוכי אהבה, ואני מחלק אהבה. זה התפקיד שלי בעולם. ושיגמר כל החרא הזה, יהיה גם מישהו כמוני שיהיה לצידי ונייצר אהבה ביחד אחד כלפי השני ומבפנים לעולם. ונקבל אהבה חדשה מהעולם.
מאז שהמדינה נכנסה למצב הנוראי שהיא נמצאת בו כרגע, אני מרגיש שאין לי זכות להיות בדיכאון על דברים שקשורים בי. יש דברים הרבה יותר גדולים וכלליים לדאוג מהם. אבל מה לעשות, את הדיכאון לא מעניינת הממשלה ולא מעניין הקרע בעם והאלימות הגואה ברחובות, והשנאה, הו השנאה. הדיכאון עסוק בי, ובלהזכיר לי כמה שאני, לא טוב ולא ראוי. ומאז אני מסתובב בעולם עם אשמה וכעס. אשמה, כי מה נראה לי בכלל, המדינה בקריסה כללית. וכעס, כי די, די! אני לא יכול להכיל את כל הכאוס הזה בנוסף לכאוס הפנימי שלי. זה קשה מנשוא. אז אני משתדל להמנע. לא שומע חדשות, לא רואה טלוויזיה, העפתי את הסטרימר מהבית ואני בעיקר מקשיב למוזיקה כשאני חוזר מהעבודה. זה נחמד. אבל אי אפשר באמת להתחמק מזה והחדשות תוקפות אותי מכל מקום. בפייסבוק, בשיחות המשרדיות, עם החברים, והכי נורא – בתוך המשפחה. אז אין באמת דרך לחמוק מהחרא שנופל על כולנו.
היום אמרתי לפסיכולוג שלי שהלוואי והייתי יכול להיות כמו האנשים האלה שהם או שחור או לבן. 100% אמונה עיוורת בדרך אחת, ללא כל חמלה והבנה של הצד השני. אני יודע בדיוק לאיזה מחנה אני משתייך, וכולי מלא בכעס וזעם על אנשים קיצוניים, אבל אני לא באמת יכול להלחם באף אחד כי אני כל הזמן צריך להבין את האחר. להעלב בשם אבא שלי או משהו כזה. אבא בנאדם קשה, אבל אני באמת אוהב אותו והוא נתן לי המון ערכים שאני הולך דרכם היום. וכן, אני שמאלני מאוד והוא מצביע ביבי. איזה יופי. אני לא יכול לשמוע את חברי למשרד מדברים ב"הם" ואומרים כל כך הרבה דברים רעים כשאני יודע שאבא שלי נכלל ב"הם" האלה, וכל הטינופת שיוצאת להם מהפה זה ממש לא הוא.
אמרתי את זה ליונתן והוא אמר שהוא לא יכול להגביל את הדיבור שלו בגלל ש"זה לא כולם". אני מבין את מה שהוא אומר. השיח הזה עדיין קשה לי אבל אני כנראה רגיש מידי. תמיד רגיש מידי. כולם בוחשים בקדרה הרותחת, אני לא רוצה להיות חלק מזה. תפסיקו לריב זה מעציב אותי מאוד. אני מקווה שזאת הפעם האחרונה שהמצב במדינה יגרום לי לכתוב כאן על פוליטיקה. אני מאוד שונא את זה.
אנחנו שנייה ממוות וכל הכתובות כתובות על הקיר.
Harm Of Will
כשזה רק התחיל, הצהרתי שהתגעגעתי להרגשה הזאת. הציפייה, הזאת, הפלירטוטים הקטנים. איזה כיף שיש למי לחכות. אחר כך זה התגבר והתחלתי להרגיש באמת מה זה אומר, ודפוסים ישנים ורעים בי החלו לחזור. "נכון שאמרתי שהתגעגעתי? אז לא, לא התגעגתי באמת. זה פאקינ כואב". אבל הרגש כבר קיים, והוא מבעבע בתוכי. חרדות בלתי נסבלות, הלקאה עצמית בלתי פוסקת, עצבות וקנאה מעיקה ובלתי מוסברת. זאת ההרגשה המוכרת הזאת, כאילו שאני משתגע. אצלי הכל במערבולות, ואצלו – הוא זוכר שאני קיים בכלל? היום חשבתי אם לשלוח לו הודעה. לא דיברנו מיום חמישי והתגעגעתי. ההתלבטות אם לשלוח לו הודעה או לא כל כך הלחיצה אותי שחשבתי – אולי עדיף להניח לזה, לחיות בפנטזיה התמידית שלי ולצפות שמשהו יום אחד יקרה, מאשר להרגיש, ולחיות את זה, ולכאוב את זה, ולהפגע מזה. כי זה פאקינ קשה. ואני רק רוצה להרגיש קצת נאהב. לא מגיע לי?
אני באמת מרגיש שאני מתחרפן אבל אני ממש מבסוט על עצמי כי אני גם נורא קול ומשחק אותה. אני פשוט לא רוצה שזה יתפוצץ לי בפרצוף. בא לי גבר טוב שיאהב אותי. אבל אני לא יכול להגיע לשום מקום בלי לסחוב אחריי את כל הגברים החארות שבזכותם החוויה שלי והניסיון שלי כל כך קשים.
כמה כבדים רגשות ותחושות.
כולם משחקים, ועומר יושב בצד. וכך היה תמיד.
חשבתי שאיבדתי את שריר הכתיבה. ניכר שאני לא בכושר, אבל אני עוד מצליח לכתוב.
איך אפשר לכתוב משהו שיגיע לכולם בלי להתחרט ובלי להתבייש ובלי להרגיש שחשוף מידי ובלי להתנצל ובלי להרגיש מסכן ועדיין לבקש עזרה ועדיין לבכות ועדיין להיות אמיתי?
לפעמים הוייבים של הסביבה לא תואמים את הוייבים שלי באותו הרגע וזה יוצר אצלי תסכול שגורם לי לרצות להעלם. זה מהמם שאני מזהה את זה. שאני יכול להגיד לעצמי וואלה עכשיו זה הזמן להתאמן על וויסות נכון.
אבל באמת, כשזה קורה, כל מה שבא לי לעשות זה להעלים את עצמי. לשתוק לנצח, להעניש את כולם בזה שלא אהיה. כאילו שלמישהו אכפת. אני כותב את זה מתוך מקום של תסכול, אל תתייחס בובי. אני ממש רוצה תדר גבוה אבל לפעמים יש רגשות קשים שעולים והם חייבים להיות מורגשים ולצאת ממני אחרת הם לא יעברו. לפעמים יותר קל לי לבטא אותם במילים קשות. לפעמים כלפי עצמי. אני משתדל שלא אבל זה יוצא. בסדר, נתאמן.
אני זה אני ויש לי דעות וערכים משלי, ואני יכול לחשוב מה שאני רוצה על כל דבר בעולם. אין מה להשתבלל אם אין הסכמה. לכולם מותר לחשוב מה שבא להם. מותר לי גם שלא יהיה לי אכפת מזה. הכל לגיטימי, הכל אפשרי, והכל ממש ממש בסדר. לא פגעתי באף אחד, אין סיבה שארגיש במגננה.
הפנטזיה שלי הייתה שהמצב שלי כל כך ידרדר ככה שלפסיכיאטר שלי לא תהיה ברירה לתת לי את הכדורים הכי חזקים שלו, שכמובן יפתרו לי הכל ויפטרו אותי מהכל. כן, זאת הפנטזיה. לקחת כדור פלא שברגע שבולעים אותו הכל מסתדר. כמובן שדבר כזה לא קיים, אבל הייתי מוכן לשלם המון כסף בשביל זה. לפעמים לחיות זה דבר בלתי נסבל ואני לא מצליח לעבור דרך זה בלי להרגיש סבל. הכל על פניו בסדר. יש לי דירה, יש לי עבודה שאני אוהב, חברות וחברים מתוקים מאוד שאוהבים אותי, ועדיין, ה"לחיות" שלי כרוך במאבק נוראי ולא מוסבר. בגלל שאין לו סיבה, הוא כל כך מתסכל. כי למה בעצם ומה דפוק בי? יש רוע וסבל אמיתי בעולם. אנשים שרויים בעוני ובמלחמות ואפילו לא כל כך רחוק מכאן. הם סובלים. זה מוצדק. למה אני סובל? איזו סיבה יש לי להתלונן? למה הכל קשה גם בלי להיות כל כך קשה? התסכולים האלה הם גם חלק מהקושי.
עבר הרבה זמן, ואני לא בטוח אם כרגע יש לי מה לכתוב, אבל זה לא קרה מינואר אז אולי הגיע הזמן. אני בסוג של המנעות מהחיים כבר הרבה זמן. הייתה שנה מאוד אינטנסיבית והבטחתי לעצמי שאהיה כלפי חומל ולא אשפוט את עצמי על דברים שאני עושה או לא עושה אז אני מניח שגם זה שלא כתבתי הרבה זמן זה בסדר, למרות שהייתי רוצה אחרת. אני אוהב לכתוב והייתי רוצה להתמיד בזה. אבל הלהתמיד, זאת הבעיה. לא משנה כמה אני אוהב דברים, הדיכאון תמיד מנצח. אבל אני פה ואני נלחם בו כי הוא בן זונה למרות שהוא עובד עליי תמיד שהוא חבר.
אין לי כל כך מה להגיד, לא קרה הרבה בחוץ אבל בפנים קורה המון, כי בפנים אף פעם לא שקט. אין אביב. תמיד סוער, קר, בודד, המון רעש. כשבפנים יש כל כך הרבה בלאגן, אז מה שבא לך לעשות מבחוץ זה רק למצוא קצת שקט. עם אנשים אין שקט. עם אנשים צריך להיות, לחיות. אני מוצא את הדברים האלה מאוד קשים. אני צריך להאבק כדי לעשות אותם. לפעמים אני נכנע לעצמי ופשוט בורח, סוגר מאחורי את הדלת והולך לישון.
אני לא מצליח להשתלט על המחשבות שלי. היום אצל הפסיכולוג תארתי את זה כמו מערבולת בלי התחלה ובלי סוף. היא תמיד שם, מתערבלת. כל הזמן, ללא הפסקה. לא משנה אם מדובר בנושא ברומו של עולם או בחרא של היומיום, יש לי בתוך הראש מגרסת מחשבות ענקית שגורסת לי את המוח פעם אחר פעם, לחתיכות קטנות, מעבירה אותו, מפרקת, מרכיבה וחוזר חלילה.
ובעיקר, ההתעסקות, היא אוכל. פחד מאוכל. פחד שלא יהיה אוכל. פחד שאשאר רעב. פחד שלא ישאר לאחר כך. פחד להקיא, פחד להשאיר בפנים. אסור את זה ומותר את זה, זה בריא וזה תופס מקןם בבטן וישביע אותי. נשבר לי כבר הזין מהחרא הזה.
אני מצייר לאחרונה, ויוצר. אני אוהב דברים חמודים ומשמחים. ואני אוהב המון אנשים.א
אני חייב גם ללמוד שמותר לי לא לאהוב, ומותר לי שתהיה לי דעה משלי. ומותר לי לא להסכים.
אני כבר בערך חודש ככה, כמו שאני אוהב לקרוא לזה – "לא מאוזן". זה באמת מרגיש כמו חוסר איזון. חוסר יציבות כזה שאני נושא איתי מהבוקר עד הערב, מנסה בכל כוחי לא ליפול. זה התחיל כשהביג בוס קראה לכולנו לשיחה ואמרה שיש קיצוצים בחברה ואנשים יפוטרו, ואני, שלא מוכן בשום פנים ואופן לחזור לאבטלה, נכנסתי לחרדות קיומיות לסטרס בלתי נגמר. אני ממש לא מתגעגע לחוסר תכלית הזה, לקום בבוקר לכלום ושום דבר, ללכת לפוסטמה מלשכת האבטלה שתאיים עליי שתשלח אותי לנקות רחובות אם אני לא אמצא עבודה, אין לי כוח. זה לא בריא לי. אחרי השיחה הנוראית הלכתי לחן ואמרתי לה שאין סיכוי שאני אצליח להמשיך לעבוד היום ושמה היא לעזאזל חשבה לעצמה שהיא עשתה לנו את השיחה הזאת באמצע היום. אז עלינו לגג ודיברנו. אני לא זוכר מה נאמר, אני רק זוכר הרבה היסטריה והרבה הרבה רעל שהשתחרר לאוויר. בסופו של דבר שרדתי את גל הפיטורים הזה למזלי. קניתי לפני אוכל, רציתי להקיא לפני שאכלתי אותו. לא היה לי תאבון אבל אכלתי אותו בכל זאת. המשכתי לרצות להקיא.
מאז משהו לא בסדר איתי. "לא מאוזן". עצוב, דכאוני, מתנדנד, בעיקר רוצה כל הזמן לברוח הביתה ולהסתתר מתחת לשמיכה. ואם זה לא מספיק, בעל הבית התקשר והעלה לי את השכר דירה. זה קרה עוד לפני שידעתי שאני לא מפוטר. סטרס, בלי סוף. דרך נפלאה להתחיל את השנה האזרחית החדשה.
יוגה עוזרת. במיוחד כשהמורה אומרת את כל המשפטים הנכונים תוך כדי התרגול. אבל אני לא מתמיד.
וכשאני אומר שאני לא מאוזן, מעבר לזה שאני פשוט מסתובב לי עצוב בעולם, זה הולך ככה – למשל, אני בעבודה והכל בסדר. עובד לי. פתאום נזכר שאני קיים ורוצה להעלם. והתחושה הזאת כל כך כבדה על החזה. אני לא מצליח להתגבר עלייה. אחרי כמה דקות משהו מסיח את דעתי ואני בסדר. אבל התחושה הזאת חוזרת תמיד, כשאני לבד, כשאני חושב, כשאני נזכר. הכל בסדר מסביב אבל בפנים – אין איזון.
לפני בערך שבוע בדרך הביתה יונתן אמר לי שהוא כנראה מתחיל לצאת עם מישהו. ואני, שמאוד מאושר בשבילו, מרגיש איך שוב החוסר איזון משתלט עליי, הפעם מכיוון שונה. אני מקנא. אני קנאי. ולא בא לי שיהרס לו חס וחלילה, ואני שמח בשבילו. אבל אני רוצה שישמחו גם בשבילי. גם אני רוצה למצוא אדם להתחיל לצאת איתו, ולבשר את הבשורה ליונתן. והלו, מה אתה משאיר אותי מאחור? איך אתה מצליח בכלל לחיות אחרי העבודה? אני היחידי שמגיע הביתה ופשוט רוצה לשרוע ולא לעשות כלום? אני מנסה ומתחבר לאפליקציות הדוחות, מנסה למצוא איזה משהו, מישהו. מגנט של סוטים, זה מה שאני. וכל פעם שאני נכנס לטינדר אני מרגיש מכוער ולא אטראקטיבי. אני אפילו לא מתחיל לדבר על הגריינדר.
אני צריך להפסיק למצוא סיבות לכעוס על יונתן. הוא סופר חמוד והוא תמיד מתקף את הרגשות שלי ונותן להם מקום, לא משנה כמה אני כבד ואידיוט, הוא באמת שם וגם אם לא יצליח לעודד הוא יגיד את המילה הנכונה. די כבר לפחד מגברים. למה זה לא עובר? באמת שחשבתי שאני אחרי זה אבל זה מכה בי בכל הכוח כשמתחיל איזשהו קשר של חברות עם גבר, וזה לא משנה אם זה סטרייט או גיי, אם הוא גבר הוא כנראה יפגע בי. וזה נורא לחיות ככה. אני אפילו לא מתחיל לדבר על הגריינדר.
זה מזכיר לי, כשנסעתי באוטובוס לפני בערך חודש וחצי ראיתי איזה בחור מדפדף לו בטינדר. הוא ברר את הבחורות בקפידה רבה, והעז לסמן "לא" גם על כמה יפות במיוחד. זה עורר בי גועל, ונזכרתי שאני שם, מדפדף לי בחורים, ימינה ושמאלה, רוצה, לא רוצה, לא מכיר אותם בכלל. פוסל אנשים שלמים על סמך תמונה דו ממדית שלא משקפת פאקינ כלום. שלא לדבר על זה שאני נפסל אצל כולם כן? אני אפילו לא מתחיל לדבר על הגריינדר!!!!!!
אז אני לא מאוזן. מתי הייתי מאוזן? ואני מחםש איזון בהכל. בנפש, בסביבה, באוכל. מתי הייתי מאוזן?
אני לא צריך איזון. איזון זה עולם הדיאטות. איזון זה קיזוזים. איזון זה הרעבות כי היה לי בולמוס. איזון זה לשתות מים כדי לא לאכול. איזון זה שכל הגוף כואב לי שבוע אחרי שהקאתי. איזון זה לא לשמוח. איזון זה להלחם על שליטה. אי אפשר להיות מאוזן כל הזמן. הגוף שלי, הנפש שלי, הכל דינאמי וזז וחי. אני סובל מדיכאון אבל יודע גם להיות שמח כשמתאפשר לי, זה הכל כימיקלים ואני מקבל עזרה. אני לא צריך איזון. אני צריך לדעת לחמול לי. להפסיק לכעוס על עצמי כשאני עצוב. אני עצוב כי עצוב לי ואני צריך להיות עצוב עד שזה יעבור לי. אני צריך לחבק את העצבות כי זה מה שעולה מתוכי עכשיו. כמובן שהשאיפה היא לא לטבוע בחושך בהנאה. השאיפה היא להתקדם ולהשתפר. אם עולים בי רגשות קשים, צריך להרגיש אותם. צריך להבין אותם. לשאול שאלות, להבין מאיפה הם באים ולתקף אותם, לתת להם מקום. אחרת זה כואב. אחרת מרגישים חוסר איזון. למשוך את עצמך בכוח לקו האמצע כשהנפש אומרת לך בבירור "ממי, אני עכשיו בצד השני, סתום שניה תן לי" – זה חוסר איזון.
אני אזכיר את זה לעצמי בכל פעם שהתסכול של החוסר איזון יעלה. וגם זה טוב למלא את הפיד שלך בכל מיני אנשים טובים שמטפלים בהפרעות אכילה. כי בסופו של דבר הכל קשור לחרא הזה ולטפל בעצמי זה קשה אבל אני לא אפסיק לעשות את זה כי היציאה היחידה מהעולם המסריח הזה תהרוס את כל מי שאוהב אותי ווואלה לא מתאים אז זה כזאת השלמה שהעולם חרא ואני תקוע פה מה לעשות לולי.
פעם הייתי מפנטז על אהבה כזאת כמו שרואים בקליפ הזה או בסרטים. שני אנשים שעושים כל מיני דברים טיפשיים שאנשים רגילים לא באמת עושים אבל זה מצטלם נהדר ודימוי מהמם לאהבה חסרת מעצורים. במציאות אנשים פשוט עושים סקס בכל מקום אבל זה גם מקסים לדעתי. בעצם, מה אני יודע, בחיים לא הייתי לי אהבה אמיתית, לפחות לא אחת כזאת הדדית. אז אולי מותר לי להמשיך לפנטז על לעשות דברים משוגעים שמצטלמים נהדר. אואה יקירתי שמסרבת לעשות גבות משנת 95 ואני דווקא מעריך את זה במיוחד ביפן שכולן רצות להתנתח יש אמנית אחת שנשארת טבעית. אני אוהב. ואחרי שאני אסיים לרקוד אני אלך לישון. לילה טוב.
PRISMIC 