כוכבת הילדות מחנה יהודה

החלטתי להקשיב סופסוף לעצתה של אוקסנה ולהתחיל להתייחס לעצמי כמו לפרס. מי שאיתי בחיי זוכה בפרס שרק ברי מזל זוכים בו. כבר ניסיתי את זה בעבר אבל כנראה שלא הייתי במקום הזה של באמת לאהוב את עצמי. אני עדיין לא אוהב את עצמי אבל אחרי הפנמה עמוקה בה הבנתי שאני תקוע בעולם הזה, החלטתי לנסות לחיות את החיים שלי עם כמה שפחות להתייסר (שזאת המומחיות שלי כבר שנים ובגלל זה קשה לא לעשות את זה), ובאמת באמת להתחיל לאהוב את עצמי, או לפחות לנסות. אני מתייחס אל עצמי כמו לפרס, או מתנה. או יהלום. אנשי ישרא, זוכרים יהלום? אז חזרתי. אני יהלום. נוצץ ויקר ובלתי שביר. מעט חד ולא מלוטש, אבל עובדים על זה. יהלומים לא מוצאים כל יום. ואם מצאת אותי ולא נדקרת מהחוד שלי, כדאי לך להחזיק בי חזק שאני לא אפול ואאבד לנצח. אתה יכול גם לזרוק אותי במחשבה שתמצא משהו יותר טוב, אבל אתה לא תמצא, סמוך עליי. אני מכיר את ההיצע כאן בישראל. יש מעט אבנים טובות ויהלומים לא תמצא. יהלום אמיתי זה הכי יקר ושווה, ואחד כמוני לא תמצא. מה שכן, קריסטלים עשויים פלסטיק אתה יכול למצוא בשפע, אם זה מה שאתה מחפש, אז בבקשה. יהלום כמוני אין. אני פרס. אני מתנה. זוכים בי. ואני בוחר להתייחס לעצמי ככה.

הדבר היחידי שנותר זה לנסות בכל הכוח להמשיך להיות פעיל ולמצוא שיטה להמנע מהבולמוסים שתוקפים אותי באמצע הלילה, כי קהות חושים כזאת כמו שאני מרגיש כשאני מאביס את עצמי אני לא מרגיש בדרך כלל. כאילו נעלמת לי האישיות והאחריות, ואני כבר לא יהלום. אני מגרסת אוכל אנושית ועד שאני לא אתפוצץ אני לא אפסיק. חוויתי התקף כזה אתמול. אחרי שבוע של אכילה מודעת מצאתי עצמי אוכל ללא שליטה. בהיתי במסך בזמן שאני דוחף צ׳יפס לפה, ללא הכרה. המחשבות צורחות עליי להפסיק ולי לא אכפת. אני יודע שאני אגיש רע עם עצמי. אני יודע שכשכל זה יגמר אני אשנא את עצמי. אני גם אומר את זה לעצמי בלופים בראש, אבל אני על מצב רובוט ויש מענה אוטומטי – ״לא אכפת לי״. הפעם לא הצלחתי להקיא, למרות שממש רציתי. בפעם שעברה אחרי שהקאתי זה הרגיש כאילו התנקתי, גם מכל הזוהמה שהכנסתי לגוף וגם מרגשות האשם וההלקאות העצמיות. אבל אתמול לא הצלחתי להקיא. אתם יודעים איזה קשה זה להגן על עצמך בגופך מההלקאות שלך? כשהדברים האלה קורים לי אני מרגיש כמו משוגע.

אני חושב שלאחרונה נהייתי קצת א-מיני. המחשבות האלה מאוד הפחידו אותי בהתחלה כי אני רוצה להיות מיני. אבל… לאחרונה אני מרגיש מוזר. לא היה לי מגע מיני עם גבר מאז פברואר וגם זה היה מזעזע וסגר אותי ואז נכנסה הקורונה המסריחה וזה פשוט התגלגל וכבר נובמבר. רציתי מאוד אבל בחודש האחרון הרצון פשוט נכבה לי. גם סקס עם עצמי בקושי יש לי. שום דבר לא מרגש אותי והכל אפור, כל הפורנו משעמם אותי והפנטזיות בראש פג תוקפן. אני חרמן ותמיד הייתי מתוסכל שאין הרבה סקס בחיי בגלל החרדות שלי. אני רגיל להיות מתוסכל מינית. אני מפחד שהזדקנתי והתסכול כל כך השתרש בי שהגוף כבר הפנים, סקס לא יהיה פה, וזהו, הליבידו כבה לעד. אני רוצה מישהו שיהיה איתי ושנתחבק ונתנשק ונעשה סקס ונישן ביחד, אבל אני רוצה גם יותר מזה. אני רוצה שבבוקר הקסם לא יעלם. בבוקר אני עדיין רוצה להרגיש נחשק. אני מסתכל על הפרצופים באפליקציות וכולם מגעילים אותי ואני לא מדמיין את עצמי עם אף אחד מהם. בא לי שמישהו ישכב לידי וירצה בי גם בלי שום קשר לסקס, ובאותו זמן בא לי להמשך אליו. מלא זמן לא נמשכתי לגבר. אני לא נמשך לאף אחד, רק לאדון כתום רוסי ולכל מי שאסור. אולי זה מנגנון הגנה כזה, להמשך ולרצות את מה שאי אפשר. ככה הכל נשאר בגדר פנטזיה, אי אפשר באמת לעשות משהו ואז לא נפגעים. ״אולי״… בטוח. אבל איך אני פותר את זה? זה מרגיש לי ממש חסר שליטה.

וזה מוזר. אני מתחיל לחשוב על הדברים האלה דווקא שאני כן סופסוף מתחיל לשלוט על חיי, או לפחות מנסה בכמה רבדים. אני מאוד מנסה להיות מודע למה אני מכניס לגוף שלי. אתם יודעים שכבר עוד מעט חודשיים אני לא מעשן? וכבר שבוע לא שתיתי שתייה מתוקה, פאקינ שבוע בלי קולה אתם יודעים מה זה?!?!

תמיד השתדלתי להיות מודע לעצמי ולמה שקורה בחיי, אבל זה תמיד היה באופן ביקורתי והלקאתי. היום אני חושב שאני מנסה להיות מודע לעצמי קצת באופן יותר מעשי. אם אני מצליח לשלוט על כל מיני דברים שפעם, ממש לא מזמן, הרגישו לי ממש חסרי שליטה, כמו להדליק סיגריה, או לשתות שתייה מתוקה, דברים שהייתי עושה באוטומט בלי להרגיש בכלל, אולי בהמשך אני אצליח להמנע מהבולמוסים, או להבין מה לעזאזל קורה לי בתוך הנפש וגם לשנות את זה. מעיין עבודה כזאת של להתחיל מבחוץ ולהכנס לבפנים. התחלתי, אני מקווה להמשיך. זה פשוט כיף להצליח. כמעט חודשיים ללא טבק וניקוטין, שבוע ללא שתייה מתוקה. מעניין מה הלאה. אני מצליח להגמל מהרגלים רעים אני בשוק אמאלה שיואוווווו

החיים קשים, במיוחד לאחרונה, אבל ישבתי היום עם אוקסנה בכיכר הבימה והשיחה איתה מאוד חידדה לי את מי שאני ולמה אני שואף, ואני אוהב את מה שחודד שם. הייתי צריך להזכר בזה. אכתוב על זה מתישהו.

אחד הדברים היחידים שמצליחים לעשות לי כיף בזמן האחרון הוא האלבום של מנגו. תצחקו מכפת ליייייי אני רוקד ושר עם ר מתגלגלת וזה באמת אחד האלבומים הכי כיפים ששמעתי לאחרונה וחבל ששמעתי אותו רק עכשיו כי הוא קיים כבר 40 שנה (כאילו כנראה פחות אבל זה אייטיז אז חשבון פשוט מקווה שחישבתי נכון אני חרא במתמטיקה 3 יחידות בקושי עובר ביי)

שרק יבוא ואני אגיד לו. שרקקק יבואאא!!!!! נווו.

החפירה הארכיאולוגית של עומר

מאיפה להתחיל? כמה שאני מתגעגע להקליד. בשישי האחרון הקלדתי במקלדת של המחשב של אמא שלי ונזכרתי כמה סיפוק יש בפעולה המוזרה הזאת של להזיז את האצבעות על גבי כל מיני כפתורים, מהר, לשמוע את הצליל של התקתוק ולראות על המסך שנוצרות מילים שהופכות למשפטים ואז לפסקאות. המקלדת בלפטופ שלי דפוקה. היא נוראית ואי אפשר לכתוב בה. אני נאלץ להשתמש באייפד אם אני מרגיש שאני חייב להוציא משהו מהסיסטם, וכפי שאתם שמים לב זה לא ממש קורה הרבה. לא בגלל שאין מה להוציא, פשוט החוויה לא דומה בשיט למה שתארתי קודם. חוץ מזה שאת האייפד רכשתי בשביל לאייר, ולפעמים נדמה לי שאני עושה עליו הכל חוץ מלאייר. גם המסך שלו נסדק כשעברתי לגור לבד, מה שגורם לי ממש לפחד להשתמש בו כדי שלא ימות לי לגמרי. אז אני צריך לקנות מחשב חדש עם מקלדת עובדת אם אי פעם ארצה לכתוב שוב. המחשב צריך להיות מספיק חזק בשביל תוכנות אנימציה ועריכה, אם אי פעם אחליט שבא לי לעשות אנימציה או לערוך. זה מלא כסף שאין לי. גם לתקן את המסך של האייפד זה מלא כסף שאין לי. אז בינתיים אני אחיה ממה שיש ואולי יום אחד אתעשר ואז כל הבעיות הקטנות והמעצבנות האלה יפטרו. זה לא באמת בעיות, יותר כמו צרות של עשירים, וזה מצחיק כי אין לי שקל על התחת, אבל את כל המכשירים האלה קניתי בעצמי אז מותר להתבאס כשהם נדפקים ונשברים נכון? בשבוע שעבר הבנתי גם שכל הדברים המטומטמים האלה הם לא יותר מהבל הבלים חסר משמעות ושהכל פשוט כלום ושום דבר, אבל זה בהמשך.

נתחיל מידיעה משמחת, אולי היחידה, וזה גם בגלל שהרבה זמן לא עדכנתי פה – הפסקתי לעשן. אני כבר חודש ושבוע לא מעשן. המחשבה על להפסיק לעשן הייתה לי במוח כבר המון המון זמן, אבל אחרי כמה ניסיונות כושלים ותלות נוראית בניקוטין זרקתי אותה לאחת הפינות החשוכות של המוח עם ניסיון לנחמה עצמית שיום אחד אפסיק, בלי באמת להאמין לעצמי. הרי, אני מלך ההתמכרויות. אוכל, סמים, תרופות, אסור לתת לי יותר מדי ממשהו אחרת זה לא יגמר.

עם הסמים הפסקתי כבר לפני שנה וחצי, או אולי שנתיים, אחרי שהגעתי למסקנה שזה עושה לי יותר רע מאשר טוב. אתם יודעים איזה פחד זה להתחיל להתמודד עם עצמך בלילות אחרי שבמשך תקופה מאוד ארוכה היית מעשן כל לילה, כל הלילה, מציף את עצמך במחשבות יפות ורעיונות גדולים? מילא הייתי עושה משהו עם כל הרעיונות המדהימים האלה, אבל כשאתה בסטלה אתה לא באמת מצליח לעשות משהו עם רעיונות, וכשאתה לא בסטלה הקיום כל כך כואב שאתה רק מחפש את הזמן שבו תוכל לעשן שוב ולברוח מהכל. וכך זה היה, מעשן את עצמי למוות. פעם מרוב שהייתי מסטול, בכל פעם שהייתי עוצם עיניים הייתי רואה צורות גאומטריות שזזות בחלל. שתבינו עד לאיזה רמה הגעתי בעישון וויד, שהתחילו לי סימפטומים של סמים פסיכדליים מרוב עישון. שלושה קינגסייזים בלילה, לפעמים ארבעה, ואיזה כיף היה. לא הייתי פה. הייתי בחלל החיצון וחשבתי על דברים יפים. אבל לא באמת, כי זה לא אמיתי וזה יוצא מפרופורציות מהר מאוד. באיזה סוף שבוע אחד נגמר לי החומר. אין מצב שאני מתמודד עם עצמי סוף שבוע שלם שאני לא מסטול. בכיתי לכל החברות שלי שאני בלי חומר ושמישהי מהן תסדר אותי כי אני מפחד להשאר סחי בלילה. שתבינו את רמת הנרקומניות, איכס. אחת מהן אמרה שאני לא אדאג ושהיא תביא לי חומר כשהיא תסיים את המפגש עם החברים שלה. אני לא יודע איזה חומר היא הביאה לי באותו היום, אבל אפשר להגיד שהוא מה שגרם לי להפסיק לעשן את החרא הזה. עישנתי אותו ופתאום המחשבות הנעימות והרעיונות הגדולים הפכו למחשבות על מוות ודברים מפחידים. פראנויות מטופשטות ומפחידות, חרדות נוראיות. טוב, זה לפעמים קורה, ואני כבר יודע להתמודד עם זה כי זה קרה בעבר. נעשן שוב הלילה, זה בטח היה חד פעמי. זה לא. מאז הסטלות הרעות שחטפתי מהחומר הזה משהו בסיסטם השתבש ולא הייתי מסוגל לעשן יותר בלי לחוות תופעות מגעילות. ואני רוצה לברוח, אני לא רוצה להשאר כאן, בא לי לעשות מרתון איט גרלז כשאני מסטול מהתחת וצוחק עד לב השמיים, לא בא לי לשבת ולהרגיש שארבעת הקירות שסובבים אותי סוגרים עליי. אבל לא הייתה לי ברירה כי זה כבר לא היה לברוח למקום שכולו טוב, זה היה לקפוץ ראש לתוך התהום של המוות, ועוד מבחירה. לא הייתה ברירה והפסקתי. ניסיתי פה ושם במפגשים עם חברים לעשן והחוויה כבר לא הייתה טובה. אני מתבאס שאין אצלי קצת. אין אצלי במידה. זה לא לקחת קצת ולהיות שמח. זה לקחת הרבה ולהזריק אושר מרוכז לתוך הוריד ואז להתפלא שהוריד מתפוצץ לך בפנים. וויד זה נהדר והרסתי לעצמי פעולה נחמדה שהייתי יכול להפיק ממנה המון דברים טובים. אני רק מצטער שלא הספקתי להזדיין כשאני מסטול. אבל לא הזדיינתי בכלל באותה תקופה, זה היה רק לברוח. כמו עכשיו בעצם. למה, אני עושה סקס? כל מה שאני עושה זה לנסות להרגע.

נחזור לסגריות. אם כבר דיברנו על לברוח. הסגריות היו חברות שמצילות אותי כמעט מכל דבר. שיחת טלפון מפחידה? הדלק סיגריה! מפגש חברתי לא ברור? הדלק סיגריה! אתה מחכה שהמים לפסטה ירתחו? הדלק סיגריה! כן, להדליק סיגריה היה פתרון קסם להכל, בין אם זאת בעיה קטנטונת ובין אם זאת בעיה של ממש, קודם כל תדליק סיגריה ואז תראה מה עושים. סיגריות גם היו חומת מגן לביטחון העצמי הרעוע שלי. אם אין מה להגיד, אפשר לעשן. אם אין מה לעשות עם הידיים, אפשר לעשן. זה פותר כל כך הרבה דברים שאתה לא מסוגל להתמודד איתם, כל מה שאתה צריך לעשות זה פשוט להדליק סיגריה. הבעיה מתחילה כשפתאום הצורך הנפשי בסיגריה נהפך לצורך פיזי, שזה הכי מוזר. כמו צמא, או רעב – רק בריאות. זה באמת מפחיד. אני לא זוכר מה גרם לי לפני חודש ושבוע להחליט להפסיק, אבל אני מאמין שאלה היו המחשבות הרגילות על הפסקת העישון שהיו באות אליי, רק שהפעם הן באו אחת על השניה, עשו לי ערימת ילדים בתוך המוח. וגם, זוכרים את חשבון הנפש מיום כיפור? גם הוא תרם להחלטה להתממש. התחיל ליפול לי האסימון שלעשן סיגריות זה יותר רע מאשר טוב. ברור שידעתי את זה עוד קודם, לכן רציתי להפסיק, אבל לא הייתה הפנמה וגם לא הייתי מוכן. איכשהו עכשיו הרצון להפסיק התברג טוב במוח, וההפנמה שסיגריות זה חרא אחד גדול סופסוף הוטמעה לי בראש. אבל כמו בסמים, להפסיק לעשן זה מפחיד. זה אפילו יותר מפחיד מלהפסיק לעשן וויד. וויד זה לגמרי נפשי, לא הרגשתי התמכרות פיזית בכלל. טבק לעומת זאת זה נפשי ופיזי הארדקור. וזה גם באמת להתחיל להתמודד ביומיום עם דברים שמפחידים אותי, כמו שלא יהיה לי מה להגיד או התמודדות עם החרדה שמגיעה לפני פגישה חשובה. ובואו, זה מסריח ודוחה. נמאס היה לי להריח כמו מאפרה מהלכת. הרגשתי כמו גועל נפש. ואם נחזור לחשבון נפש ההוא מיום כיפור, גם רציתי להתחיל לאהוב את עצמי. אני חושב שאני לפחות, לא יכול לעשן ולאהוב את עצמי בו זמנית. בעישון יש יותר מידי הרס עצמי בשבילי בשביל לאהוב את עצמי. זה לא הגיוני. כאילו, זה כן הגיוני כי אני לא אוהב את עצמי. אבל הגעתי למסקנה שאם אני רוצה לאהוב את עצמי אהיה מוכרח להפסיק לעשן. אז עישנתי את השאריות האחרונות של חפיסת הטבק האחרונה שלי לפני כחודש ושבוע, וכשהכל נגמר החלטתי שאני לא קונה יותר טבק. שלושת הימים הראשונים היו גהנום. צום. מי שאי פעם צם יודע מה זאת ההרגשה הזאת. ככה זה מרגיש. אתה אוכל ושותה אבל אתה עדיין מרגיש כמו צום, כי אתה לא מעשן. וזה פאקינ קשה. הצורך הפיזי חופן לך את החזה ולוחץ חזק חזק. שלושה ימים של גהנום. ביום הרביעי הצורך הפיזי עוד קיים אבל חלש יותר. מה שמתחיל להציק אלה הסיגריות שאתה רוצה לעשן בחלק מסויים של היום בו תמיד עישנת. אין יותר את הסגריה של 11 בבוקר, תמות עכשיו. אין יותר את הסגריה של אחרי האוכל. אין יותר את הסגריה שאתה מחכה שהמים לפסטה ירתחו!!! (אני עם כירה חשמלית נו). אחרי כמה ימים גם זה עובר, אבל זה הרבה פחות קשה מהחלק הפיזי. ככל שהזמן עובר רמת הקושי וההתמודדות עם החוסר בניקוטין יורדת ואחרי בערך שלושה שבועות כבר לא חשבתי על סיגריות בכלל. לא אשקר, כשהרגשות מגיעים לקיצון, בעיקר שלילי, ההתנייה לסיגריה עוד קיימת, וזה אכן קשה, וזה גם קרה והדלקתי סיגריה, אבל שניה, סדר כרונולוגי נו אני חולה נפש תעזבו אותי.

משפט אחד נתן לי מוטיבציה להמשיך עם ההפסקה הזאת – כשיורד גשם כולם נרטבים, המעשנים ידליקו סיגריה כדי להתמודד עם זה, אלה שלא מעשנים פשוט יתמודדו עם זה. משפט גאוני והוא ילווה אותי עוד המון זמן. סיגריות זה מגעיל ואני שמח שהפסקתי.

אני רוצה לשים פה כמה דברים שציירתי באוקטובר. איורים חסרי כל משמעות שדווקא די אהבתי ואני רוצה שגם פה הם יופיעו. כל מיני ניסיונות חדשים עם פלטות צבעים שונות וכו:

חברה החליטה לפתוח עסק של קייטרניג וביקשה שאאייר לה משהו. אני חושב שזה יותר פיין מכל הדברים שאי פעם עשיתי לבקשתו של מישהו. כמובן שזאת לא גרסה סופית וזה יתפרסם רק כשהעסק יתחיל לעבוד.
ניסיתי לצייר את אחד הזמרות שאני הכי אוהב בעולם – שאדיי. זה לא יצא דומה אבל אני אוהב את התוצאה. בכלל, איור של אנשים קיימים ממש קשה לי, במיוחד אם הם יפים בצורה קיצונית ואין שוב דבר קריקטורי שאפשר להקצין בפנים שלהם. אני רוצה לשמר את היופי ואני מרגיש שבהקצנה של פרטים מסויימים זה פשוט לא עובד. אני גם לא ממש יודע לעשות את זה.
אני אוהב את זה למרות הפוזה הלא ברורה של הדמות. פה ניסיתי להצמד לפלטת צבעים מוגדרת מראש ולא לחרוג ממנה בשום אופן. האמת שזה אתגר ממש כיפי.
כנ״ל.
זה כבר צויר בנובמבר. כשאני מרגיש רע יש בי צורך לצייר דברים מאוד אפלים ולהציג אותם לעולם, אבל זה בעייתי מאוד אם פעם היית אובדני ויש לך משפחה חרדתית. בשנה שעברה פרסמתי כמה קשקושים ממש אפלים (נמצאים פה גם בבלוג) וזה גרם למשפחה שלי להתחרפן ולחשוב שאני מתכנן להתאבד. וזה ממש מעצבן, כי הדבר היחידי שעזר לי באותה תקופה זה לצייר את הרגשות שלי. הרצון הזה לצייר את הרגשות חזר אבל אני לא יכול לעשות את זה כמו בשנה שעברה אם אני רוצה שלא יציקו. החלטתי לצייר את זה באופן חמוד יותר ולבחון איך המשפחה מגיבה לזה. זה ממש מצחיק כי כשאתה מסווה דברים עם לבבות וצבעים פסטליים אנשים כאילו מפספסים את מה שבאמת מצוייר. אני גם אוהב את הסגנון הזה של חמוד אבל פסיכותי. זה בול אני.
גרסה אלטרנטיבית

טוב, אני לא זוכר מה עוד קרה באוקטובר. אני רק זוכר שניסיתי לצייר מלא ולשמור את הראש מעל המים. שמעתי מלא שירי איידול מטומטמים כי זה הדבר היחידי שגרם לי לחייך. אבל יש סיבה שאני לא זוכר מה קרה. הכל נראה לי כל כך טיפשי ולא חשוב.

בראשון שעבר הלכתי לעבודה ואז נאמר לי שסבא שלי בבית חולים ושזהו, צריך להפרד ממנו. הגעתי לעבודה ב9, וב10 הייתי כבר בתל השומר. אמא שלי נראתה זוועה ולא הצליחה לעמוד. פחדתי שהיא הולכת לקרוס בכל רגע. סבא שלי היה מורדם ומסומם מהתרופות. הרופאים אמרו שאפשר להחיות ולהנשים ולחבר למכשירים, אבל סביר להניח שזה הסוף. אמא שלי ואחיות שלה ביקשו לא לבצע בו שום דבר שיכול לגרום לו סבל, ולכן הוא לא היה מונשם ולא מחובר לשום דבר חוץ מלדברים הרגילים שכל מאושפז מחובר אליהם כמו אינפוזיה וקטטר. מה שנותר היה רק לחכות לסוף. אמא סיפרה (היא גרה איתו), שבמוצאי שבת הוא התעורר ב12 בלילה מבולבל, חשב שזה בוקר, דיבר ברוסית וביידיש וצעק שכואב לו. אני מאמין שזה היה מפחיד כי אמנם הוא היה בן 92 אבל הוא תפקד ודיבר ואף פעם לא היה מבולבל בצורה כזאת. היא מיד הזמינה אמבולנס. אני מאוד כועס עליה שלא התקשרה אליי מיד אחרי כדי שאני אבוא לעזור לה בבית חולים.

בצהריים חזרתי לדירה כדי לנוח. משהו כנראה נדפק לי במוח כי חלמתי והחלום ממש רעד. לא יודע איך להסביר את זה. לא חלמתי שהאדמה רועדת או משהו כזה. החלום עצמו פשוט רעד. כמו שאתם רואים טלוויזיה והיא מרצדת והדמויות בסדרה שמות לב לזה שהטלוויזיה שלכם מרצדת למרות שזה לא קשור לעלילה, רק בחלום. זה היה מפחיד מאוד והעיר אותי מהשינה. בערב קפצתי לבית חולים שוב כדי להיות עם סבא ולפגוש את אמא ואת בת דודה שלי שהתנדבה להשאר איתו למשך הלילה. נשארתי איתה בערך שעתיים, דיברנו קצת וצחקנו קצת שסבא ישן לידנו. זה מאוד מוזר. אתה לא יודע מה לעשות. סבא כבר בסוף הדרך ואתה תוהה אם מותר לצחוק ולדבר רגיל. אף פעם לא חוויתי כזה דבר כי הסבא השני שלי ושתי הסבתות נפטרו עוד כשהייתי קטן מידי ולא ציפו ממני להתמודד בצורה מיוחדת. והנה אני אדם מבוגר ולך תלמד משהו חדש – מוות. אחרי זה שוב חזרתי לדירה וכשהלכתי לישון השיבושים במוח המשיכו. לא נרדמתי וכל דבר קטן ממש הפחיד אותי, אבל בצורה לא לגיטימית. הטלוויזיה דלקה וזה הפחיד אותי שהיא דולקת אבל גם הפחיד אותי לכבות אותה. פחדתי להסתובב ולשנות תנוחה במיטה לתנוחה יותר נוחה, אבל בלי שום סיבה. פשוט פחד. חשבתי על דברים מאוד קז׳ואליים כגון יש כלים בכיור (סתם דוגמה) ונתקפתי פחד. אני אומר לעצמי מאמיייי בוא נרגע, המחשהות האלה לא מפחידות. אבל בכל זאת פחדתי. אני מאמין שהפחד היה מהמוות, אבל זה לא הרגיש ככה. הרגיש לי שאני מפחד מזה שיש כלים בכיור. אבל פחד טהור כזה, ואין סיבה. לא פחדתי שהכלים יאכלו אותי, לא פחדתי לכבות את הטלוויזיה כי יהיה חושך, פחדתי כי זה פשוט היה ככה. מוזר לחלוטין.

ביום שני בבוקר סבא שלי נפטר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז התחלתי לעבוד. אמא שלי נשמעה רגיל בטלפון. איך נשמעים בכלל שאבא שלך מת? לא ידעתי, אבל אחרי שגיליתי הבנתי שגם לא רציתי לדעת. הלוויה הייתה בצהריים. זאת הייתה אחת החוויות הכי מזעזעות, מחרידות ומטלטלות שחוויתי אי פעם. אני לא ארחיב, אין כל כך מה לזכור וזה גם צרוב לי בתור המוח. אני רק אגיד שלראות את אמא שלך מתאבלת ולשמוע אותה מקוננת זה לא דבר שאאחל לשונאי הכי גדולים. סהר באה ללוויה ובגלל שהייתי עצבני כי ראיתי כל מיני בני משפחה זבלים שאני לא אוהב אמרתי לה לגלגל לי סיגריה מיד. זה היה אחד הדברים היותר דוחים שעישנתי אי פעם, גרם לי לקוצר נשימה ואפילו לא סיימתי אותה. לפחות פיתרון קסם אחד הלך לו לעולם. בכיתי על סבא. אבל כשחזרתי הבייתה התפרקתי ובכיתי על אמא. סיפרתי לה את זה ואמרתי לה שאני דואג לה, והיא אמרה שהיא לא רצתה להדאיג אותי אבל ככה נשמעים כשמאבדים הורה. אני לא בא אליה. טענות חס וחלילה, ולא מאשים אותה בשום דבר. אני באמת לא מתאר את עצמי מגיב אחרת. אני אוהב את אמא והלוואי שאצליח לעזור לה להיות חזקה.

ביי סבוש. אני אוהב אותך למרות שתמיד היית מקניט אותי ומעיר לי על איך שאני נוהג, צוחק עליי שאני הומו ושיש לי צבע עור של פרענק. כזה היית, חסר עצם בלשון. אבל בגלל זה כולם אהבו אותך. והיה כיף שבכל פעם שהיה קצת שקט היית מתחיל לשיר. הלוואי שעכשיו אתה עם סבתא ואתם מטיילים בגן עדן והולכים לשוט בספינה ולרקוד ואלס. והלוואי שהייתי מצליח להתקרב אליך יותר, אבל לפעמים זה הרגיש קצת בלתי אפשרי. לא באשמתך, באשמתי, כי רוב חיי הייתי פחדן. אבל היי, אני החלטתי שאני רוצה להתחיל לאהוב את עצמי ולהפסיק להיות פחדן זה חלק מזה. אז אולי יהיה בסדר.

ביום שלישי חגגתי יומולדת 29. איזה פאן. התעוררתי בבוקר והרגשתי כמו גוש חרא. לא רציתי לזוז בכלל אבל ידעתי שאם אני לא אקום ואתאפס על עצמי הדרך לתהום לא תהיה ארוכה. חוץ מזה, אני צריך להיות בסדר בשביל אמא, לפחות בשבוע הקרוב, אז צריך להתאמץ. אני זוכר שלפני שכל הסיפור עם סבא קרה, פחדתי מהיומולדת הזה. לא רציתי תשומת לב מיותרת אבל ידעתי שאני אעלב אם לא יתנו לי אותה. פחדתי שאני לא ארגיש מספיק אהוב ביום הזה, או שאני ארגיש אהוב ולא אדע איך להכיל את זה. אבל ביומולדת עצמו, קמתי בבוקר והבנתי שהכל בולשיט אחד גדול. בכלל, כל הדברים שאי פעם הציקו לי, שאי פעם הייתי בגללם עצוב, פתאום נראו לי כל כך מטומטמים ולא רלוונטיים. אי אפשר להתייחס לכל זה באותה צורה אחרי שאתה רואה את אמא שלך בצורה מסויימת. הבחור ההוא מירושלים שהרשתי לעצמי ליפול למענו ולבכות בגללו? פאק איזה בולשיט אילו שטויותתתת. לבכות בגלל גברים? להיות מוטרד בגלל יומולדת או עבודה ולתת לזה להוציא אותך מאיזון? אני יודע שזה לא בשליטתי אבל אני כועס על עצמי שנתתי לעצמי להגיע לכזאת קיצוניות בהרגשה על דברים כאלה מטומטמים. לא אחרי שראיתי את אמא בלוויה של סבא. החברים מהעבודה שלחו לי עוגות של מגזינו לדירה וזה היה מאוד מוערך ונחמד. בערב ישבתי עם כמה חברות שהביאו לי בלונים ועוגה וחטיפים וזה היה מאוד מוערך ונחמד. אבל תסלחו לי, באמת, לא ממש הצלחתי ליהנות ורק חיכיתי שיגמר. אני אוהב את כולם אבל מותר לי להרגיש ככה יום אחרי שסבא שלי נפטר ושראיתי את אמא שלי בלוויה שלו. במשך כל השבוע שנזכרתי באמא שלי בלוויה של סבא שלי התחלתי לבכות כמו מטורף וזה קרה בעיקר בלילה.

אז כן היה שבוע מאוד קשוח אבל אני מרגיש שבעקבותיו למדתי דברים חדשים והתפתחתי קצת. מותר להרגיש, גם אם מדובר ברגשות שליליים. עליי לקבל באהבה כל רגש שעולה אצלי. אם לא אקבל באהבה והבנה כל רגש שעולה אצלי אני לא אצליח להתמודד עם אף אחד מהם. אבל גם חשוב לזכור לא לצאת מפרופורציה. במיוחד לא על דבר מטומטם כמו גבר. הבדידות קשה ומותר להרגיש את זה, אבל כשאתה חווה סוגים שונים של עצב ומגלה עליו דברים חדשים אתה גם מבין שאפשר להתמודד איתו כשהוא בא בצורות שונות, עם פרופורציות וניסיון עבר. אחרי הכל אני באמת חושב שאני בנאדם חזק. לא כולם מתמודדים עם סערת רגשות תמידית. זה מאוד כיף להיות רגוע, אבל אפשר לפעמים להתמודד עם זה שאני לא רגוע. זה בסדר. הכל זה בסדר. ״מה שאת זה בסדר״.

אני מאוד מאוד כבד ואין לי טעם לכלום אבל אני מאמין שזה בגלל השבעה ואני מקווה שזה יעבור בקרוב למרות שגם לפני השבעה הייתי מאוד מאוד כבד ולא היה לי טעם לכלום אז אני כבר לא יודע. הלוואי שבגיל 29 אני אמצא טעם למשהו בחיים האלה.

לציור הזה אני קורא ״מורתי התמנונית״
צבעים אלטרנטיביים. גיליתי שזה ממש כיף לשנות צבעים של ציור מוכן ולהכניס בו עוד טיפה שיגעון.

אני מתנצל מראש אם יש טעויות הקלדה, זה כל כך חופר שאין לי כוח לעבור על זה. אם קראת עד לכאן אני מאוד מעריך אותך ומודה לך. אחרי שאני כותב ככה הנשמה שלי מרגישה כל כך רפוייה ואני מרגיש שאני יכול לישון טוב. לכתוב זה לאונן עם הנשמה. סורי נוט סורי.

מה עושים עם הדבר הזה?

לפעמים אני נתקל בכל מיני פוסטים ברחבי הרשת, בין אם זה בפייסבוק או אפילו סרטונים ביוטוב, של כל מיני האנשים רוחניים כאלה שאומרים שהפתרון לכל הבעיות שלך הוא פשוט לנשום. אותם אנשים בדרך כלל מדברים בצורה מאוד רגועה ושלמה כזאת, כאילו הם יודעים על מה הם מדברים, כאילו יש להם שליטה על מה שקורה להם בחיים, כאילו הם יודעים להתמודד. הרבה מהאנשים שאני מכיר יחשבו שהם הזויים. במבט ראשון גם אני.

היום נתקלתי בלייב פייסבוק של בחורה שהייתה איתי בשכבה, ביסודי ובחטיבה, וגם בגן שיבולים (כן, מזל שיש פייסבוק כדי לדעת שהאנשים האלה עוד בחיים). ללייב היא קראה בשם ״מפגש נשימה״ והיו לו במקסימום שמונה צופים והוא נמשך משהו כמו 10 דקות. אותה בחורה דיברה על כמה זה חשוב לנשום, כמה זה מעמיק את הקשר עם עצמך ועם הסובבים אותך, כמה זה כיף להיות ולנשום ועוד כל מיני שיט רוחניקי כזה. הסתכלתי עלייה, והדבר הראשון שחשבתי הוא על כמה שהיא חמודה. כשהיינו קטנים אף פעם לא באמת היה ביננו קשר, חוץ מזה שהיא הייתה איתי בגן והיינו מחליפים לפעמים מדבקות (היו לה את המדבקות השוות עם הפרווה). האמת שלי לא היו מדבקות שוות, כל המדבקות השוות היו באלבום של אח שלי. כשגדלנו לא היה ביננו שום קשר חוץ משלום פעם באף פעם. אני רק זוכר שבבגרות שלי היא הייתה אחת מאותם אנשים שרציתי להיות חבר שלהם, ולא בגלל שהייתה מקובלת או מגניבה, פשוט בגלל שחשבתי שהיא תוכל להתאים לי.

הלייב הזה, שיכול להחשב להזייה להמון אנשים, ל״WTF את רוצה ממני גזגזי לי מהפיד״, גרם לי להבין למה אני כל כך נמשך לדברים האלה. אני מקנא. בתור אחד שלא יודע לנשום, בתור אחד שכל חייו התקשה בלנשום, בתור אחד שכל נשימה מנסרת את החזה, בתור אחד שמשתדל לעשות יוגה פעם בשבוע רק כדי להזכר איך נושמים, כולי מלא קנאה לאנשים האלה שהצליחו לגלות את סוד הנשימה, להזיז לרגע קטן, גם אם רק לכמה דקות, את כל המחשבות והבלאגן של היומיום ורק לנשום.להגיד לעצמך שאתה כאן ושהכל בסדר איתך ושאתה חי ובשליטה על עצמך. אני מאמין שזה דורש תרגול אבל ממתי הייתי טוב בלתרגל? ולמה אפילו דבר בסיסי כמו נשימה דורש תרגול? אי אפשר לחיות בעולם הזה בשקט בלי לעבוד קשה ולהתמיד. ובינתיים בכל דקה שעוברת בתקופה הדפוקה הזאת כל נשימה מצריכה הרבה כוחות נפשיים. כל פעם אני מחליט להמשיך למרות הכל זה כרוך בייסורים. נמאס לי לסבול, נמאס לי שהדיפולט של הנפש שלי זה סבל ועצב, אבל אני לא מצליח לנשות את ההגדרות של המוח שלי.

את כיפור השנה באמת אנסה להקדיש לחשבון נפש. אגלה לכם סוד? עניין חשבון הנפש בכיפור אף פעם עוד לא קרה אצלי. רוב השנים כיפור היה בשבילי יום מזעזע שצריך להעביר כמה שיותר מהר. השקט הבלתי נסבל הזה וחוסר באסקפיזם שמשאיר אותך לבד עם עצמך ותתמודד. אבל השנה אני במקום משלי, כזה שאני לא צריך לחלוק עם אף אחד. אבא עדיין לא שאל אותי עם אני צם השנה. אולי הפנים כבר שאני בוחר בדרכי החילונית להעביר את היום הזה, ואולי מחר לפני כניסת הצום הוא יתקשר ויתחיל לתת לי טיפים על הצום. בשנה שעברה הוא לא הפסיק. צריך לשתות הרבה מים בימים שלפני הצום, צריך לאכול אוכל בלי תבלינים. ״אבא, אני לא צם השנה״ (זאת לא השנה הראשונה בה אני לא צם. זאת השנה הראשונה בה אני לא משקר לגבי זה). התעלמות מוחלטת מהמילים שלי. בצאת כיפור הוא אפילו שאל אותי איך היה הצום למרות שלפני זה הוא שמע ממני לפחות ארבע פעמים שאני לא מתכוון לצום. שמעתי וראיתי את האכזבה על פניו בכל פעם שאמרתי לו, וזה היה הכי ניכר כשכיפור יצא והוא הבין שהפעם אני לא ״מבלבל את המוח״ כמו שהוא נוהג לחשוב עליי. אני באמת חושב שעדיף שהוא יתאכזב מהאמת במקום לחיות בשלום עם השקר. אני חושב שהשנה עברנו כמה שלבים בהשלמה. אני מבין שאני צריך לכבד את אבא שלי ואת האמונה שלו והוא צריך לכבד אותי ואת החילוניות שלי. אפילו באזכרה של סבא לפני כחודש כשבן דוד שלי (חרדי) שאל למה אני לא מחזיק סידור ביד, אבא שלי אמר לו לעזוב אותי. התקדמות משמעותית. כן הייתה לי כיפה על הראש וזאת הייתה פעם ראשונה מזה המון זמן שהיה לי נוח עם זה ולא הרגשתי צבוע. אני מקווה שאני לא חי בסרט ולא אקבל מחר טלפון מאבא עם טיפים לצום.

זה מזכיר לי שיחה איתו לפני ליל הסדר האחרון (ליל הסגר) כשנתקעתי בדירה לבד בלי אוכל חם והוא התקשר לשאול מה אני אוכל ובשיא התמימות אמרתי לו שלא ידאג ושיש לי לחמניות ואני מקסימום אכין לי סנדוויץ ואז הוא צעק שזה חמץ וזה מאוד הצחיק אותי כי בכלל שכחתי מזה.

אני פשוט רוצה לחיות את חיי כפי שאני רוצה בלי שיכפו עליי דברים שאני לא רוצה לעשות. אני חילוני אבל אני שומר לעצמי את הזכות לצום בכיפור אם ארצה, אבל רק אם אני ארצה, בשבילי. ובשנתיים האחרונות כשאני כבר לא גרבבבית של אבא שלי (בשנה שעבר סיבלטתי) זה הרבה יותר קל, איך חיכוכים ואני כבר לא מרגיש כמו נטע זר במקום בו אני גר. הו דה פאק איז נטע זר?! סורי, הייתי חייב.

זה מצחיק, אני תמיד אומר שאני רוצה שקט והנה מגיע יום כיפור ואני מתלונן על השקט הבלתי נסבל, לדבריי, שהוא מביא איתו. אבל השנה זה לא יהיה ככה. אני אקח את השקט הזה ואעשה ממנו משהו טוב. אני מבטיח לעצמי.

הבדידות קשה מנשוא ובסגר היא הרבה יותר קשה. אבל אני מבטיח לעצמי להיות חזק ולעבור את זה. יום אחד יהיה מישהו לידי במיטה, ובזמן שאני נושם הוא יהיה לידי וננשום ביחד. אין כמה לנשום עם מישהו ביחד.

אנצל את זה שהצלחתי לכתוב ואאחל לעצמי שהשנה העברית הזאת תהיה הרבה יותר טובה ופחות טראומטית מזאת שנגמרה. שאני אדע להחליט בשבילי החלטות טובות ואלמד מטעויות העבר. ואם אחליט שאני טועה שוב, שאהיה מספיק חזק לשאת בתוצאות, ולחבק אותן ואת עצמי, ולהמשיך הלאה. מאחל לעצמי שהשנה אמצא אהבה גדולה והדדית, שארגיש נאהב כמו שאומרים לי שאני, ואני מאמין, אבל אני רוצה להרגיש. שנה של ביחד ואם לחוד אז לחוד מכיל ורגוע ולא כואב ומייסר. שנה של למידה וצמיחה ופריחה. שנה של גמילה מהתמכרויות והרגלים רעים, והלוואי הלוואי הלוואי – שנה של עשייה. להמשיך את כל מה שהקורונה הזונה קטעה לי, גם אם היא עדיין פה.

וגם לכם, שנה טובה, גמר חתימה טובה ולמי שמחליט לצום אז צום מלא במשמעות. מאחל לכם את מה שאתם מאחלים לעצמכם כפול 2. נשיקות.

גם כתבתי וגם הצלחתי לסיים ציור!!!

מתאייד

כמה נורא. אני לא יודע להתמודד עם המציאות הזאת שרק הולכת והופכת להזויה יותר. הנפש מסרבת להתרגל לשגרה-לא-שגרה הזאת ואני, יותר מתמיד, מרגיש שאני הולך בחדר חשוך עם רצפת זכוכית דקה, צעד אחד לא במקום והכל מתנפץ לי מתחת לרגליים ומשם הצלילה לתהום.

לא מסוגל להכיל שום דבר. אני לא מצליח לעשות כלום. רק לעבוד כי אין ברירה, ולישון כי כרגע זה הפיתרון היחידי לא להרגיש את מה שאני מרגיש. אפילו לראות דברים בטלוויזיה אני לא מצליח.

אני לא מצליח להתמודד עם עצמי ולא עם אנשים סביבי, מוכיח לכולם כמה לא שווה להיות חבר שלי, אבל אין מה לעשות, אין בי מקום. לא לעצמי ולא לאף אחד אחר. אני מבין את הכעס של חלקם. גם אני הייתי כועס ונעלב. יש לי סלעים בתוך הגוף ואני לא מצליח להרים אותם, והלוואי שזה היה קשור למישהו אחר חוץ ממני, אבל זה רק אני מול עצמי.

אי אפשר גם להכנס לפייסבוק בשביל להסיח את הדעת. חדשות זוועה מכל מקום. אלימות כלפי ילדים קטנים ואונס נוראי, גזענות שנאה ופילוג, שנאת חינם מופצת לכל מקום ללא שליטה, אם הוא לא מסכים איתי אז הוא בטח נגדי – מלחמה! המדינה קורסת לתוך עצמה. למי אכפת מהמדינה, היקום קורס. קטסטרופה. בעולם ובנפש שלי.

לא רוצה לדבר עם אף אחד ולא רוצה לשמוע אף אחד. לא רוצה חברים, לא רוצה לצאת מהבית ולנשום את האנרגיות האלה מכל מקום. תנו לי לישון ולא להרגיש. כל מה שאני מרגיש בחצי שנה האחרונה זה כאב ובדידות וחוסר הבנה. הבעיה היא שכולם סובלים מזה, ולאף אחד אין פיתרון. אני לא מסוגל להכיל שום דבר ובטח שלא את עצמי. רוצה לחיות בתוך גולם עד סוף החיים, אני מוותר על הצמחת הכנפיים. מצידי לקצוץ את המעט שצמח ולהשאר בתוך הכונכייה שלי לנצח. מי בכלל רוצה לחיות בעולם כזה.

אני שונא גברים כל כך. באמת. דווקא המין הדפוק תפס את המושכות על העולם הזה?

לפעמים אני שוכח לנשום וזה מלחיץ.

אם הייתי קטן כמו שאני מרגיש, אולי הכל לא היה כל כך מוזר בחיים שלי.

בא לי לעצום עיניים ולישון ולהתעורר רק מתי שאני אחליט.

אתגר שבעה ימים – הגרסה הכושלת

יום ראשון

איזה כיף, אני שוב לא מצליח לכתוב ואני מרגיש שאני מתפוצץ אז אין ברירה, אאלץ לפתוח בעוד אתגר כתיבה בו אני כותב בכל יום מה שאני מרגיש ברגע זה ממש כלומר עכשיו, כלומר כל פסקה נכתבת לייב לייב בשידור חי מהסיטואציה בה אני נמצא שזה בדרך כלל אני נמרח על הכסא במשרד או שרוע על המיטה כמו לוויתן שנשטף אל החוף. יאללה מגנובי בהצלחה ביי

שבוע שעבר חברת המשרד שלי נכנסה לבידוד כי היא באה במגע עם חולת קורונה. מי שבא במגע עם חולה קורונה מיד עף לבידוד וצריך לעשות בדיקות קורונה. לרגע קט וקטן נורא קיווותי שאולי כן תהיה לה קורונה. לא שחס וחלילה ושלום אני רוצה שהיא תהיה חולה ואני אוהב אותה בלב, באמת באמת. זה בכלל לא קשור אליה, רק אליי ולאופי האגואיסטי שלי, שאם תהיה לה קורונה אז גם אותי יעיפו לבידוד ואז אני אוכל להשאר קצת בבית. שבועיים בידוד לא יהיו לי בריאים בכלל והעבר הוכיח לא פעם שלהשאר יותר מידי זמן בבית זה משהו שהוא מאוד הרסני לי. אבל אני ממש מרגיש שאני זקוק להפסקה מהבלאגן שקורה בחוץ, ובידוד קורונה זאת הזדמנות מושלמת להפסקה. לפחות ככה חשבתי לא פעם לפני שהיא בצעה את הבדיקות. עזבו, היא שלילית. אבל אני באמת מרגיש שאני נסחב אחרי כולם ולא מצליח לעמוד בקצב. סופי השבוע לא מספיקים לי כדי שאני אצליח למלא את המצברים שלי ובאמצע שבוע אני לא ישן טוב. אפשר לקחת יום חופש, אבל מה, לקחת יום חופש כדי להשאר בבית ולישון? מה אני פרייאר? גם בשבתות, אם אני לא עושה עם עצמי כלום אני מתבאס, אבל אם כל השבת אני מסתובב, מבלה, נפגש עם חברים, אני גם מתבאס שלא הספקתי לישון. זה לופ כזה שלא נגמר והגוף שלי מאותת לי שאני חייב לישון. אז מה, אני אחכה לגל שני? אני אחכה לחגים (שאם אני לא טועה גם ככה יוצאים שישי שבת ונדפקנו רצח השנה)? כל החיים נחיה בין חמישי בערב לראשון בבוקר ונחכה לחגים או מגפות כדי שנוכל שניה לעשות סטופ? ננצל ימי חופש שגם ככה מועטים בשביל לישון? חיים חרא באמשלי. למה לרצות בכלל להמשיך עם זה. למה אף אחד לא אומר כלום, לא עושה כלום?! צריכים לשנות את השיטה. אני אומר סופש יתחיל ברביעי ויגמר בשני! מה אומרים? הומור בצד, אני באמת סובל ואני מרגיש שאני עוד שניה נופל לדיכאון של החיים, אלך לישון איך שאני יוצא מכאן. בכל מקרה, מזל שאין לה קורונה, הבנתי שבבדיקה דוחפים לך מקל למוח דרך האף וזה מחלחל אותי! אעשה הכל כדי לא לעבור את הבדיקה הזאת!

בלי שום קשר, או עם קצת קשר, אני ממש לא מצליח להיות מועיל בעבודה. במקום לתקתק את כל העבודה שלי אני מוצא את עצמי מתעצל ודוחה הכל לרגע האחרון, כי למה לעשות היום את מה שאפשר לדחות למחר?

אני חוזר הבייתה, מתפשט, והולך לישון!!!!!

יום שני

אז אתמול באמת חזרתי הביתה והדבר הראשון ובעצם היחיד שעשיתי היה להתקלף מכל הבגדים ולהכנס למיטה. ישנתי עד עשר בלילה וגם לא הצלחתי כל כך להתעורר. קמתי בכוח כי הייתי צריך לבשל אוכל כדי שיהיה לי להיום. הכנתי פסטה. אי אפשר לטעות בפסטה. הפכתי להיות אשף הפסטות. ואז חזרתי לישון עד הבוקר. לא יודע מה יש לי. אין לי כוחות לכלום והלוואי שהייתי יודע להסביר למה.

לא הייתה לי הזדמנות לכתוב כל היום. דברים העסיקו אותי בראש יותר מידי ואני מרגיש ממש מבולבל.

היום בעבודה דור שאל אותי מה קורה איתי, ולמה בימים האחרונים אני נראה עצוב. מצד אחד, אני שמח שמישהו שם לב ואני לא מדמיין שמשהו לא בסדר. מצד שני אני מתבאס שרואים את זה. מצד שלישי, אם רואים את זה אז למה רק דור שאל? ועידו ענה לו – זה הדיפולט שלו. ואני צחקתי כי אני אוהב את עידו ואני יודע שהכל בהומור, אבל מה, זה באמת הדיפולט שלי? באמת באמת? כשאני מדוכא ורוצה להתאדות ולחדול זה לא מרגש אף אחד כי זה פשוט ככה תמיד? או שפשוט התרגלו אליי ככה? אני לא רוצה להיות האדם הדיכאוני הזה שרוצה למות, אבל אני לא מצליח להסתיר את זה. העצב, היאוש, תחושת האבדון, כל אלה עולים על גדותיהם ומציפים אותי ואת כל הסביבה שלי. כשחייכתי אמרתי לדור שהחיוך הזה הוא ממש מאמץ פיזי בשבילי כרגע. הוא אמר לי שאני לא חייב לחייך אם אני לא רוצה, אז פשוט חייכתי והלכתי. דור חמוד וזה ממש יפה מצידו שהוא שאל. גם אם זה לא עוזר ממש, זה דווקא כאן. אכפתיות עוזרת. גם חנה שואלת אותי לפעמים. עידו אמר שההכל טוב בסהכ ושאני בנאדם מצחיק. מה עוזר לי להיות מצחיק אם אני מת בפנים? וחוצמיזה, אם אני לא אצחק, אהיה ציני ואהפוך הכל לבדיחה אסז אני אבכה. לא שאני מצליח לבכות כן?

עוד כמה דברים שמדכאים אותי. אני מקנא. עידו התחיל לצאת עם מישהי. כבר דייט רביעי! ואני הכי מפרגן. גם גיליתי היום שלאלעד יש בן זוג. אלעד והאקס שלו נפרדו קצת לפני שאני הגעתי למשרד, והנה, רק עברה שנה ומסתבר שהוא בזוגיות עם מישהו כבר חודשיים. זה גורם לי לתהות מה אני לא עושה נכון. היו לי שלושה דייטים בשבועיים האחרונים עם שלושה בחורים שונים, אני כל היום באפליקציות המזוהמות האלה כדי שאולי אולי מישהו ירצה משהו מעבר לזיון סתמי, אני באמת מחפש, לא סתם כל התסכול הזה. לחפש ולרצות משהו כל כך הרבה בלי למצוא זה בהחלט מתסכל. מה קורה איתי? אני לבד, ואין לי איפה לשים את כל הלבד הזה. הוא כמו גוש ענקי של טינופת שאני צריך לשאת עליי לכל מקום, ואין לי עם מי לחלוק אותו, ואין לי איפה להניח אותי. הוא פשוט עליי. אני מקנא מקנא מקנא. אני גם רוצה לצאת לדייטים מוצלחים ואני גם רוצה בן זוג. מישהו שיתגעגע אליי, מישהו שאתפוס מקום בחייו, מישהו שיהיה זמין לי. מישהו לישון איתו.

אז עידו הצהיר שהוא מוחק את הטינדר ואני אמרתי שכולי קנאה. “אל תדאג זה בטח לא יהיה להרבה זמן, היא תכף תגלה מי אני באמת וזה יגמר” הוא צחק ואני דרשתי לדעת מי הוא באמת. מישהו שאוהב לראות נטפליקס ולשחק בפלייסטיישן אחרי העבודה. אני לא חושב שזה חריג מידי. יש רווקים שעושים משהו אחר? ״אחרי שעובר זמן האני אמיתי נחשף ואז לומדים להכיר אחד את השני לעומק״, אמרתי לו שכשעד שמוצאים משהו טוב צריך להשקיע – ״אני נסעתי לירושלים בכל סוף שבוע בגלל שלזין ההוא אין רישיון, זה נראה לך הגיוני? אבל רציתי ללכת לשם״ ואז הוא שאל כמה זמן היינו ביחד ואמרתי שלא הרבה, אבל טענתי שאם זה היה נמשך עד היום הייתי ממשיך לנסוע, כל הזמן כל הזמן, שעה לכיוון, חצי טנק דלק, כל הזמן, עד היום, אם…. ואז כבר בגלל כל הבלבול והדיכאון כבר לא הצלחתי לאתגר את המחשבות שלי, לא הצלחתי להגיד להן תודה ולתת להן להמשיך הלאה, זה היה קשה מידי. נזכרתי בקיריל והיה לי מתוק מריר להרשות לעצמי להזכר בו שוב. בעיקר על איך שבתוך שנה אחת הוא מאוד התבגר והגוף שלו מעט השתנה. כבר נהייתה לו בטן של אדם בוגר, וקרחת של אדם בוגר, וזקן של אדם בוגר, וזה גרם לי לתהות כמה כבר אפשר להשתנות מגיל 38 ל-39. אבל גם לא היה לי אכפת. עדיין לא אכפת לי. אני אוהב אותו. אני אוהב את הנשמה שלו. אני אוהב את מי שהוא ולא אכפת לי איך הוא נראה. ואיך לעזאזל הוא לא רואה את זה ולא מעריך שום דבר, ומי כבר ירצה אותך בכלל, אני מכיר את הגברים פה בארץ, עזוב לא כדאי לך תשאר איתי. ואני לבד. והקיום שלו מערער אותי. הקיום שלו אי שם רחוק במרחק של שעת נסיעה בגשם וחצי טנק דלק, ולא אכפת לי כי קר ואני אקבל חיבוק בלילה. “טוב, אני לא יודע. אף פעם לא הייתי בזוגיות. אני בטוח שזה קשה… אני לא יודע איך זה באמת עובד״, אמרתי, משתיק את הילד שמפנטז על סיפורי השלגיה שדפקו לו את החיים וממשיך הלאה לדבר הבא שיוציא אותי מאיזון.

וואו, הצלחתי לכתוב על אמת. פאק.

יום שלישי

היום הברזתי מהעבודה. לא יכול יותר, חייב הפסקה.

יום רביעי-חמישי-שישי-שבת

טוב, האתגר כשל. היה שבוע מהגהנום. אנסה ששבוע הבא יהיה פחות כזה. באמת אשתדל. אני צריך הפסקות מידי פעם, אחרת אני הולך לאיבוד.

אתגר שבעה ימים

יום ראשון

אני בחרדות על העבודה שלי עוד מיום חמישי האחרון. לפני שנה וחצי התחלתי איזשהו תהליך עם עצמי. התהליך הכי גדול ומשמעותי שאי פעם עברתי ועדיין עובר. העבודה הזאת, עם כמה שזה ישמע אולי טיפשי ורע לכמה מהעובדים שם, זה הדבר שמחזיק אותי יציב בהתקדמות שלי עם התהליך הזה, של לטפל בעצמי ולקלף מעצמי את כל הקליפות המיותרות. אם אאבד אותה אני מפחד שאחזור למה שהייתי קודם. מעבר לזה שזאת העבודה הראשונה שלי בחיים שאני לא מרגיש צורך לברוח הבייתה 2 דקות אחרי תחילת המשמרת. אולי בגלל שזאת גם העבודה הראשונה שלי אי פעם שלא עובדת על משמרות. היא נוחה, היא מעניינת לפרקים, ואני ממש ממש ממש אוהב את האנשים שאיתי. על אמת אוהב. תמיד כשאני מגיע לדברים טובים אני מפחד לאבד אותם כי עד עכשיו לא השגתי משהו כזה, ואיך אמצא משהו דומה? כשאני מגיע לכאלו תובנות הפסיכולוג שלי אומר לי שהוא לא יודע, אין לי מספיק נתונים כדי להחליט שזה הדבר הכי טוב שקיים. אבל זה מפחיד. אני לא טוב בשגרה, והעבודה שלי ממש מקלה עליי עם זה. באמת. הלוואי שיהיה טוב. הלוואי.

יום שני

אז אם כבר בעבודה וחרדות עסקינן אז היום בעבודה היו ממש הרבה חרדות. אני ממש מנסה להיות בשליטה על כל הדברים שאני אחראי עליהם אבל זה תמיד הכניס אותי ללחץ ותמיד פיקפקתי בעצמי. אני אף פעם לא בטוח שמה שאני עושה או אומר הוא מאה אחוז נכון, וגם כשמשהו מתפקשש מערכתית שאני מפחד ששוב זאת בסה"כ טעות קטנה ומטומטמת שלי, שנעשתה עקב חוסר תשומת לב לפרטים הקטנים אבל הכל כך שוטפים וכל כך חשובים וכל כך מובנים מאליהם וכל כך בא לי לדפוק לעצמי כדור. אז שוב, כמו אתמול, אני מקווה שיהיה בסדר. באמת שאני משתדל ובאמת שזה חשוב לי. רק לא לאכזב. לא את הממונים עליי ובעיקר לא את עצמי. מלחמה על התפקוד היומיומי!

אני ממש מעריך את רצונו של א' להתלבש יפה, ואני שם לב שהוא קנה המון חולצות חדשות, אבל גאד, עם כמה שאני חושב שהוא בנאדם איכותי וחמוד ועם כמה שאני רוצה להכיר אותו יותר לעומק ושנהיה חברים ושיאהב אותי, מישהו חייב להגיד לו "גיררלללל החולצות שקנית מזעזעות ולא מחמיאות בעליל!", אבל אני לא הולך לעשות את זה ובעצם זה בסדר. אני לדוגמה ממש אוהב את איך שאני מתלבש והרבה פעמים אנשים מחמיאים לי, אבל אני בטוח שלא לכולם זה זורם טוב טוב בעין. על טעם ועל ריח אין להתווכח. בכל אופן, אני אפסיק להיות שיפוטי ומגעיל. היום החולצה שלו הייתה חביבה פלוס וגם יכול להיות שאני הייתי קונה אותה. אבל אתמול? ביג נו נו מאמי. אל תלבש את זה יותר 😦

מעצבנים אותי מאוד אנשים שלא יודעים להתנצל, גם אם הבנאדם שמולם אומר להם בפירוש – "פגעת בי". לא אתייפייף, קרו מקרים שנכנסתי לויכוחים גדולים עם חברים שטענו שפגעתי בהם ואני סירבתי לקבל את זה. אבל אחרי שהרוחות נרגעו, נשמתי עמוק, נכנסתי לפרופורציות, וביקשתי סליחה על ההרגשה שגרמתי להם להרגיש, גם אם חשבתי באותו הרגע שזה כלום ושזאת סתם רגישות יתר. האדם שמולי נפגע ממני. יש בי את הבגרות הזאת לבוא ולהתנצל, גם אם זה אחרי שעובר זמן, אני יודע לבקש סליחה. יש אנשים בחיי שהם לא כאלה… אני תוהה אם צריך ללמד אותם לקח או שלחנך אנשים מבוגרים זה קצת ללכת רחוק. וואטאבר.

ד"א, כתבתי א' במקום שמו האמיתי. לא יודע, אף פעם לא צינזרתי פה שמות בבלוג והכל היה חשוף. אולי זה טיפשי אבל באמת הרגשתי שעל הזין שלי. לאחרונה כשקראתי שוב את הבלוג שלי, וכשרמת הפתיחות שלי לעולם מאוד מאוד גדלה, התחלתי להכנס לפארנויות, ולכן אולי נצנזר קצת. מי שנכנס לבלוג הזה גם ככה יכול לזהות אותי בשניה, אז לפחות ניתן לו קצת מסתורין.

ד"א2, לי ולע' יש טיזינג אפלטוני וזה כיף לי בטירוף כי הוא סטרייט והוא מתגרה בי ואני זורם איתו וזה אחד המצחיקים וזה כל כך כיף להיות פתוח מינית ואני כל כך שמח שהגעתי למקום הזה בחיי ועל הזין שלי כולם כמה סבל הייתי צריך לעבור בשביל זה. אבל אולי זה בגלל שאני עובד בתל אביב, בעבודה תל אביבית, במקצוע תל אביבי, עם אנשים תל אביבים. לא אכפת לי. זה כיף. ותכלס, הייתי יורד לו. זאת האמת. אבל רק בגלל שאני חרמן ומתוסכל מינית ויש לו סקס אפיל מוזר כזה שקשה לעכל. בכלל, הטעם שלי בגברים ממש מוזר, אל תשפטו אותי.

אני לא אוהב לקרוא לאנשים באותיות. הרבה בלוגרים נותנים לאנשים בחייהם כינויים. אולי א' יהיה הלוטרה. כן, הוא דומה ללוטרה. אבל בצורה חמודה וחתיכה. אוף תאהב אותי לוטרההה למה אתה לא שם עליי. בוא תדבר אתיייי 😦

יום שלישי

היה קשה מאוד לקום בבוקר. כאילו ששעת ההגעה למשרד לא כבר מספיק מאוחרת, אני עדיין לא מצליח להתעורר, אבל זה בגלל שעם כל אהבתי לשינה טהורה ומתוקה – אני לא אוהב לישון בלילה. זה תמיד נראה לי ניצול לא נכון של הזמן. יש מלא מוזיקה לשמוע ומלא סרטים לראות. למה החיים שלי צריכים להתחלק ככה שרוב שעות היום אני בעבודה, ואז כשאני חוזר הביתה גמור מעייפות יש לי רק 4 שעות להספיק לעשות את כל זה. אז לא. כשאני חוזר מהעבודה אני צריך לפחות איזשהי שעה אחת שבה אני נמרח ובוהה, אבל אז ב12 בלילה אני פתאום נזכר באלבום של הזאתי שבא לי לשמוע או בסרט ההוא שתמיד רציתי לראות ועכשיו זה זמן מעולה להתחיל אותו, או להמשיך את הסדרה שלי. אז זה לופ שלא נגמר ולנצח אהיה עייף בבוקר.

מישהו התחיל איתי שיחה ממש מלוכלכת בטינדר וזה חירמן אותי מאוד וממש הייתה לי נכונות להזמין אותו אליי לסטוץ. אבל אני עדיין כבול בכל מיני פחדים נוראיים שאתקע בסיטואציה שלא תהיה לי עליה שליטה (כמו שקרה לא מעט), ולא בא לי על זה. אבל זה גם גרם לי לתהות עד מתי אני אתן לפחד שלי לנהל לי את החיים ואיך אני אוכל להתחיל לחקור את המיניות שלי אם אני מרגיש כל כך תקוע ולרגש יש משקל כל כך כבד. באסה. בינתיים אותו בחור נעלם כצפוי (מה ציפיתי מ"סטרייט"), אבל זה גורם לי קצת לחשוב שאולי באמת הגיע הזמן להתגבר על הפחד ולהפסיק להיות מתוסכל מינית. או לגלות אם זה מתאים לי בכלל. אבל עם מישהו נורמלי ומכבד.

הבנאדם הזה לא יכול לגרום לי להרגיש כל כך נורא בכל פעם שאני מקבל ממנו איזשהו סימן חיים קלוש. הוא שם, אני פה. אין ביננו קשר. הקיום שלו לא משפיע עליי. הרצונות שלו לא קובעים אם אני בנאדם טוב או לא, אם אני יפה או לא, אם אני נחשק או לא. הוא רק עוד בנאדם על הגלובוס הזה, והמשמעות שלו עבורי לא צריכה להיות יותר מסתם זיכרון מתוק. אי אפשר להמשיך ככה. זה פשוט לא הגיוני. מה אני עושה לא נכון? איך אני מתנתק מהשיט הזה? ואם אני מרגיש ככה עכשיו, האם אני אהיה מספיק חזק להגיד לו לגזגז כשיפנה אליי בפעם הבא שיהיה בודד? או שכמו בפעם הקודמת ארוץ אליו כמו כלב רחוב רעב? כל זאת ועוד….. שלזבל הזה יהיה משעמם ואני אהיה כאן.

יום רביעי

אני לא רוצה לתת לאנשים שיפוטיים ועוקצניים לפקפק בדרך שלי. וזה קשה, כי זה שהם כאלה לא אומר שאני לא אוהב אותם או לא צריך לשהות במחיצתם שעות רבות. אבל אני חזק, כנראה הרבה יותר מרוב האנשים בסביבה שלי, ואני לא צריך אישורים מאף אחד ואני אמשיך להגיד את זה לעצמי בכל פעם שיהיה נדמה לי שכן.

בא לי להגיע הביתה, ללכת לישון ולא להרגיש.

היום אצל הפסיכולוג התחלתי לדבר ולא הפסקתי. במשך פאקינ 50 דקות רק דיברתי ודיברתי ודיברתי ללא הפסקה וכמעט ולא נתתי לו להשחיל מילה. השבוע הזה, עם כל הכלום ששורר בחיי, קרו כל כך הרבה דברים, ועוד לא הספקתי לדבר על הכל. אני לא יודע איך זה עובד פיזיולודית או נפשית, אבל שדברים יוצאים לי מהסיסטם דרך הפה אני פשוט מרגיש קליל יותר ואז יש לי כוח להמשיך הלאה. חבל שזה כל כך יקר.

לפחות היום הכרתי מישהו נחמד והלוואי ויצא מזה משהו. לא משנה מה. משהו.

לא יקרה כלום כי כלום זה החיים שלי בעצם. אבל באמת היה נחמד. מה אני אעשה? כיעור זה משהו שנולדים איתו ואין לי שליטה על זה.

יום חמישי

אני שומע את מצעד שירי דיסני בגלגלצ…. אני פשוט המום שהרבה אנשים מעדיפים את השירים הישנים באנגלית. איפה אתם חיים

לא היה אפילו שיר אחד של הרקולס וזה פשוט לא הגיוני ואני לא מבין איזה אנשים עלובים הצביעו למצעד חסר הטעם והמעפן הזה. יאללה הבנו שמלך האריות זה הסרט הכי טוב די להיות סחים די להיות קונפורמיסטים הרקולס וטרזן הרבה יותר טובים וגם כל סרטי הנסיכות כופלים אותו אז יאללה יאללה כולה מלך האריות אם אתם לא תנגנו את מאפס לנכס אני אנגן אותו, הנה יא זונות:

וואו, לא היה פסח וגם לא היה שבועות. בתור אחד שלא חובב מושבע של חגים ולא שש להפגש המשפחה המורחבת, זה באמת חסר השנה. במיוחד שאני מרגיש בודד גם בלי קשר. אני שמח לגור לבד וזה שווה את הכל, אבל הבדידות מתעצמת ואני לא יודע כבר מה לעשות עם עצמי. זה מאוד מאוד מאוד כואב והעוגנים האלה של החגים, עם כמה שאני אוהב להתלונן עליהם, קצת מפירים את הבדידות. לפחות אני לא אצטרך לפגוש את כל הזקנות המכשפות הבלתי נסבלות מהצד של אבא. לא לחגוג ערבי חג- מה זה יותר, חופשי או עלוב ועצוב? ובכלל, האם להיות חופשי זה כל כך שמח כמו שמספרים לנו? שווה מחקר! מה גם שהדירה שלי נראית כמו חרא, לא סידרתי וניקיתי משבוע שעבר, בדרך כלל יש את הרוטינה שלי שאני בימי חמישי מגיע הביתה ומסדר אותו אבל היום היה חופש ואתמול היה יום מאוד ארוך אז למי יש כוח גם ישנתי חצי יום ומחר חחחחחחחח נראה לכם שאני מנקה בסופש מה אני לכלוכית?!?!?!!? מה אני סינדרלה?!?!?!?! (אפרופו סינדרלה, גם שירים מסינדרלה לא היו…. בושה).

החיים הם לא פורנו. וחבל.

יום שישי

הגיעו כעסו ועלבון, ובא לי לעשות משהו ממש קיצוני ולהרוס את הכל. שישכחו ממני. ואז אני נזכר שאני כבר לא ילד בן 6 ושצריך להתנהג בהתאם לגילי, אז אני נושם עמוק ומנסה להרגע. אבל הכעס עדיין בתוכי, מנסה למצוא איזשהי פריצה לצאת דרכה ולהרעיל את כל הסביבה שלי. שמעתי שצריך לתת לרגשות פשוט להיות ולחוות אותם עד שהם עוברים, אבל איך אני נותן לכעס ולעלבון שלי להיות בלי לפוצץ הכל, בלי לשבור את הכלים ולא משחקים? זה הגיוני בכלל? נגלה תכף.

טוב אז נשברתי את הכלים חצי. ואני גם חצי מתחרט. אבל בסדר, הכל בסדר. רגיחעם אליי…. ויהיה בסדר. אכלתי פיצה לפחות.

תמיד בלילה, בשעות הקטנות, שהיום נגמר וכל הבלאגן של החיים שוקע לרצפה ומשתטח, אני נשאר עם עצמי לבד מעל פני השטח ומתחיל לחשוב. המחשבות האלה תמיד עמוקות ותמיד ״מתחשבות״ לי בצורה מאוד פואטית במוח שאני מצטער שאני לא חי בעתיד, בו כבר המציאו שבב שמחברים למוח והוא מתמלל לך את המחשבות והופך אותן לקטעים יפים יפים ועמוקים עמוקים על העולם ועל החיים ועל השאיפות והחלומות והשברים והצלקות והרצונות שיהיה טוב יותר והפחדים שלא. ואני בעיקר דואג. דואג להשאר לבד במלחמה הזאת שנקראת חיים. להיות לבד זה ממש לא חדש לי, אני כל חיי לבד, אבל זה מעייף ולפעמים באמת בא לי שמישהו יושיט לי את היד ויגיד לי שהוא יוביל את הדרך לעכשיו, ושזה בסדר אם אני לא אצטרך להחליט כלום ושהוא שומר עליי וידאג שאני אהיה בסדר. האמת היא שאני לא יודע להחליט, ואני לא יודע להסתדר, ואולי בגלל זה כולם בורחים ממני, כי הם לא רוצים להיות בייביסיטר. אבל אני באמת חזק יותר ממה שהם חושבים, זה פשוט לא נראה להם ככה כי הם לא מכירים אותי.

אי אפשר באמת לישון בשקט כשאין מישהו שישן לידך. אפילו אם הוא נוחר ומשמיע קולות הזויים מתוך שינה. זה הקסם שבלישון עם מישהו. הוא נוחר ומשמיע קולות סהרוריים ואתה עדיין ישן הכי טוב שאי פעם ישנת, רק בגלל שזה הוא. וזה תמיד הוא ומתי זה כבר לא יהיה?

חבל שאני כבר לא יודע לעשות סמים.

יום שבת

דווקא היום אין לי חשק לכתוב. סוף השבוע הזה היה ארוך אבל בעצם קצר מאוד ומחר כבר חוזרים לשגרה וזה תמיד קשה, אבל נעבור גם את זה. זה לא משהו שלא התמודדנו איתו אף פעם נכון? אני בחרדות בגלל ההתפרצות של הקורונה בירושלים. אני לא זוכר באיזה בצפר הוא מלמד, אבל רק המחשבה שהוא נדבק או חס וחלילה חולה עושה לי בחילה. אני יותר מידי חרדתי ואמהי ברגשות שלי כלפי מי שאני אוהב ואני ממש מחזיק את עצמי מלשלוח לו הודעה כי תכלס זה רק עוד תירוץ עלוב ליצור איתו קשר, מה שממש מיותר וממש לא בריא לי. אני רק מקווה שהוא בסדר ושהחברים הזבלות שלו דואגים לו.

התחלתי את האתגר הזה כי אין לי כל כך חשק לכתוב וזה בהחלט החזיר לי את החדווה לעשות את זה, אבל כל מה שכתבתי השבוע היה סתם גיבובי שטויות. הלוואי שהייתי יכול לכתוב יפה תמיד. מקווה שמי ששרד עד עכשיו לא סבל מידי. הלוואי שאצליח לכתוב והלוואי שאצליח לצייר והלוואי שאצליח ליצור והלוואי שאהיה מישהו בעולם הזה, והלוואי והלוואי והלוואי והלוואי וזה אף פעם לא יגמר עד שיהיה לי שקט. אבל השקט לא קיים אצלי. לא באמת. אני רוצה שקט כזה כמו בטבע. שקט כזה שאנשים עירוניים כמוני לא רגילים לשמוע. שקט כזה ששומעים ואומרים ״וואו איזה שקט״. אבל לא באוזניין, בנפש.

תנסו גם אתם את אתגר שבעה הימים. אולי אמשיך עם זה ואולי לא. שיהיה לנו שבוע מגניב נטול חרדות ונטול חדשות רעות למה אני כבר לא מסוגל להכיל שום דבר. ד״א, אני באמת אוהב את המשפחה הגרעינית שלי. אנחנו חבורה של פסיכיים (ואני הראשי), אבל איכשהו אחרי כל השיט והבעיות, ברגעים הכיפיים זה מסתדר.

אהבה! מצטער על שגיאות הקלדה אם היו פה ושם.

סוף אתגר

קצת קצת

בתקופה של הבידוד לא ממש הצלחתי לעשות עם עצמי משהו. בטח שלא לכתוב. מצאתי את עצמי שכל דבר הכי קטן יכול להוצעא אותי משלווה והתקפי החרדה חזרו. המוזר הוא שהחרדות הן בכלל לא בגלל הקורונה. חרדות רגילות שפשוט התעצמו עם השהייה הממושכת בבית. למזלי כבר למדתי להתמודד עם התקפים אז אני עובר אותם כמו מלך העולם, אבל זה בלתי נסבל שאתה יושב לך עם חברות במרפסת ואז משום מקום אתה לא יכול לנשום ומרגיש שהלב שלך עוד שניה ניתז לרצפה. גם לא ידעתי שאפשר להרגיש קלסטרופוביה במקום פתוח, אבל הנה, בכל התקף חרדה אתה לומד משהו חדש! מאז כבר חזרנו למשרד אבל כמות הצעדים שחזרתי אחורה מאז שצללתי לעומק הבידוד ממשיכה להשפיע עליי, ואני מרגיש שכאילו הגבול בין לתפקד ובין להיות חרד עשוי משכבת סוכר דקה ועדינה, ותנועה אחת שלא תהיה במקום וכל זה מתנפץ עליי. זה כבר קרה וזה קורה. אבל ממשיכים.

אני רוצה קצת לחזור אחורה, ליום העצמאות. מישהו שלח לי הודעה באטרף. הוא היה נראה חתיך אבל התמונה נראתה ישנה. היה כתוב שהוא בן 45. זה מאוד מבוגר אבל לי ולדדי אישוז שלי זה לא הפריע, אז המשכנו לדבר בקטנה. הוא רצה שנעבור לדבר בשיחת וידאו. בכל זמן אחר הייתי מסרב, אבל זה היה אימון טוב בהתמודדות עם כל מיני דברים, אז זרמתי. מולי הופיע איש מאוד מבוגר, עם שיער לבן וזקן לבן. דיברנו. הוא היה מקסים וחמוד ואמר שאני יפה ונחמד. הוא פלירטט איתי וזה החמיא לי. המשכנו לדבר עוד קצת עד שהגענו לקטע היותר רציני של מה הלאה. הוא אמר שהוא ישמח להפגש ולהכיר אותי, שנטייל ונשתה ונכיר אחד את השני ושאל מה דעתי. היה לי מאוד קשה להגיד לו שזה פחות מתאים בקטע הרומנטי. הסברתי לו שהבחור האחרון שלי היה מבוגר ממני ב11 שנה וזה לא נגמר ביננו טוב (כמו שאתם קוראים פה, לא מפסיק לבכות עליו מאז שהבלוג הזה התחיל), ושלצערי אלה פערים שמאוד קשה לגשר עליהם. הוא היה נחמד ונראה טוב לגילו ובאמת איש מקסים, אבל החלטתי שגיל זה דבר חשוב ובא לי אנשים שהם בגילי. "היה כתוב שאתה בן 45… זה באמת הגיל שלך?" שאלתי אותו, והחיוך שלו נמחק, "קצת יותר" הוא ענה ואני ברוב טיפשותי עניתי לו "כן, תארתי לעצמי", אבל מה אני אעשה שהבנאדם נראה יותר כמו בן 65? לא בקטע רע בכלל, אני פשוט מחפש מישהו בגילי. בהחלט לא שופט אותו שכתב שהוא בן 45 כי כשאתה הומו ואתה מעל גיל 30 זה נחשב כאילו נכחדת מהעולם ולך תחפש. מה יש כבר לעשות, לזרום איתו כי לא נעים לי? עם כמה שהוא מקסים וחמוד ומגיע לו הכי טוב שיש, ועם כמה שבדידות זה דבר נוראי, אני סיימתי עם מבוגרים. (טוב, עד גיל 40 זה בסדר….) שאלתי אותו אם הוא נעלב ממני וענה שלא. אמרתי שאין לי בעיה שנפגש ונכיר אבל כנראה שבקטע הרומנטי/מיני זה לא יקרה. הוא אמר שבסדר ונדבר. יום למחרת הוא שלח לי סטיקר של חג עצמאות שמח. עניתי לו בחג שמח בחזרה ומאז לא שמעתי ממנו. אני מרגיש ממש רע לגביו, אבל אני במקום הראשון תמיד ואני מקווה שהוא ימצא לעצמו איזה בחור שיהיה איתו.

מנגד, התחיל לדבר איתי מישהו אחר, בסביבות גילי. השיחה איתו ממש זורמת וממש כיף לדבר, אבל יש התנגשויות בדברים שאנחנו מביאים איתנו ואני לא בטוח לגביו במאה אחוז. ואז עולות לי תהיות, איפה עובר הגבול של התפשרות? מקווה שהשבוע נצא לדייט ואז אוכל להכיר אותו טוב יותר. נראה… כשאני מתפשר אני אוכל אותה, ואני מפחד מזה מאוד. כשאני לא מתפשר אני נשאר בודד. זה צריך להיות שחור ולבן? איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר?

ישר שחזרנו למשרד שתי חברות מהעבודה שכנעו אותי לבוא איתן לפדיקור. זה היה מוזר אבל תמיד כיף לנסות דברים חדשים. גם הצפורניים שלי ברגליים זוהרות ואף פעם לא היו יותר נקיות!!!

השגרה קשה לי, כמו שהיא הייתה תמיד, אבל אני שמח ששוב היא קיימת. שקמים בבוקר, שהולכים לעבודה, שרואים אנשים, שמתמודדים עם פחדים, לפעמים בגבורה ולפעמים קצת פחות. אז אמנם קשה אבל בהחלט יותר בריא לי. וגם אפשר לעשות דברים כיפיים לפעמים.

ברביעי שעבר הלכתי למספרה אחרי משהו כמו 3 חודשים (!!!!!!!), עוד כשהתחיל הבידוד הייתי צריך להסתפר אבל נזכרתי בזה מאוחר מידי שזה כבר היה בלתי אפשרי. אז נשארתי בבית וגידלתי פרווה. כשהגעתי למספרה הספר שאל אותי מה עושים היום, הסתכלתי עליו, הצגתי את הפנים שלי ואמרתי "תתקן את מה שהולך פה". בקיצור, באותו יום בערב ציירתי את הממצאים והרי לכם אני לפני ואחרי:

ממש הצחקתי את עצמי עם הציור הזה.

עוד כמה נקודות:

  1. אני רוצה לחיות בתוך סרטון ASMR ולישון לנצח.
  2. אל תראו את הסרט "גרטל והנזל". איטי ולא מחדש כלום.
  3. כן תראו את הסרטים – "ויואריום" ו"משחקי ציד". אחד מהם ממש קריפי והשני כיפי בטירוף.
  4. הפשוטע זה דף די סחי. כן, הוא מצחיק לפרקים, אבל די.
  5. יוצא פייפר מריו חדש ואיזה כיף והלוואי שהוא יהיה טוב כמו השניים הראשונים.
  6. אני רוצה להתחתן עם רביד פלוטניק ויפה שעה אחת קודם, תודה.

הלוואי שממש ממש בקרוב ארגיש בסדר. בחיי שאני על אוטומט, רק לא ליפול, רק להמשיך, רק לתפקד.

רק להיות נורמלי.

אפשר חל"ת מהחיים?

וואו, איזו תקופה מחורבנת. למזלי אני עוד עובד, אני לא מסוגל לדמיין מה הייתי עושה עם עצמי אחרת. אבל גם זה, מסורבל ולא נוח. הביאו לי פאקינ מחשב נייח מהעבודה כדי שאעבוד מהבית, אבל זה כל כך איטי ולא נוח שכל כמה ימים אני צריך ללכת למשרד.  נחמד להרגיש חיוני מידי פעם ולנשום אוויר, אבל המשרדים ריקים ואני לבד רוב היום.

הלבד הזה מוביל אותי לכל מיני מקומות ישנים ונוראיים שלא הייתי רוצה לחזור אליהם בחיים. מחשבות קטסטרופליות, אובססיות קשות, האבסות וזלילות של זבל ועישון ללא הפסקה. געגוע בלתי פוסק לגבר שאני אוהב, אובססיה חולנית, קנאה מטורפת לבנאדם שבשבילו אני סתם עוד ילד בעולם הזה. הפסיכולוג אמר לי שאני נוטה לחיות בפנטזיות ולעוות את הזיכרונות שלי לפי ההרגשה הנוכחית שלי. מאוד התחברתי לזה ולכן כבר תקופה שאני  מנסה להימנע מההרגל המגונה הזה שלי. אבל אני לבד, ואין לי הרבה חברים בתל אביב, וגם אם היו, אי אפשר להפגש כל כך, אז אני לבד. איזה לילה אחד, הבדידות כרסמה לי בבשר ואמרתי פאק איט. אני רוצה אותו עכשיו. אני רק רוצה שהוא יחבק אותי ויגרום לי להרגיש שאולי המצב חרא אבל הנה עכשיו מישהו אוחז בי והכל בסדר. דמיינתי את החום של הגוף שלו על שלי והנה – הכרסומים והנגיסות בבשר שלי לאט לאט נעלמים. שוב מצאתי נחמה בפנטזיה. הוא שלי ואני שלו, הוא פשוט עדיין לא הבין את זה והנה עוד מעט הוא יבין ויחזור ונישן ביחד. ואיזו נחמה. אפשר לעצום עיניים, הוא פה מאחורי, הוא הכפית הגדולה, אני מרגיש אותו.

וככה נרדמתי. והתעוררתי לבוקר מהגיהנום. עם מיטה ריקה וקרה ושום שיגרה שתוכל לסדר לי את המוח לכמה שעות. והנה הכעסים התחילו. בהתחלה עליו, על איך זה שהוא לא רוצה אותי ואיך זה שכל מה שעברנו ביחד היה בשבילו כלום. ואיך הנשיקות והחיבוקים והסקס והלילות והסרטים והמגע לא היו משמעותיים עבורו כמו שהיו משמעותיים עבורי.  והנה, הכעס משנה בהדרגה את הכיוון שלו והופך אט אט להלקאות עצמיות. למה בכית מולו כשהוא חיבק אותך, יא אפס, הרסת הכל, למה אתה כזה רכיכה עלובה שלא מצליחה לשחק את המשחק? אוי רק תאהב אותי, תאהב אותיייייי, מי ירצה אותך עם חרדות הנטישה שלך זה הכל באשמתך אפס, ואז המחשבות על בחורים שאני מכיר שיש להם בני זוג, ויש מי שיחבק אותם בלילה. עזבו חיבוק, מישהו שידבר איתם במהלך היום. וכל מחשה כזאת עליהם חותכת לי את הלב. וכל מחשבה עליו מוחצת לי את הנשמה. מה הוא עושה עכשיו? עם מי הוא? את מי הוא מחבק? את מי הוא מזיין? או חלילה, מי מזיין אותו? כי אסור לאף אחד, לאף אחד. ומי שרק יעז לגעת בו יזכה ממני לשנאה עד המוות. ואני אאחל לו רק רע. לשניהם. ומעניין אם הוא עדיין עם הרותם הזה, היפה והמוכשר והאמן, עם הראש על הכתפיים שאוהב טיולים בטבע, ואני אקלל אותם שיהרס להם ושיהיה להם רק רע ושיהיו בודדים והנשמה שלי הופכת שחורה.

למה חזרת תגיד לי. למה שלחת לי את ההודעה הזאת באותו יום? כבר הייתי כל כך רחוק ממך. כמעט והפכת לזיכרון מתוק מהעבר. אבל החלטת לחזור כי אתה בן זונה, והפכת שוב את העולם שלי, והחזרת אותי 9000 צעדים אחורה. ועכשיו אני צריך להתחיל הכל מחדש. להגיד לעצמי שאני שווה מחדש. להגיד לעצמי שמגיע לי יותר טוב מחדש. וזה קשה, כי שום דבר לא מגיע, רק אנסים ונחשים ומפלצות ושדים.

בלי שום קשר, אני סובל  מחרדה כשכל מחשבה שלא מתיישבת לי טוב בתאים של המוח לפתע מגיעה. ואז קשה לנשום וקשה לישון.

ברביעי האחרון דיברתי עם הפסיכולוג. בזום. כאילו שאין מספיק ניקור בתקופה האחרונה גם השעה העלובה הזאת בשבוע שמסדרת אותי ואפילו קצת, נהרסה. אבל זה עדיף מכלום. ואני אוהב את הפסיכולוג שלי אפילו שזה יקר פיצוצים. לספר לו את כל זה הקל עליי ממש.

אני כבר מתבייש לדבר עם החברים שלי על זה כי זה מביך וזה עלוב וכמה אפשר לשמוע אותי מתבוסס בעצב על בחור שזרק אותי פאקינ פעמיים.

אחרי השיחה עם הפסיכולוג שהייתה גם קשה אבל גם מאוד מצחיקה, עיבדתי את הדברים והתחלתי לחשב את המסלול שלי. באותו לילה כאב לי הראש פיצוצים ולא הפסקתי להרגיש את הלב שלי דופק אז עשיתי לי קוקטייל של תרופות שכלל בתוכו ציפרמיל, אלפרליד ואקמול לילה. אם יש סטלה שאני אוהב זה סטלה של תרופות מרגיעות\מרדימות. הסטלה הכי טובה בעולם. לאט לאט כל הגוף שלי כבה ואז גם אני.

בחמישי התעוררתי חזק יותר, אחרי איזה 10 שעות שינה שהשלימו לי את כל החוסרים של כל השבוע ורצון באמת חזק וכנה לשינוי. אני תקוע עם עצמי, אסור לי לתת לזה לנצח אותי.

חזרתי לתרגל מיינדפולנס בכל פעם שאחת המחשבות ההרסניות צצה שוב ואמרתי לעצי לא לחשוב על העבר ולא על העתיד, רק על עכשיו. חזרתי לשחק בסוויץ' וסיימתי את דה לג'נד אוף זלדה לינק אווייקנינג שזה משחק מקסים וחמוד עם סוף מעט צובט אבל נחמד להרגיש מגוון של רגשות כל עוד זה לא קשור בי ובכמה שאני אפס.

ראיתי סדרות וסרטים, כדי להתאפס על עצמי, קודם כל בהסחת דעת. מעיין מחיקה של כל המחשבות השליליות. התחלתי גם לדבר עם אנשים. מזל שיש לי חברים אפילו שהם רחוקים ומזל שאריאל קיימת בחיי. באמת באמת. אמאלה איזה מזל שנפגשנו בצבא ומאז היא בלב. זה הקשר הכי מיוחד שהיה לי אבר. אנחנו נפגשים פעם באיזה 4 שנים בלי הגזמות, אבל אף פעם לא ניתקנו קשר ואנחנו מדברים יום יום. וזה כיף לי שהיא נותנת לגיטמציה לרגשות שלי, בלי לייעץ, בלי להגיד לי מה אני עושה נכון או לא נכון, בלי להגיד לי יהיה בסדר. הרגשה כזאת שאפשר פשוט להיות לידה וזה לא משנה אם אתה שמח או עצוב, הכל לגיטימי.

לילות שלמים אני שוב משכנע את עצמי שאני שווה ושאני טוב, ושמגיע לי פי מיליון יותר טוב. וזה קשה אבל אין ברירה אלא להתחיל הכל מההתחלה, עד שזה ישב לי טוב במוח. לא כי אני מאמין בזה (עדיין?), כי אני באמת ובתמים רוצה להתקדם הלאה.

אני מנסה להתרכז בעבודה ועם כמה שזה קשה לעבוד מהבית, יש פלייליסטים לעשות ויש לי אחריות, אז זה מחזיק אותי מתפקד פחות או יותר.

והנה, אחרי תקופה מאוד ארוכה שרציתי לכתוב ולשחרר ללא הצלחה, הצלחתי. אני פשוט צריך לזכור לנשום ולתת לדברים לקרות בזמן שלהם. לא להאיץ בעצמי.

אני עדיין לא מצליח לצייר לצערי.

אני שונא את העולם ולא מגיע לנו עוד שניה אחת על הכדור הזה. רק כשתוקפת מגפה אנחנו נזכרים כמה האדם הוא חרא. אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על הזיהום האדיר שכולנו גורמים מהרגע שאנחנו מתעוררים ועד הרגע שאנחנו הולכים ליישון. אני מדבר על זה שפאקינג תבינו שהטבע חזק יותר מכולנו. בשביל הטבע אין כזה דבר יהודים, נוצרים, מוסלמים, דתיים, חילוניים, שחורים, לבנים, עניים ועשירים. בשביל הטבע כולנו אותו חרא, וכדאי שנבין את זה ונפסיק לבזבז כל כך הרבה זמן בלפזר שנאה ופילוג. לצערי לא כולם מבינים את זה. "אם הייתי אלוהים, הייתי עושה שרק היהודים יבריאו כדי שכל העולם יראה שאנחנו העם הנבחר!", מילותיו של הדוד הנכבד שלי. אז לא מאמי, מסתבר שהיהודים נדבקים בקורונה בדיוק כמו כולם. אני מקווה שהאנושות תבין את כל הלקחים האלה מהר לפני שתגיע לפה מגיפה הרבה יותר אלימה ואז הלך על כולנו. אבל מכפת לי, אני בעד.

אני באמת בסדר עכשיו. עדיין קשה בטירוף ועדיין בודד בטירוף, אבל אני חזק יותר ממה שההיתי פעם, ואני מרגיש את זה בעצמות שלי.

כשהפסיכולוג שאל אותי מה אני רוצה, עניתי לו, שבדיוק כמו בוידאו של ג'יל סקוט, יבוא מישהו ויצבע את החיים האפורים שלי. קאוואיי בשבילי זה שילוב של חמוד וסקסי.

אני לא יכול ליפול נכון ולקום כמו חתול

בשבוע שעבר ביום שישי הלכתי לבית של אבא שלי ועל דלת הכניסה של הבניין הייתה מודעת אבל מאולתרת. הילד מלמעלה (בחור בן 23) מת. הייתי עושה לו בייביסיטר כשהייתי בן 15. נכנסתי לשוק. מפה לשם, מסתבר שהילד התאבד. גם אם ממש אנסה אני לא אצליח לכתוב על זה כמו שצריך, אבל כואבת לי המחשבה שכל כך כאב לו שלא הייתה לו ברירה לסיים את זה ולהשאיר מאחוריו משפחה מרוסקת. הרי, נכון, החיים זה חרא אחד גדול וכל אחד מתמודד עם השיט שלו, ולפעמים השיט הזה כל כך גדול שזה כואב בנשמה וקשה לנשום, אבל תמיד אמרתי, גם ברגעים שהכי רציתי לשים לזה סוף, שאני לא יכול לעשות את זה בגלל כל ההרס שישאר פה אחרי. תמיד דמיינתי לעצמי – אני הורס את כולם גם כשאני בחיים, מה שחסר להם זה שאהרוס אותם עם המוות שלי. אז ויתרתי על הקטע של להתאבד כבר מלפני המון זמן, ו-וואלה זה מתסכל, כי כשאתה מפסיק לאחוז ב"נחמה" הזאת שאתה יכול לגמור את הכל ודי בקלות, אתה צריך להתחיל להתמודד עם החיים, וזה לא פשוט בכלל. הייתי רוצה לדבר איתו. אולי לשאול אותו מה שלומו כשהייתי רואה אותו פעם באף פעם בחדר המדרגות. אבל אפילו שלום לא היה אף פעם, ואני חושב שזה קצת בגללי כי חרדה חברתית, אבל אי אפשר לדעת עם מה הילד הזה התמודד. הוא הסתיר את זה טוב מאוד. מה אני אגיד לכם, נותרתי בשוק ואני בכלל לא יכול לתאר לעצמי איך ההורים שלו והאחיות הקטנות שלו מרגישים. אני ממש מקווה שלא כואב לו יותר, ושישמור על האחיות שלו כי הוא נטש אותן להתמודד לבד עם עולם חרא בלי אח גדול.

זה קרה אחרי יום חמישי מזעזע במיוחד בעבודה בו הרגשתי שקוף. לא משנה כמה נוח וטוב לי שם, וכמה אני מבסוט על האנשים שאיתי, כל עוד לא רואים אותי – בא לי לשים זין ולשרוף את כולם. ולא ביקשתי שום דבר מיוחד חוץ ממילה טובה אחת קטנה, בפורום ההוא, בזמן ההוא.  על הזין שלי כולם. אני אמשיך להיות אני, אני אמשיך להגיד את מה שאני רוצה, ואני פשוט אמשיך להיות הראש הקטן והעצלני שאני כי אף אחד מהבוסים שלי לא ראה סיבה לתת לי מוטיבציה לעשות אחרת.

ועכשיו – שימו לב, כי זה לא קרה כבר הרבה זמן! עוד סיפור במסעותיי בארץ הגברים המטומטמים, הדוחים, המניאקים, עם המוח הקטן והנכות הרגשית:

בראשון הזמנתי בחור אליי הבייתה. הוא התחיל לדבר איתי, ולפי התמונה שלו הוא היה נראה בסדר. אני ממש משתדל לא לפסול אנשים לפי המראה החיצוני שלהם כי אני ממש לא רוצה שיעשו את זה לי (למרות שלא מפסיקים לעשות לי את זה), אז זרמתי איתו בשיחה והוא היה נשמע באמת בסדר. אז החלטתי שאני רוצה להפגש איתו. הזמנתי אותו הבייתה בתקווה שיהיה ערב נחמד, ומקסימום, סתם סטוץ…. וואטאבר. לא ציפיתי לשום דבר מיוחד אבל יש לי דירה משלי ורציתי. אז הוא הגיע, וישר התחיל לגעת בי, בלי שבכלל אישרתי לו, אבל אמרתי – עומר, די. בלי לחץ, תזרום, הכל בסדר. אז התחילה שיחה. מהר מאוד הבנתי שזה לא זה כי ברמה האינטלקטואלית הוא ממש לא הקטע שלי. אחרי ש-40 דקות הוא לא הפסיק לדבר על עצמו ועל השטויות של החיים שלו, הוא התחיל לנשק אותי בצורה דוחה במיוחד ולפתוח לעצמו את הג'ינס, הוא דחף לי את הראש לעבר החלציים שלו ומצאתי את עצמי עם ה…. יו נואו. לא רציתי את זה. אבל משום מה לא עצרתי אותו. הוא הפעיל כוח וזה לא היה לי נוח. אחרי כמה שניות אמרתי לו שזה מהר לי מידי ושאני לא רוצה סקס. "אנחנו לא עושים סקס, רק את זה". אוקיי, בואו ותסבירו לי, מין אוראלי לא נחשב סקס? רק כשזין נכנס לחור זה סקס? כל יתר הדברים שבאים עם זה לא נחשבים לסקס? לא אכפת לי מה העולם חושב, לא בשבילי. הוא המשיך להפעיל כוח על הראש שלי כדי שאני אמשיך לרדת לו למרות שאמרתי לו שזה מהר לי מידי, ותוך כדי הוא הוציא מהתיק שלו פופרס. מיד הרמתי את הראש ואמרתי לו "ממש ממש לא, אני ממש לא מעוניין", "לא, רק אני עושה, אתה אל תעשה", "לא, ממש לא! אתה לא עושה את זה פה אני לא רוצה, אני לא מעוניין", מה שממש לא הפריע לו להסניף את זה מולי ולהמשיך להפעיל לי לחץ על הראש, הרמתי את הראש שוב והוא התחיל לנשק אותי, וכל הריח הדוחה וכימיקלי של הפופרס נכנס לי לפה וכמעט הקאתי. אמרתי לו שזה מגעיל אותי ושאני לא רוצה ואחרי עוד הפעלת כוח מצידו פשוט הרמתי את הקול ואמרתי די ושזה לא מתאים. הוא הסתכל עליי בשוק,  בלי לומר כלום הוא קם והתלבש והתקשר לאיזה חבר שלו שיבוא לקחת אותו כי "זה מקרה חירום ותבוא עכשיו!". אחרי כמה שניות של שתיקה הוא אמר לי "אני לא אנס, אני פשוט אקטיבי". אני לא מבין את ההקבלה של שני המושגים. אם אתה אקטיבי זה אומר שאתה צריך לכפות את עצמך עליי? אני הייתי בשוק ואחרי שהוא הלך הרגשתי כל כך מחולל ורציתי להקיא על עצמי.

אחרי זה התחילו ההאשמות כלפי עצמי, אבל מה אתה רוצה, הזמנת אותו אליך הביתה, מה ציפית שיקרה? והתחלתי לחשוב שאולי אני לא הייתי בסדר בכל הסיפור. אבל התעשתי מהר מאוד. אם חברה שלי הייתה מספרת לי שמישהו עשה לה דבר כזה הייתי רוצה להרוג אותו. לא אכפת לי מה קורה בסיטואציה, ברגע שאני אומר לא, הבחור שממולי צריך לכבד אותי ולהפסיק. מיד.

הלוואי שהיה לי הסבר הגיוני למה כל הדפוקים, האנסים, המגעילים והילדים הטיפשים נדבקים אליי. אני באמת מנסה לעבור הלאה אבל זה רק גורם לי להתגעגע עוד יותר לקיריל שלפחות כשהיינו ביחד במיטה כל כך כיבד אותי ותמיד אבל תמיד שאל אם הכל בסדר ואם מה שאנחנו עושים מתאים לי ונעים לי. איך אני אמור להמשיך ממנו הלאה אם כל מי שאני פוגש הוא זוהמה מהלכת? נמאס לי להרגיש לא מתאים, נמאס לי להרגיש מחולל, רק בגלל אנשים שלא יודעים מה זה כבוד בסיסי. וכן, אתה אנס בפוטנציה, כי אם לא הייתי מכנס את כל הכוח והאומץ שבתוכי ומצליח להגיד לך להפסיק, היית ממשיך בלי בעיה. מישהו אחר, אולי חלש יותר ממני, היה עובר אונס. אולי כבר עבר.

מעניין אם יש בעולם הזה מישהו שאני יכול לסמוך עליו מספיק שלא יהרוס לי את החיים כדי שאני באמת אוכל לאהוב אותו. העולם מוכיח לי אחרת, פעם אחר פעם אחר פעם.

זאת לא פעם ראשונה שאני חווה משהו כזה. ותמיד אחרי שדברים כאלה קורים אני חושב על כל הנשים והגברים בעולם שאי פעם עברו אונס, ואיזה הרגשה נוראית זאת שמישהו מחבל לך בגוף. אני מצליח לעצור את זה בזמן, אבל מה עם מי שלא? מה עם אנשים ללא כוח פיזי? מה עם אנשים שבאמת לא מבינים מה זה לא, גם אחרי שצועקים להם את זה בבירור?  תחושות הגועל שזרמו לי בגוף באותו רגע היו מזוויעות. אני בכלל לא רוצה לתאר לעצמי איך מרגישה אישה שעוברת אונס. נורא קשה לי לאסוף מילים כדי לתאר את התחושות האלה ואני יודע שזה כתוב בצורה נורא שטחית, אני לא יודע מה זה לעבור אונס, אני לא רוצה לדעת, ואני לא משווה את מה שעברתי לאונס. אבל כשדברים כאלה קורים אני מרגיש כאילו מישהו הורס לי את הנשמה, ואם התחושה הזאת כל כך מגעילה וחסרת אונים, אני נכנס לחרדות עד לאיפה זה עוד יכול להגיע כשזה מעבר למה שאני עובר. זה יוצא כל כך מבולגן, כדאי שאני אפסיק.

אני בכלל לא יודע למה כתבתי את הדברים האלה אבל הם ישבו לי על הלב והייתי צריך לתת להם לצאת החוצה.

איזה דיכאון. מוות, עבודה, אנסים, ציטוטים של החברים של נטשה, וכל זה לפני סוף השבוע. אני אפרד עם משהו קצת יותר נחמד:

השיר שאני הכי אוהב מהאלבום החדש של צ'ארה ויוקי. הוא כל כך כיפי ומטשטש קצת את קהות החושים שנגרמת מכל הרוע שמסביב. יש השפעה ברורה מהארד נוק לייף של ג'יי זי ואני אוהב את זה. יש את האלבום במלואו ביוטיוב ובספוטיפיי, שזה מדהים כי זאת פעם ראשונה שיוקי מופיעה בספוטיפיי מחוץ לגבולות יפן. תשמעו!!!!!!!!!!!!111

יאללה ביי.

רגע, רגע, רגע, עצרו הכל!

אני ממש לא במוד של כתיבה לאחרונה אבל אני די מרגיש מחוייב לכתוב את זה. אחרי שהלב שלי התפצח (ראה פוסט קודם), היו כמה ימים שמצאתי את עצמי בתהום אבל החלטתי שאני לא נשאר שם יותר. לא עוד עומר שמתחנן לאהבה. אנשים צריכים להתחנן שאני אוהב אותם ולא ההפך. אז עם כמה שזה קשה אני מפלס את דרכי הלאה ממנו, וגם הפסקתי לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על לקלל אותו. כשאני נזכר בזה וממש בא לי לקלל אני מזכיר לעצמי – הקללות עדיין שם, בדרך אליו, ואני עדיין מתכוון לכל מילה, אין צורך לקלל שוב. חוץ מזה, אני לא רוצה להיות בנאדם שמקלל. בגדול לא בא לי שיהיה לו רע. פשוט לא בא לי שיהיה לו טוב מול העיניים שלי. לא כרגע.

שיעורי היוגה האחרונים היו מאוד מנקים וטובים אליי. אני מרגיש שלפחות לפרק זמן קצרצר מאוד במהלך השבוע אני עושה לגוף שלי מעט טוב. אחרי כל הניקוטין והקפאין והג'אנק והחומצה זרחתית לתוך המוח והכימיקלים, פתאום הגוף שלי מקבל ממני קצת אהבה ופחות הרס, ו-וואו איך שזה מנקה אותי. אני שמח שהתחלתי עם זה. יום רביעי זה יום זן.

אז הלב התפצח אבל זה אכן גרם לי להיות יותר פרודוקטיבי, כמו לחשוב מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי חוץ מלבכות? אז עברתי דירה סופסוף. מצאתי דירה מתוקה וקטנטנה בתל אביב, כזאת שמתאימה לי בדיוק,  ופשוט לקחתי את הדברים שלי ועברתי. אני כבר המון זמן רוצה לעבור מהבית של אבא שלי אחרי כל כך הרבה שנים שגרתי איתו והוא ישב לי על הוריד הראשי (אני מאוד אוהב את אבא שלי והוא מאוד משתדל, אבל יש לי מספיק חרדות משל עצמי). כשהלב התפצח נכנסתי למן קהות חושים ואמרתי לעצמי שזה קורה עכשיו. חיפשתי דירה, מצאתי, הלכתי, חתמתי, עברתי. אני מרגיש שעם כמה שזה כואב לי בתוך הלב, אני מצליח להפיק מזה את כל הטוב שאני יכול להפיק ממשהו כזה מחורבן. כולם על הזין שלי. אני עושה מה שבא לי. אני בוכה ודיכאוני אבל אני גם יודע לעשות דברים. ומישהו עוד יאהב אותי, גם בלי שאצטרך להתחנן לאהבה. אין יותר עומר הקטן והמסכן וחסר הישע, הוא מת. טוב, האמת שהוא עדיין כאן ותמיד יהיה חלק ממני. אבל רק חלק. ואני אומר תודה לעצמי על כל הדברים הנפלאים שעשיתי בשנה וחצי אחרונות ומכאן אני ממשיך רק הלאה, לחוות דברים חדשים ולראות ולטעום, ויאללה אני מוכן רק תביאו לי.

הסינגל החדש של צ'ארה ויוקי יצא ואיתו הוידאו המהמם הזה:

אמא'לה איך זה בא לי בטוב. כשראיתי את זה בפעם הראשונה התנהגתי כמו מעריצה בת 14. יוקי וצ'ארה תמיד היו שם בשבילי. יוקי היא השמש, תמיד היא הייתה השמש והיא תמיד האירה עליי, גם בימים הכי גשומים. צ'ארה היא הירח, גם כשהכי חשוך המוזיקה שלה מלטפת אותי עם האור העדין שלה. וכששתיהן ביחד, משהו שלא קרה 20 שנה, הלב שלי פשוט מתפוצץ. אני אוהב אותן בכל ליבי ולא אכפת לי שאני מעריצה בת 14. כיף לי להיות מעריצה בת 14 שלהן. האלבום תכף יוצא והסבלנות שלי כבר כמעט פקעה. כשהן מתחבקות בקליפ אמאאא זה לבכות ביי.

אני בסדר. כן, אני בסדר.