I'll stare directly at the sun but never in the mirror

ט.סוויפט.

אני כבר בערך חודש ככה, כמו שאני אוהב לקרוא לזה – "לא מאוזן". זה באמת מרגיש כמו חוסר איזון. חוסר יציבות כזה שאני נושא איתי מהבוקר עד הערב, מנסה בכל כוחי לא ליפול. זה התחיל כשהביג בוס קראה לכולנו לשיחה ואמרה שיש קיצוצים בחברה ואנשים יפוטרו, ואני, שלא מוכן בשום פנים ואופן לחזור לאבטלה, נכנסתי לחרדות קיומיות לסטרס בלתי נגמר. אני ממש לא מתגעגע לחוסר תכלית הזה, לקום בבוקר לכלום ושום דבר, ללכת לפוסטמה מלשכת האבטלה שתאיים עליי שתשלח אותי לנקות רחובות אם אני לא אמצא עבודה, אין לי כוח. זה לא בריא לי. אחרי השיחה הנוראית הלכתי לחן ואמרתי לה שאין סיכוי שאני אצליח להמשיך לעבוד היום ושמה היא לעזאזל חשבה לעצמה שהיא עשתה לנו את השיחה הזאת באמצע היום. אז עלינו לגג ודיברנו. אני לא זוכר מה נאמר, אני רק זוכר הרבה היסטריה והרבה הרבה רעל שהשתחרר לאוויר. בסופו של דבר שרדתי את גל הפיטורים הזה למזלי. קניתי לפני אוכל, רציתי להקיא לפני שאכלתי אותו. לא היה לי תאבון אבל אכלתי אותו בכל זאת. המשכתי לרצות להקיא.

מאז משהו לא בסדר איתי. "לא מאוזן". עצוב, דכאוני, מתנדנד, בעיקר רוצה כל הזמן לברוח הביתה ולהסתתר מתחת לשמיכה. ואם זה לא מספיק, בעל הבית התקשר והעלה לי את השכר דירה. זה קרה עוד לפני שידעתי שאני לא מפוטר. סטרס, בלי סוף. דרך נפלאה להתחיל את השנה האזרחית החדשה.

יוגה עוזרת. במיוחד כשהמורה אומרת את כל המשפטים הנכונים תוך כדי התרגול. אבל אני לא מתמיד.

וכשאני אומר שאני לא מאוזן, מעבר לזה שאני פשוט מסתובב לי עצוב בעולם, זה הולך ככה – למשל, אני בעבודה והכל בסדר. עובד לי. פתאום נזכר שאני קיים ורוצה להעלם. והתחושה הזאת כל כך כבדה על החזה. אני לא מצליח להתגבר עלייה. אחרי כמה דקות משהו מסיח את דעתי ואני בסדר. אבל התחושה הזאת חוזרת תמיד, כשאני לבד, כשאני חושב, כשאני נזכר. הכל בסדר מסביב אבל בפנים – אין איזון.

לפני בערך שבוע בדרך הביתה יונתן אמר לי שהוא כנראה מתחיל לצאת עם מישהו. ואני, שמאוד מאושר בשבילו, מרגיש איך שוב החוסר איזון משתלט עליי, הפעם מכיוון שונה. אני מקנא. אני קנאי. ולא בא לי שיהרס לו חס וחלילה, ואני שמח בשבילו. אבל אני רוצה שישמחו גם בשבילי. גם אני רוצה למצוא אדם להתחיל לצאת איתו, ולבשר את הבשורה ליונתן. והלו, מה אתה משאיר אותי מאחור? איך אתה מצליח בכלל לחיות אחרי העבודה? אני היחידי שמגיע הביתה ופשוט רוצה לשרוע ולא לעשות כלום? אני מנסה ומתחבר לאפליקציות הדוחות, מנסה למצוא איזה משהו, מישהו. מגנט של סוטים, זה מה שאני. וכל פעם שאני נכנס לטינדר אני מרגיש מכוער ולא אטראקטיבי. אני אפילו לא מתחיל לדבר על הגריינדר.

אני צריך להפסיק למצוא סיבות לכעוס על יונתן. הוא סופר חמוד והוא תמיד מתקף את הרגשות שלי ונותן להם מקום, לא משנה כמה אני כבד ואידיוט, הוא באמת שם וגם אם לא יצליח לעודד הוא יגיד את המילה הנכונה. די כבר לפחד מגברים. למה זה לא עובר? באמת שחשבתי שאני אחרי זה אבל זה מכה בי בכל הכוח כשמתחיל איזשהו קשר של חברות עם גבר, וזה לא משנה אם זה סטרייט או גיי, אם הוא גבר הוא כנראה יפגע בי. וזה נורא לחיות ככה. אני אפילו לא מתחיל לדבר על הגריינדר.

זה מזכיר לי, כשנסעתי באוטובוס לפני בערך חודש וחצי ראיתי איזה בחור מדפדף לו בטינדר. הוא ברר את הבחורות בקפידה רבה, והעז לסמן "לא" גם על כמה יפות במיוחד. זה עורר בי גועל, ונזכרתי שאני שם, מדפדף לי בחורים, ימינה ושמאלה, רוצה, לא רוצה, לא מכיר אותם בכלל. פוסל אנשים שלמים על סמך תמונה דו ממדית שלא משקפת פאקינ כלום. שלא לדבר על זה שאני נפסל אצל כולם כן? אני אפילו לא מתחיל לדבר על הגריינדר!!!!!!

אז אני לא מאוזן. מתי הייתי מאוזן? ואני מחםש איזון בהכל. בנפש, בסביבה, באוכל. מתי הייתי מאוזן?

אני לא צריך איזון. איזון זה עולם הדיאטות. איזון זה קיזוזים. איזון זה הרעבות כי היה לי בולמוס. איזון זה לשתות מים כדי לא לאכול. איזון זה שכל הגוף כואב לי שבוע אחרי שהקאתי. איזון זה לא לשמוח. איזון זה להלחם על שליטה. אי אפשר להיות מאוזן כל הזמן. הגוף שלי, הנפש שלי, הכל דינאמי וזז וחי. אני סובל מדיכאון אבל יודע גם להיות שמח כשמתאפשר לי, זה הכל כימיקלים ואני מקבל עזרה. אני לא צריך איזון. אני צריך לדעת לחמול לי. להפסיק לכעוס על עצמי כשאני עצוב. אני עצוב כי עצוב לי ואני צריך להיות עצוב עד שזה יעבור לי. אני צריך לחבק את העצבות כי זה מה שעולה מתוכי עכשיו. כמובן שהשאיפה היא לא לטבוע בחושך בהנאה. השאיפה היא להתקדם ולהשתפר. אם עולים בי רגשות קשים, צריך להרגיש אותם. צריך להבין אותם. לשאול שאלות, להבין מאיפה הם באים ולתקף אותם, לתת להם מקום. אחרת זה כואב. אחרת מרגישים חוסר איזון. למשוך את עצמך בכוח לקו האמצע כשהנפש אומרת לך בבירור "ממי, אני עכשיו בצד השני, סתום שניה תן לי" – זה חוסר איזון.

אני אזכיר את זה לעצמי בכל פעם שהתסכול של החוסר איזון יעלה. וגם זה טוב למלא את הפיד שלך בכל מיני אנשים טובים שמטפלים בהפרעות אכילה. כי בסופו של דבר הכל קשור לחרא הזה ולטפל בעצמי זה קשה אבל אני לא אפסיק לעשות את זה כי היציאה היחידה מהעולם המסריח הזה תהרוס את כל מי שאוהב אותי ווואלה לא מתאים אז זה כזאת השלמה שהעולם חרא ואני תקוע פה מה לעשות לולי.

פעם הייתי מפנטז על אהבה כזאת כמו שרואים בקליפ הזה או בסרטים. שני אנשים שעושים כל מיני דברים טיפשיים שאנשים רגילים לא באמת עושים אבל זה מצטלם נהדר ודימוי מהמם לאהבה חסרת מעצורים. במציאות אנשים פשוט עושים סקס בכל מקום אבל זה גם מקסים לדעתי. בעצם, מה אני יודע, בחיים לא הייתי לי אהבה אמיתית, לפחות לא אחת כזאת הדדית. אז אולי מותר לי להמשיך לפנטז על לעשות דברים משוגעים שמצטלמים נהדר. אואה יקירתי שמסרבת לעשות גבות משנת 95 ואני דווקא מעריך את זה במיוחד ביפן שכולן רצות להתנתח יש אמנית אחת שנשארת טבעית. אני אוהב. ואחרי שאני אסיים לרקוד אני אלך לישון. לילה טוב.