Dumb All Over

מאיפה אתחיל? אני צריך לחפש עבודה חדשה כי אין לי עבודה עכשיו. אין לי כוח לספר את כל הסיפור, אני רק אכתוב שמי שהיה הבוס שלי הוא אדם הלוקה בנפשו ובמוחו ברמות הכי הזויות וקשות שקיימות. אני מאחל לו, מכל ליבי, בריאות נפש איתנה וחזקה, כי זה משהו שאין לו. ההתנהגות שלו בשיחה האחרונה שלנו הייתה פשוט פסיכותית, והדבר המפחיד הוא זה שאף אחד לא שם לב. זה מפחיד מאוד שבנאדם משקר במצח נחושה אפילו בלי למצמץ. אני לא אתפלא אם הוא האמין לכל מה שהוא אמר. רק חבל לי שאני זה שיצא רע מכל הסיפור הזה. אבל יש לי מזל שהייתי אהוב ומוערך ע״י החברים שלי שם, ושהם מכירים את הטיפוס, אז לפחות מאמינים לי. אז תהיה בריא, תטפל בעצמך, ואז תלך להתקעווד. אני מקווה לא לראות אותך יותר לעולם.

אני אכתוב את הקלישאה הכי קלישאתית שכל מי שפוטר אי פעם אמר – הוא עשה לי טובה. אבל בגדול אני מרגיש שזה באמת נכון. לא רק שמיציתי את התפקיד וגם מיציתי לעבוד תחתיו, מיציתי בכללי את עולם הטלוויזיה והבנתי שהשיט הזה ממש אבל ממש לא בשבילי. אני לא אפסול עבודה בתחום בעתיד אבל לא באותו תפקיד. סזיפי וכפוי טובה מידי. ותמיד הבוסים פסיכופתיים. לא בשבילי. לא מקובל! אני רוצה משהו שעם העבודה הקשה תבוא גם ההערכה. אני רוצה להרגיש ולהיות מוערך, ולא פיסת זבל שניתנת להחלפה במחי כף. לכו תזדיינו חברה מסריחה גם ככה אף אחד לא רואה את התוכן המסריח שלכם, רק את מה שממש זבל.

אז בשלושה שבועות האחרונים מה שאני עושה זה בעיקר לנסות להרפא מההלם שנכנסתי אליו, ולנסות לחזור לעצמי לאט לאט. כמו תמיד, הדבר הנוח ביותר כרגע הוא לצלול לתהומות, להכנס למיטה ולתת לעצמי לשקוע ולהגיע לשפלים חדשים שמעולם לא נראו. המתיקות המרירה הזאת כשאתה עטוף בפוך וברחמים העצמיים שלך, כמה געגועים יש לי לזה. הכי נוח וקל. לא צריך לעשות כלום חוץ מלהיות במצב מאוזן ולעצום עיניים, ואז הקסם קורה – אתה מרגיש איך הידיים החשוכות של הדיכאון מלפפות סביבך בחיבוק מנחם ונעים, ״אני כאן בשבילך״.

יש לי יותר מידי דברים להפסיד, אז אסור לי לחזור למקום הזה, למרות שהוא קורא לי, ובכל רגע ורגע במהלך היום אני מקבל ממנו אותות ורמזים ושכנועים למה כדאי לי לחזור אליו. אבל יש לי יותר מידי להפסיד. כמה קשה להיות מכור בגמילה. וכמה קשה זה שכל האהבות הגדולות שלך בחייך הם התמכרויות.

כרגע מה שבא לי לעשות זה להדליק סגריה. כולם פה מעשנים ומגניבים, יושבים עם הקליקות שלהם, עם הבגדים הזרוקים שלהם, שותים את הקפה שלהם, צוחקים צחוקים זחוחים כאלה, ומעשנים. בא לי לעשן ולהיות כמוהם כי זה נראה כאילו אין להם דאגות. בהחלט עושה חשק. להדליק סיגריה אחרי סיגירה ולהרגיש שאני בשליטה ושאני מוגן. אני יודע להגיד שזה בולשיט. אבל וואו כמה אני מתגעגע לאפשרות להדליק סיגריה. אני לא מעשן מעל שנה אבל המומחיות שלי זה להתתמכר למערכות יחסים רעילות.

אז אני בבית ואני נאבק כל יום בעצמי, לא ליפול, לא להשאר יותר מידי זמן במקום, לצאת, לחיות, לפתח את עצמי, ליצור, להרחיב את מה שאני יכול ורוצה להציע לעולם, וזה פאקינ קשה. היה מאוד נוח להשאר במקום עבודה המסריח ההוא, כל יום 9-17, בלי דאגה כי אני יודע שבסוף החודש המשכורת הזעומה הולכת להכנס וזה יהיה בסדר והמינוס יסגר וישארו כמה שקלים להזמין אוכל כי מי מבשל.

הלכתי קצת לאיבוד עם מה שרציתי לכתוב אבל מה חדש ממי, הכל אותו דבר. אני לא אתן לעצמי ליפול, אני אהיה חזק בשביל עצמי כי אני צריך לתפקד בעולם ואז מה אם אין לי עבודה, אנשים מאבדים עבודות כל יום ואנשים מוצאים עבודות כל יום וזה הזמן להתמקד בעצמי ולנסות לכוון למה שאני רוצה לעשות ואני רוצה להיות מאייר ואנימטור וזה מה שהלכתי ללמוד וזה המקצוע שלי ולשם אני מכוון, בחיים אף פעם שום דבר לא עניין אותי כמו הנושא הזה. אני אוהב סרטים מצויירים ואני אוהב לצייר אותם, ואני טוב באנימציה. אם יש משהו אחד שאני טוב בו זה להנפיש. עזבו שנייה איור, ציור, רישום, קונסםפט, נטו אנימציה – אני טוב בזה. וזין על מי שיגיד שלא.

תראו מה עשיתי. אני ממש אוהב את זה. הוא לא חף מפאקים אבל הוא מקסים ואני אוהב אותו, והתנועה ממש טובה וזה ממש מהמם יחסית למישהו שלא עשה אנימציה בערך שנתיים. אני ממש גאה בזה למרות שזה רק 3 שניות. לקח לי לעשות את זה שלוש שעות בערך. אני רוצה לעשות עוד כאלה.

אמרתי שאני טוב באנימציה ואני עומד מאחורי זה. הדברים שאני מתקשה בהם – רעיונות, לספר סיפור ומוטיבציה. עם המוטיבציה כרגע אני לא מתמודד כי היא קיימת. אני חסר עבודה והזמן שלי קיים, ואני גם צריך דברים חדשים לתיק עבודות אז מושלם. עם לספר סיפור – נתמודד עם זה שיגיע. אבל רעיון. רעיונות למשהו שיהיה קל לעשות בזמן קצר. משהו חמוד שיראה את היכולת שלי. הייתי רוצה לעשות סרט קצר של 2 דקות לפחות אבל בפעם האחרונה שעשיתי את זה זה לקח חצי שנה בלי תיקונים. וגם כפי שאמרתי, אין לי רעיון. אולי אני אחפש איזשהו אתגר אנימציה באינטרנט ואקח ממנו השראה. לא יודע. אני טוב באנימציה קיצר ואני רוצה להיות אנימטור. זין על כולם. עוד בעיה – דו מימד זה משהו ששייך לעבר. אבל עוד לא. בהצלחה לי.

היום כשחיכיתי לאוטובוס עמדתי עם אוזניות בשטח שבין התחנה לכביש, לפתע הגשתי מישהו נוגע בי בשביל לתפוס את תשומת לבי. הסתובבתי וראיתי את הבנאדם הכי חתיך שראיתי מעודי. הוא עמד שם עם האופנוע שלו והסתכל עליי. ״אפשר לעבור?״ כן, בטח. זזתי. זה מצחיק. אם כבר מישהו חתיך פונה אליי זה רק בשביל שאני אפנה לו את הדרך. צחקתי על זה. אם היו עושים סרט קומדיה על החיים שלי, הסצנה הזאת בהחלט הייתה נכנסת.

קשה לי עם רשתות חברתיות. תמיד טענתי שזה הורס לי את החיים. האנושות נתונה בחרא הזה וזה לא הולך להשתנות בקרוב, ואם אתה מחליט לא לקחת חלק אז אתה מנותק. כולם סתומים נו מה אני אגיד לכם. זה נוח להראות. ככה אנשים יכולים לאשר אותך. אני אמשיך ליצור.

לפעמים בא לי להפסיק להיות משענת. בא לי רק להישען. שמישהו יחזיק שניה את כל המשקל שלי ויתן לי להרפות. אני לא מתכוון להשתנות בשביל אף אחד. אני לא מתכוון לשנות את עצמי בשביל להתאים. אני לא יכול. לפעמים זה מתסכל אבל זה מה יש. ומזל שיש לי את יוקי.

מישהו יכול לעזור לי עם העיצוב של הבלוג? אני שונא את העיצוב ואני לא מצליח להסתדר עם הממשק.

אני עוד נושמת

אני מחליט לא לא לברוח. לא הפעם. למרות שהדבר שנראה לי הכי הגיוני כרגע, הדבר הכי מפתה גם, זה לברוח הביתה, להתחפר במיטה ולעטוף את עצמי ברחמים עצמיים שרק מרגישים כמו הגנה, אני מחליט שלא. הגיע הזמן לחוות חרדה כמו בנאדם נורמלי. כן, כן, הגיע הזמן לחוות את הפחד על הבשרי, ולא כשאני תחת הפוך.

מקודם הסתובבתי ברחובות אולי 40 דקות בניסיון להתאפס על עצמי ולהבין מה אני עושה. כשאני בחרדה אני מתחיל לגמגם. זה נורא. הקלטתי לחברה הקלטות בוואטסםפ על המצב שלי והגמגום שלי היה ממש חריף. כשאתה מבין מה מצב מסויים גורם לך לחוות, אתה גם מבין שזה לא הגיוני ולמה נראה למישהו בעולם הזה שהוא יגרום לי לגמגם? כאילו מה נסגר??? היו לי תכנונים היום. תכננתי לשבת בבית קפה ההוא של החיים בסרט מול הבימה ולהרגע שם ולכתוב שם ואולי גם לצייר, במקום זה, יצאתי מהמסלול, החלקתי. איבדתי שליטה על המכונית המטאפורית שלי, שהיא בעצם הגוף שלי. לא יודע איך חוזרים לכביש, מוצא את עצמי מתגלגל במורד המדרון, וככל שאני יורד עוד קצת המהירות הופכת גבוהה יותר. אני מתגלגל למטה ללא שליטה.

לנשום עמוק זה כמו לשתות מים. אתה לא שותה מספיק. אתה גם לא נושם מספיק. כשאני בחרדה לא מספיק אוויר נכנס לי לראות. כשאני מנסה לנשום עמוק וממלא את הראות באוויר זה מרגיש כאילו אני שותה מים אחרי הרבה זמן שלא שתיתי. בדיוק כמו שחשוב לשתות, חשוב לנשום. אנשים שוכחים לשתות. מצחיק גם שאנשים שוכחים לנשום.

החלטתי שאני לא בורח הביתה והתיישבתי בנסיך הקטן ועכשיו אני כותב כאן. המקום הזה מאוד מרגיע ויש פה ריח של פילפלים מבושלים וזה מריח נהדר, והתאורה פה חמימה ונעימה, ויש פה ספריות בלתי נגמרות של ספרים ישנים שאפשר גם לקנות, ברקע נתנגנים אולדיז נעימים ויש המון המון צמחים ועציצים. והנה אני כותב. ואני בסדר. והכל בסדר. למדתי פעם שככה מנצחים את החרדה. חווים אותה. חיים דרכה. היא בסוף נעלמת.

נראה לי שהצלחתי, אני מרגיש נינוח יותר ואפשר להתפנות לכתוב על דברים אחרים. אולי לנסות להסיח לעצמי את הדעת. אני לא בדיוק יודע על מה אני רוצה לכתוב אבל יאללה מה שעולה עולה – משחקי הדיונון או איך שלא קוראים לזה. כן, אין ספק שמדובר פה בסדרה ברמה אחרת, לפחות בארט, בצילום ובצבעים. גם עלילתית יש המון פוטנציאל. אבל זה מאוד מאוד מזכיר לי את מה שקרה עם בית הנייר. סדרה נחמדה מאוד, קונספט ייחודי, ארט מושקע, לוקיישנים מגניבים ואסטתיים, ואז כל הסחים מגיעים ורואים משהו שהוא מעט שונה עלילתית מהסדרות הגנריות שהם ראו כל חייהם, והם מכריזים – מדובר בגאונות!!! אבל בואו, לא. בית הנייר זה בינוני ביותר. אני מצטער, אבל זה בינוני. נכון שזה כיפי בטירוף, סוחף, מותח, ואפילו אני ראיתי את החצי השני של העונה השנייה בלילה אחד, ואני לא אחד כזה שדופק בינג׳ים. זה ממש לא אני. אני יוצא קצת גייט קיפר אבל מה אני אעשה, אני פשוט שונא הייפ. הייפ הופך כל דבר בינוני למושלם, בדרך שמדברים עליו ודנים עליו, ואיך שמסתכלים עליו ושופטים אותו. הייפ זה חרא, וכל מה שמתחיל להיות הייפ, הופך ללא טוב בעיניי בן רגע! כן כן זה נורא מתנשעא, חתיכת צורך תוכן איכותי שכמוני. אני רק בפרק 6 של הדיונונים האלה. בינתיים האמת שזה באמת מעולה. אני פשוט לא אוהב שמכריזים על משהו שהוא גאוני כשיש כל כך הרבה תוכן גאוני שאנשים לדעתי צריכים לצרוך שלא נמצא בתרבות הפופ. הדבר היחידי שטוב בשיט הזה שאנחנו מקבלים המון תוכן עם עלילות וסיפורים מיוחדים ומגניבים.

דרך אגב, אין מצב שהבמאי של משחק הדיונון לא מושפע רצח מבאטל רויאל היפני. זוועות נוראיות וגופות נערמות שברקע מוזיקה קלאסית. אני חושב שבבאטל רויאל זה נעשה פעם ראשונה. זה בהחלט אלמנט שיכול לזעזע. כאילו, זה תמיד מזעזע.

איזה כיף מנגנים פה את ג׳ולי לונדון וזה כל כך נעים אמאלה ובכלל הכל פה כל כך צ׳יל אולי זה יהפוך להיות הקפה הקבוע שלי בימי רביעי במקום המרכז הגאה?? אחשוב על כך.

עוד משהו לכתוב עליו – סקס אדיוקיישן. אחת הסדרות הכי טובות שיש כרגע בנטפליקס (לא שיש כל כך תחרות כן?). בכל פעם שאני רואה אותה אני מתבאס שלא הייתה סדרה כזאת כשאני הייתי נער. זה נוגע בנושאים כל כך חשובים בצורה כל כך בריאה. הייתי רוצה אבל שיגעו יותר גם בחוסר ניסיון מיני. כל הילדים שם בני 17 ומזדיינים כמו שפנים. כשאני הייתי בן 17 הייתי עסוק בלהות בשמיים ולחלום שאולי מישהו נוגע בי. הייתי רוצה שיגעו קצת יותר בנושא הלייט בלומינג. אנחנו הלייט בלומרים קיימים, וזה תמיד נדחק לפינה. אפילו לאנשים א-בינאריים יש שם חשיפה. שזה מדהים כן? וממש ממש חשוב. אבל נדמה שלייט בלומינג זה לא משהו שאנשים מודעים לקיום שלו וזה תמיד נדחק לפינה עד לא קיים. מעניין למה, זה לא כזה וואו. פריחה מאוחרת זה חמוד ונורמלי ובסדר. כל אחד פורח בזמנו. לי לא היה מי שיגיד את זה, והבנתי את זה רק אחרי שהתחלתי. הייתי רוצה שבדיוק כמו שמדברים על מיניות בריאה, מגדר, יחסי מין ונטיות מיניות, ידברו גם על הנושא הזה. אני חושב שזה בלתי נפרד.

אני בסדר עכשיו. אני שמח שבאתי לפה וכתבתי. להוציא קיטור זה טוב. לכתוב על שטויות זה כיף. לכתוב בכלל ממלא אותי ואני שמח על זה שאני עושה את זה. אני לא זוכר אם כתבתי על זה פה אבל התחלתי לכתוב במחברת בכל יום 5 דברים טובים שקרו לי. אני מאוד ממליץ על זה. גם אם בהתחלה כותבים שטויות כמו ״הספקתי לראות היום 3 פרקים של ריק ומורטי״ עם הימים אפשר לשים לב שהדברים הכביכול שטחיים הופכים לפעמים ל-״הצלחתי לתקשר את הרגשות שלי״ או ״בשילתי לעצמי אוכל״ שאלה דברים סופר חשובים, וגם המוטיבציה שלך לדאוג לעצמך עולה. וזה בסדר גם לכתוב דברי שטות כמו ״ראיתי 3 פרקים של ריק ומורטי״ או ״סקס אדיוקיישן עונה 3 סצנת הפתיחה״. זה באמת בסדר. כל דבר שעושה טוב על הלב הוא לגיטימי גם אם סתם אכלתי עוגיה טעימה וזה עשה לי קצת טוב וגרם לי להמשיך את היום בקצת פחות קושי.

הנה ג׳ולי לונדון, כי מנגנים פה ג׳ולי לונדון וזה מהמם וזה גם קשור למשחקי הדיונון בום ספוילר אבל לא באמת.

כיף לי לגור בתל אביב כל עיר אחרת מרגישה לי כמו אזור מלחמה ופה אני לא צריך להאבק. אני יכול פשוט להיות ולנשום ולטייל ולראות ולחוות. עם כל אהבתי לאור יהודה – זה אזור מלחמה לאנשים כמוני. אור יהודה זה הבית בלב, תל אביב זה הבית בלב.

לא יודע באתי לפה כולי חרד ועכשיו הכל כל כך באמת בסדר. היום אזמין לי פוקי לארוחת ערב. אין לי כסף אבל יהיה בסדר נו. באמת שיהיה בסדר. פתאום הכל פרחים ופרפים מה קרה לא הבנתי. ביי.

שב זקוף

ביצת תרנגולת זה דבר מאוד עדין. תנועה קטנה לא במקום והיא מתנפצת ומתיזה את עצמה לכל עבר. או, או למשל, כששמים אותה על מחבת חמה כשרוצים להכין ביצת עין – אף פעם לא הבנתי איך אנשים מצליחים כל פעם מחדש לשמור על החלמון שלם. זה לא שאני לא מצליח, אבל לא נדירים המקרים שלמרות הריכוז הרב, החלמון מנקב את עצמו ומתפזר. כמוני. תנועה אחת קטנה לא במקום, איזה רגע אחד שלא שמתי לב, ו-פלאק, אני בגלישה.

בערב ראש השנה חוויתי בולמוס אכילה מאוד קשה. הפתעתי את עצמי כי לא זכור לי בולמוס כזה כבד מהשנים האחרונות. זה באמת תפס אותי לא מוכן, אבל כשהרגשתי שהוא כאן, כל מה שרציתי לעשות היה לחוות אותו. זאת הייתה נקודה בה לא שמתי לב, הנקודה בה הביצה מתיזה לכל הכיוונים. רציתי להישבר כמו הביצה. רציתי ליפול ולהשבר ולהתיז את עצמי על הקירות. לא היה אכפת לי. הוא הגיע אליי במפתיע. ויכול להיות ש״במפתיע״ קראתי לו. הוא הגיע ואימצתי אותו לתוכי באהבה. בוא, כנס בי. כנס בכל כולי, תן לי לעזור לך להרוס אותי. קופסאות שלמות של אוכל נבלסו בזמן קצר. כל האוכל שאבא נתן לי לחג, כל האוכל שעדי הכינה לי, כל מה שהיה במקרר, נעלם לתוכי כלא היה. כאב לי ולא היה לי אכפת. החלמון גלש. היום אני אתפוצץ. זמן קצר לאחר שנגמר האוכל גם הזמנתי אוכל מבחוץ, וכמובן שגם הוא נעלם כלא היה. בסופו של דבר באמת התפוצצתי. רק אחרי שסיימתי לאכול ורגע לפני המחשבה הבאה על מה אכניס, הקאתי את הכל. מזמן לא הקאתי. הסטלה הכי טובה זה הסטלה שמרגישים אחרי שמקיאים. זה יותר טוב מקלונקס. ובנוסף לזה, לקחתי 2 קלונקס במטרה לישון לנצח. ישנתי כל החג במתיקות מופלאה של רחמים עצמיים, התעוררתי והתאפסתי.

אני בסדר עכשיו, אני באמת בסדר. כבר דיברתי על זה עם הפסיכולוג וכבר הבנתי מה קורה פה. אבל אני חושב שאני צריך לעזור לעצמי יותר. הכל מפריע וזה מובן, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להגיע לתחתיות כאלה עמוקות שוב. די, אני כבר לא בגיל. זה כמו להביא למסיבת רווקות חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ. די, אנחנו לא שם יותר. אני צריך לתפקד. אני צריך לקום בבוקר ולדעת לאן אני הולך. וכן, אני מאמין לכם כשאתם אומרים לי שאף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה אבל אני אפילו לא בשלב הזה. אני לא יודע אם אני עוד בשלב כלשהו. אני נמצא במצב סטטי שנורא נוח לא לזוז בו. בית-עבודה (אחת כזאת שכביכול נוחה עם משכורת פח אבל שמחזיקה לי דירה כמו נס פח השמן שהחזיק לשמונה ימים), וזהו. חוץ מזה, השאיפות שלי והתקוות שלי והציפיות שלי מעצמי על הולד. כתבתי פה לפני כמה פוסטים שזהו, נגמר הסוס ואני עוזב את העבודה שלי, רק תנו לי קצת זמן למצוא עבודה חדשה. חיפשתי עבודה בערך שבוע והפסקתי כי זה התיש לי את הנשמה. וזה בסדר כי לחפש עבודה לוקח זמן וזה מתיש ומותר לקחת הפסקות. אבל מאז העניינים במשרד התקררו והכל נהיה שוב נוח. נוח כמו בגיהנום כשמצאת מקום לשבת בין הסלעים הלוהטים. הפחד לזוז הוא תמיד הכי גדול והכי מפחיד. אבל די, נו, כפי שאמרתי, כבר בן 30. די לפחד.

״די לפחד״ זה כמו ״פשוט אל תחשוב על זה״ או ״אז אל תהיה עצוב״. ראיתי פוסט בפייסבוק שכתוב בו שלהגיד למישהו בדיכאון פשוט להפסיק להיות עצוב זה כמו להגיד למישהו בהתקף אסטמה לנשום סדיר. אני באמת רוצה להגיד לעצמי די לפחד ולהתכוון לזה בכל נפשי, אבל זה אותו דבר. אני לא אצליח להפסיק לפחד בלי לעשות. אין כזה דבר. רק אחרי שאעשה אני אפסיק לפחד. בדיוק כמו ללכת ברחוב, או לצאת עם גברים, או לעבור דירה. זה מפחיד. יופי, מעניין לי את התחת. כולם מפחדים. תתחיל לפעול. ״תתחיל לפעול״ אתם מבינים? שום דבר לא פשוט והכל דורש עבודה קשה. לפעמים בא לי פשוט לנוח. כאליו, לא לפעמים, תמיד. גבר בן 30.

אני מבטיח לעצמי משהו ואני רוצה לעמוד בו על אמת – להקליל. כל מילה אצלי שוקלת טון וחצי. הייתי מבקש לעצמי לשנה החדשה אהבה גדולה וזוגיות, ועבודה מופלאה, וביטחון כלכלי, ובריאות, וירידה דרסטית במשקל ולהיות כוסון אש. אני מרגיש שהדברים האלה לא יגיעו אליי אם אני לא אקליל את החיים שלי. לדלג על הבלטות כמו על עננים ולהמשיך להתקדם לאט לאט בדילוגים. להקליל. מילה יכולה לשפד את הלב, אבל אחרי הכל, מילים הן רק מילים. אין להן באמת משקל. אני לא אתן להן משקל יותר. אני אעבוד על זה. בשנה החדשה – אקליל.

בשישי האחרון הלכתי למספרה שלי לספר החתיך שלי שאני אוהב אותו מאוד כי הוא כזה עדין ובא לי לישון בתוך הידיים שלו כשהוא מספר אותי. אז הלכתי לי בפרישמן לכיוון דיזינגוף והרגל שלי נתקעה באחד העיוותים של המדרכה והתעקמה ותוך מאית השניה מצאתי את עצמי מרוסק על הרצפה. הברך שלי השתפשפה זה היה כל כך כואב ומדמם. כשהברך השתפשפה במדרכה זה היה כל כך מייסר שצעקתי באמצע הרחוב, אני לא זוכר מה צעקתי, ״אווץ׳״ או ״איה״ או בכלל איזה ״כוסאמקקק״, זה לא באמת משנה כי זה לא הפריע לאף אחד בעיסוקים שלו ואף אחד לא ניגש אליי. האמת שאני לא בטוח כל כך שהיו הולכי רגל אבל אנשים עמדו בפקק לחניון. כאילו יא זונות, המינימום זה לפתוח את החלון ולצעוק לי מרחוק אם הכל בסדר. הברך עדיין כואבת לי וזה מציק ואני מחכה שזה יחלים. לפחות, הסתכלתי במראה וראיתי מישהו חתיך משתקף מתוכה. זה ככה כבר יומיים ברצף וזה לא קורה הרבה. זה נעים לראות במראה מישהו שיפה לדעתך.

אני חושב על להתחיל לכתוב יומן חמישה דברים טובים שקרו לי היום. זאת הדרך היחידה שעולה לי עכשיו בשביל להישאר אופטימי ולהקליל. זה, ולראות חתונמי. אני לא סובל אף אחד מהגברים שם. לא ראיתי עונות קודמות אבל כאילו העונה הם ליהקו רק דושים מה נסגר. וגם לא הבנתי מה הקטע הזה שכולם שם תל אביבים הייטקיסטים מיליונרים וויט פאסינג (אלא אם כן את אפריקאית) עם שיניים צחורות ופיגורה מושלמת. לא הבנתי. למה לאנשים חומים לא מגיעה אהבה?!?!?! לאנשים ללא תואר אקדמי לא מגיעה אהבה?!?!?! לאנשים שמנים עם בעיות נפשיות לא מגיעה אהבה?!?!?!? ברור שמגיעה אבל זה לא עובר מסך אז תמותו בודדים למי אכפת זה גם ככה לא באמת אחרי שזה נגמר כולם נפרדים והכל זיוף אחד גדול אני אומר לכם אני יודע אני עובד בטלוויזיה אל תאמינו לאף אחד כולם שקרנים.

לאחרונה חזרתי לאלבום הזה. כשהייתי צעיר יותר היא ממש עצבנה אותי. הרגשתי שהיא מרחמת על עצמה ושהמילים ילדותיות והכי עצבן אותי שהיא כותבת בציניות על זה שבא לה להיות ענייה עם הורים מכים אבל וההורים שלה מימנו לה את האלבום וזה לא טוב לתדמית. הדעה שלי השתנתה כשהקשבתי לאלבום הזה לאחרונה. הוא לא מושלם בכלל, אבל אני חושב שכל ההוויה שלו, החל מהעטיפה (תראו איך היא נראית אמאלה היו לי שנים שככה השיער שלי היה נראה ברגיל ולא היה אכפת לי), הלחנים, המילים, כל הרגשות (בעיקר השליליים, הציניים, אבל גם מעט מהחיוביים), כל כולם מעבירים יופי טופי את החוויה של מה זה דיכאון ואיך האדם מתמודד איתו. אז אני שפטתי אותה כמו שהיום אני ממש לא רוצה שישפטו אותי. האלבום הזה הוא ציור כמעט מושלם של דיכאון, הרס עצמי וחוסר אונים. ואני אוהב את זה שזה קיים, כי זה אומר שאני לא משוגע. זה קיים.

תכינו חביתה, יותר פשוט.

פיסות

אם רק יכולתי לכתוב את כל מה שעובר לי במחשבות, את הצורה שבה הדברים עוברים לי על השפתיים כשאני מדבר באין מפריע כששקט מסביב וזה רק אני. אם רק יכולתי להפוך את המילים האלה לכתובות, לנצור אותן על הנייר (או לצורך העניין – בעמוד האינטרנט הזה), אני חושב שהיו לי הרבה קטעים יפים. קטעים שאני יכול להגיד שאני גאה שכתבתי, שאני יכול לעמוד מאחוריהם בלי להתבייש. מחשבות של צמיחה ושל מסע, והן עשויות זהב. אבל אצלי מה שנשאר על הדף אלו האובדנות, הקנאה, המרמור והמרירות. רק את אני רוצה למות לכתוב ידעתי, כי זה מה שאני יודע להגיד ולכתוב כשהשקט נעלם וצריך לחיות את החיים. השקט הוא יקר, ומה שאני עושה בחיים זה לחפש אותו, למצוא פיסות קטנות ממנו ולספוג אותן אליי, להנות מהן כמה שאפשר, עד שהרעש שוב יתפוס את המקום.

אם רק יכולתי ליצור את הדמיון והחלומות שלי ולהצליח לתת להם צורה וצבע. אם יכולתי לגרום להם לזוז ולספר את הסיפור שלי, או כל סיפור אחר שהייתי רוצה לספר, אם הייתי יכול לספר סיפורים ולהעביר מסרים לעולם, אני חושב שהייתי יותר שלם עם עצמי, ואולי גם היה לי יותר שקט, שהייתי יכול לתת לו צורה וצבע, ולגרום לו לזוז ביחד איתי, בתוכי ומסביבי.

אם רק הייתי מרגיש שאני חזק מספיק כדי להתמודד עם העולם הזה, אם רק תחושת חוסר ההתאמה הזאת הייתה נעלמת, ואם בכל זאת היא לא אבל זה לא היה מכאיב כל כך, אם הייתי באמת יודע ללכת בדרך שלי ולא רק להגיד את זה ולהתרברב בזה בידיים ריקות, אם רק לא הייתי כל כך איטי, אם רק כל התהליכים שלי היו מתחילים מעט יותר מוקדם, אם הייתי יודע לחיות, ולתת חיים בכל מה שבא לי לעשות, אולי היו פנטזיות שיכולות להתגשם, לא?

ארצה להשתחרר מהפטריארכיה המסריחה שלכם. לא אכפת לי מכלום, אני רוצה להיות אני בלי הסחות דעת מסריחות ורעילות מבחוץ. לא אכפת לי שהמרחבים שלכם מלאים ברעל כל עוד הוא לא נוגע בי. אבל הוא נוגע בי. הוא משפריץ עליי ולכל עבר.

אני מתגעגע תמיד, כל פעם למישהו אחד לפחות. ולפעמים כשהגעגוע הזה מספיק חד אז הוא פתאום גם מכאיב ובא לי לבכות. ויש סביבי אהבה. הרבה אהבה וגם חיבה, ואנשים שרוצים אותי לידם. אני מעריך ומוקיר את זה בכל ליבי אבל יש תקופות מסויימות (כשהגעגוע חד) שזה פשוט לא מספיק. ששום דבר לא מספיק, והכל הכל הכל מכאיב. וזה לא מסתכם רק באדם אחד.

מה חדש ממי?

זה באמת אחד השירים הכי יפים שקיימים בעולם הזה. והוא לא מתאים עכשיו אבל כתבתי את המילים שאיפות וחלומות ודיברתי עם הפסיכולוג שלי איזה עשר דקות על כמה שאני אוהב את השיר הזה ואת המילים בו וכמה הן משום מה מרגשות אותי ועושות לי לבכות אבל לא מעצב.

אמשיך לנסות לפזר אהבה. ולעצב מחדש את הבלוג הזה ללא הצלחה.

אני לא מצליח לחשוב על משהו טוב

הצלחתי להגיע למצב שאני דוחף אצ עצמי לבית קפה רק כדי לא לחזור הבתה אחרי הרבה זמן שאני שוב כמו תמיד לא מצליח להיות פרודקטיבי. אז הנה אני אחרי יום עבודה התיישבתי בקפה שלא רחוק מהבית. אם אני לא מצליח לצייר, אז לפחות שאצליח לכתוב. בבית לא מצליח לי נו מה אני אעשה.

הפעם חוסר המוטיבציה שלי מה זה מוצדק. באמת, זה לא הדיכאון הרגיל שאופף אותי. טוב, זה גם קצת ממנו. אבל בדיוק לפני שבוע איבדתי את הסבלנות שלי והחלטתי שאני לא שותק יותר ויריתי לכל הכיוונים. הבוס שלי דיבר אליי בצורה מה זה גועלית, וזאת לא הפעם הראשונה. ואני, שכבר לא יכולתי לספוג יותר את היציאות שלו, עניתי לו, אבל מה זה עניתי לו. כתבתי לו מגילה על למה הוא לא פייר כלפי והוספצי בסוף את העקיצה שוואלה – לא משלמים לי מספיק בשביל להתמודד עם השיט הזה שהוא מביא איתו. אני באמת חושב שהוא נכנס קצת לשוק כי לקח לו קצת זמן אבל אז הוא נכנס בי בחזרה והתחלנו קצת לריב. הוא אמר לי דברים כל כך מעליבים בנוגע לעבודה שלי ולקח לי המון זמן להתאושש מהם. דיברנו אחר כך וליבנו את העניינים. זתומרת, התנצלתי. הורדתי את הראש שלי בשבילו כמו תמיד. למרות שלא רציתי. אני עומד מאחורי מה שאמרתי. אבל הויכוח איתו היה כל כך חריף שהרגשתי שאם אני לא אתקפל יפטרו אותי, ואני לא במצב של לאבד עבודה.

אחר כך התחרטתי כפליים, כי אם היו מפטרים אותי אז הייתי יכול לחתום אבטלה והייתי מקבל גם פיצויים. אבל אני הבוגר החליט שכשאעזוב את המקום הזה זה יהיה בטוח, לא משנה כמה ההנהלה שם מסריחה ומזורגגת. וכן, החלטתי לעזוב. אני לא יודע מתי זה יקרה אבל אני כבר שלחתי קורות חיים לכמה מקומות. לא חזרו אליי. אני לא הולך להתפשר על מקומות עבודה יותר אז יכול להיות שזה יקח זמן. אבל כן, אני ממש מכוונן את עצמי לעוף מכאן ויפה שעה אחת קודם. תכלס, לא מגיע לי יחס כזה משפיל, וחוץ מזה, שהעבודה המסריחה הזאת לא מקדמת אותי לשום מקום. היתרונות נורא נוחים, אבל על נוחות משלמים בתקיעות. לא רוצה להיות יותר תקוע.

עכשיו מה הטמטום? ראיתי את משרת החלומות שלי. בדיוק משהו שרציתי. קראתי את הדרישות והרגשתי שאין מתאים למשרה הזאת ממני. ומה קרה? התחלתי להכנס לסרטים שאני שולח את הקורות חיים ומתקבל, ואז בגלל שאני מתקבל אני צריך להתמודד עם ללכת ולהודיע שאני מתפטר – וזה מאוד מאוד מפחיד אותי, במיוחד אחרי הריב שהיה עם אדון פוסטמטון. אתם מבינים עד כמה חוסר הביטחון שלי נמוך ואידיוטי? זה אפילו לא הגיוני. אבל זה נוצר מהמנעות רבת שנים מכל דבר בערך.

והאמת היא שגם המציאות וגם הרוח מסמנות לי שאני צריך שינוי. ושמגיע לי הרבה יותר טוב. הרבה יותר טוב מכל מה שהיה לי עד עכשיו. אבל זה מפחיד וזה קשה. זה גם מפחיד להאמין בזה שמגיע לי יותר טוב, כי מי אני? למה שיגיע לי יותר טוב? אלה המחשבות שעוברות לי בראש בגדול.

רציתי לכתוב קטע יפה ומתרפק על אהבה, אבל מאוד קשה לי עם זה. לפעמים אני מבטיח לעצמי שלא אכתוב עליו יותר לא משנה מה. אבל בדיוק כשמגיעה תקופה בה אני חושב שהצלחתי להתשחרר ממנו ולא לחשוב עליו יותר, הוא חוזר אליי. ואני לא יודע אם זה מאלוהים או שזה רק האלגוריתם של הטינדר, אבל למה אתה עושה לי לייק בטינדר אם אמרת לי שאתה לא מעוניין כבר יותר מפעמיים, ולמה אתה ממשיך לעשות לי לייקים בטינדר אחרי כמעט שלוש שנים שעברו. שחרר ממני. אם אתה לא רוצה אותי, פשוט תשחרר אותי ממך. די עם בדיקות הדופק. די עם האש הקטנה. אני לא שלך ואני לא רוצה אותך. אני בסהכ חלש מולך. זה לא אומר כלום עליי. לכל התוהים, אני כל כך נואש ששילמתי לטינדר ואני רואה מי עשה לי לייק.

כשבדרך כלל הוא עושה לי לייקים עולה לי הבכי, ואז הכעס, כי מה נראה לו, ואז התהיות, אולי הוא רוצה להגיד לי משהו, ואז אני עושה לו לייק בחזרה ויש התאמה. ודממה. אין שיח. בחלק מהמקרים אני מוחק אותו אחרי כמה ימים. בחלק מהמקרים הוא ישלח לי הודעה כמה ימים אחרי עוד לפני שהספקתי למחוק אותו, ויתחקר אותי, אם יש לי או הייתי לי זוגיות ומה שלומי. לא מעניין אותי לענות לו. מעניין אותי להתפרץ עליו. אבל אני אענה לו ואהיה נחמד כי אני כולי סמרטוט ולא מסוגל לחסום אותו (ובבקשה גם אל תגידו לי לעשות את זה, אני עוד לא מוכן לזה עדיין). אחרי שהוא בדק שאני חי בשיחה, עוברים כמה ימים ללא דיבור ואז אני מוחק אותו. אני אחכה איזה חודשיים-שלושה והוא שוב יצוץ לי בטינדר, שוב עשה לי לייק. מה אתה רוצה ממני?

ברגע שמישהו אומר לי שהוא לא מעוניין בי, לא משנה כמה אני רוצה אותו, לא משנה כמה אני מאוהב בו, הוא לא יראה אותי יותר. אני לא אציק לו עם עצמי. אתה לא רוצה אותי? לא צריך. אתה לא תראה אותי. וזה בסדר לא לרצות אותי. זה לא בסדר לדעת שאני חלש מולך, שאני מאוהב בך עד מעל הראש, להעיף אותי מכל המדרגות פעמיים (כי אני סמרטטת מסריחה), ואז לחזור בפעימות קטנות כל חודש, לבדוק שאני חי, לעדכן אותי בחייך. לא מעוניין לשמוע. אבל אני כן מעוניין, כי אולי הפעם תגיד לי שאתה מתגעגע אליי ורוצה. כמו בפעם ההיא שרציתי לחזור הביתה אבל אתה חיבקת אותי חזק חזק וביקשת שאשאר לישון. זה נראה ונשמע ומרגיש כמו אגדה אורבנית, אבל זה קרה פעם, לפני שניפצת לי את הלב לרסיסים. מילא הייתי מנפץ ונעלם, אבל ניפצת לי את הלב, ובדיוק שאני מצליח להחזיר אותו לצורה המקורית שלו, אתה בא, עושה פו, והכל מתפרק שוב. בא לי לצעוק עליך.

הייתי חייב לפרוק את שני הדברים הללו מהלב. אני רוצה עבודה חדשה ואני רוצה אהבה חדשה והלוואי ובקרוב הכל יהיה לי חדש. אני רוצה להמשיך לכוון לשם ולא להתייאש כמו תמיד. אני לא אשאר במקום הזה. אם אני תקוע בעולם הזה אז לפחות שיהיה לי סבבה.

בא לי לכתוב יפה ולצייר יפה ולהיות יפה. אני חושב שלא מצליח לי כלום מהדברים האלה.

אני לא יודע איך היא יכלה לקלוע בול אבל זאת בדיוק המציאות שלי. גם ככה יצא לי כמו שלה.

מה שאני מרגיש זה מה שאני מרגיש

הלוואי שהייתה לי קבוצת חברים שאיתה הייתי יכול לחיות ביחד בסרט שאני חי בו במילא לבד. יש אנשים שיש להם הרבה מזל. אבל עד היום לא מצאתי מישהו שאוהב להזיל ריר על הכוכבות היפניות שאני אוהב, או על משחקים סתומים של סופר מריו, או על פוקימון. זתומרת, כן מצאתי. אבל יו נואו, לא נעים להגיד, הם מוזרים. לא שאני לא מוזר. אני מרגיש אאוטסיידר מהיום שנולדתי. אבל גם בקבוצות של אאוטסיידרים אני מרגיש אאוטסיידר. וזהו הפרדוקס שנקרא חיי! ברוכים הבאים.

לא זכור לי אם כתבתי את זה כבר אבל שיניתי מינון בתרופות שאני לוקח ואחרי התמדה של חודש וקצת אני אכן מרגיש שהמצב רוח שלי מתחיל שוב להתאזן. הכל קשוח תמיד. זה לא קשור לתרופות. זה לא קשור למאזנים ולא קשור למצב רוח שלי. החיים הם חרא והקשיחות היא יומיומית ככה או ככה. זה חרא ואני עובד קשה בשביל לשרוד את זה. אז בכל יום בו אני מאוזן אני אומר תודה.

והנה ההוכחה, היו לי שבועות מאוד קשוחים אבל עדיין הרגשתי מאוזן. לא היה לי כוח להתמודדד עם כלום ועדיין כל מה שרציתי לעשות זה לישון. המחשבות על הרצון למות הגיחו שוב ושוב בחלקים שונים במוח אבל בגלל שאני חזק יותר ממה שהייתי פעם, בכל פעם שאחת מהן צצה לה עשיתי הכל כדי להעיף אותה. הכל. גם אם מדובר ברייקי דמיוני בו אני מושך את המחשבה מהראש ומעלים אותה בחלל. למזלי זה עוזר. לא למזלי – המחשבות ממשיכות להגיע. ועדיין, אני לא מרגיש שאני בדיכאון. אני לא מרגיש חוסר יכולת משווע לתפקד וללכת לעבודה. זה מאוד מוזר אבל כל מה שיעור לי להצליח להגיע ליום הבא. אני מחכה לרגע הזה שכל זה לא יהיה סיפור הישרדותי. שהשגרה תהיה חמודה אליי. טוב, אני עדיין בתוך התהליך. ואולי זה אף פעם גם לא יקרה. ואולי כל החיים אהיה בתהליך בדרך לשם. ואולי, בסוף התהליך, אבל בהמשך, יהיה הרבה יותר קל לשרוד, כך שלא אצטרך לקרוא לזה הישרדות. אולי. נמשיך.

אני לא אוהב את מה שאני כותב. אני תמיד רוצה שזה יצא יפה אבל אני צריך לזכור שאין לי שאיפה להיות איזה כותב מפורסם ואין לי שאיפה לפרסם קטעים שלי. אני כותב נטו כדי להרגיש טוב. זה הכי כיף כשהקטעים יוצאים לי יפים. אבל זה לא נורא אם לא. אני כותב כדי להתרוקן. זה יומן, לא טור בעיתון ולא מגזין, ולא בלוג סיפורים. זה נטו יומן. רק שמי שרוצה מוזמן לקרוא בו. היי, מה קורה?

אני מרגיש לפעמים שאין לי כל כך מקום בתוך המשפחה שלי. לפעמים אני ממש מנסה להדחף פנימה בכוח ואני מרגיש שאפילו לא שמים לב לזה. תמיד הרגשתי ככה. תמיד ההיתי הילד הקטן שמדבר שטויות ואף אחד לא מקשיב לו. תמיד כבאתי בטענות לא הבינו מה אני רוצה, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי ועליו לא אוותר לעולם זה שהרגשות שלי לגיטימיים, ואם אני מרגיש את זה אז אני מרגיש את זה ואין על זה ויכוח. אני עדיין מתלבט אם להשיב מלחמה אל מול הרגש הזה או להתעמת איתם, או פשוט לקבל את זה שזה ככה, בין אם זה באמת קורה או בין אם אני מדמיין, או רגיש מידי. אולי זה כבר לא משנה יותר ואולי זה אף פעם לא שינה.

הכל אפלולי והיה סוף שבוע מהגהנום, מלא עוגמת נפש. אמרתי שהעצב שלי מרגיש כמו מחלה כרונית שאי אפשר להפטר ממנה, וזה באמת נורא עצוב. אבל אני באמת לא רוצה להיות עצוב. אני לא. זה פשוט כאן בתוכי, מה אני כבר יכול לעשות עם זה? גר בתוכי עצב והוא מסרב להתפנות.

אולי הגיע הזמן לחפש עבודה חדשה… ואם לא לחפש עבודה חדשה אז לפחות להתאפס על עצמי ולהמשיך לפתח את עצמי, ולאהוב את עצמי בכוח. אני לא יודע איך אבל תמיד אומרים לי פייק איט טיל יו מייק איט. אני לא יודע טו פייק. אם חרא לי אז רואים לי את זה על הפרצוף. איזה באסה אה?

לאחרונה, עם האיזון שהגיע אליי לטובה, כל מה שמתחשק לי לראות זה את הקוריאנית המשוגעת הזאת לועסת תמנונים ביוטיוב. באמא שהיא עושה לי חשק לאכול את כל הטריפה הזאת. למרות שבביקורי ביפן אכלתי לא מעט שרצים ובניהם תמנון ולא עפתי. (אבל הקטנטנים האלה בארוחה במטוס היו דווקא ועימים והיה להם מרקם של פטריה). יאמר לזכות היהודי שבי שלא ידעתי מה אני אוכל. הכופר שבי יגיד שצריך לנסות דברים בחיים. אני מזדיין עם גברים אז גם ככה אני ישר מפה לגהנום אז מכפת לייייייי שרימפס

אה אני גם רואה מלא אולימפיאדה איזה כיף זה כל היוםםםם

בפעם הבאה שאכתוב כאן אני מבטיח לי שאעלה ציור, כי עד אז אני רוצה לצייר והרבה. כי צריך לצייר וצריך להתקדם. רק ככה מגיעות עבודות. בינתיים שיר:

ראבינה אחת המתוקות והוידאו הזה ליטרלי כמעט גרם לי לבכות באמצע יום עבודה כי אמא והכל. המשך שבוע הורס ופצצות לריסים.

נפילת כימיקלים

אוף די הנה אני פה. בחודש האחרון הייתה לי נפילת כימיקלים מזעזעת. זה ממש מצחיק כי המצאתי מושג, וכולם זורמים איתי ומבינים למה אני מתכוון. אז כן, הייתה לי נפילת כימיקלים וזה לא היה כיף. בן רגע המצב רוח שלי ירד למינוס 20 וכל מה שרציתי לעשות זה להעלם, או לפחות לישון כדי שלא אצטרך להתמודד. לא יכולתי לראות כל מיני פרצופים של אנשים, גם כאלה שאני אוהב, ולכן הברזתי מהעבודה פעמיים ופעם אחת גם יצאתי מוקדם. אחרי שכבר הבנתי שהגזמתי וצריך גם לעבוד קצת, הלכתי לעבודה עם פרצוף תחת, והחברים שם סתם הקניטו אותי. כשאני בדיכאון, או כאמור- בנפילת כימיקלים, אני לא מצליח לחייך. זה אפילו לא עניין של מסוגל או לא מסוגל. הפעולה הזאת יוצאת בכלל מהגדרות המערכת שלי. כשאני בנפילת כימיקלים אין חיוכים ואין צחוקים. הדבר היחידי שקיים בי זה הרצון להעלם (פעם זה היה למות אבל הבטחי לעצמי להפסיק להשתמש בזה ואני נלחם בכל כוחי שהמחשבה הזאת לא תעבור לי בראש), ותוך כדי שאני רוצה להעלם אני צריך לתפקד, ואני מנסה שלא ישימו לב שאני עצוב, אבל מה לעשות שאני לא מצליח להסתיר את זה ומסתובב עם פרצוף של תחת מחוצ׳קן כל היום. אז האנשים בעבודה כבר רגילים אליי ולא שואלים מה קורה, שזה מעולה כי עזבו אותי בשקט והכל, אבל לחלקם אין את טיפת האמפתיה הזאת של לעזוב אותי לנפשי ולא להעיר הערות מטומטמות. ואני גם לא מבין למה זה כזה מוזר, הרי אומרים שדיכאון זאת המחלה הכי שכיחה בעולם, אז למה עשאני בדיכאון לכולם זה נראה כל כך קיצוני??? אני היחידי בסביבה שלי שסובל מהחרא הזה? לפי הסטטיסטיקות זה לא הגיוני בעליל.

והנה עוד דבר מצחיק – רגע לפני שנפילת הכימיקלים נכנסה לתוקף, קבעתי תור לפסיכיאטר שלי, אחרי הרבה זמן שלא הייתי אצלו, בכוונה להוריד במינון של הכדורים (ולטווח הרחוק יותר אולי להפסיק לגמרי?). נחשו מה קרה? לא רק שהמינון נשאר אותו הדבר, נוסף לו כדור חדש. אני עוד לא בן 30 וכבר כל יום לוקח קוקטייל כדורים כמו סבתא בת 90. אבל אני מניח שגם יהיה בסדר. סיפרתי לו גם על החוסר חשק מיני שיש לי. המצב רוח שלי כבר התאזן מאז הכדור החדש ואני מקווה גם שהרצון שלי להזדיין יתאזן. אולי עם החשק המיני יחזור גם החשק לחםש מישהו. או להסתכל על גברים ובאמת להמשך אליהם ולא לחוש תחושת חלחלה. אבל אני אשמח להיות מסוגל גם לשחק עם עצמי מידי פעם. זה מתסכל כל העניין הזה שזה גם פרדוקס בפני עצמו, כי אם אין לי חשק מיני, למה מפריע לי שאין לי חשק מיני? הרי אין לי חשק מיני ואני לא רוצה, אז למה שארצה? מבינים? גם אני לא.

אני מאבד תקווה וחוטף תסכולים על ימין ועל שמאל אבל המלחמה שלי בהרגלים הנוראיים שלי ממשיכה ואני לא מתכוון להפסיק כי די. אני גם יותר חזק ממה שאני חושב ואני מפתח כל מיני שיטות רוחניות להתמודד עם דברים רעים שעוברים לי במוח באופן קבוע. התחלתי לדבר עם מישהו חדש אתמול בטינדר. אני לא מצפה לכלום אבל הוא מאוד חמוד. הוא עולה חדש וכרגע נמצא במלון קורונה אז להפגש בלתי אפשרי כרגע. אני תוהה אם כשהוא יוכל לצאת משם הוא ירצה להפגש, אבל אני גם לא מצפה לכלום. בינתיים הוא שולח לי כל מיני גיפים של חתולים וזה מספיק לי. עריכה: אוקיי הוא נעלם לי, בקטע של מחק אותי. וכאילו וטף נסגר. לא קרה שום דבר שיצדיק את זה והשיחות היו כל כך זורמות. זה גורם לי לתהות אם כל השיט שהוא סיפר לי על עצמו בכלל אמיתי, ואם בכלל התמונות שלו אמיתיות. מספיק לי אינטרנט. חייב לזכור שהוא המטומטם פה ולא אני, למרות שמותר לי להעלב כי אני אף פעם לא מבין כלום. כאילו, למה? זין עליו שיגזגז חושב שיש לי זמן לחרא הזה.

הדבר היחידי שרציתי החודש האחרון זה גוף חי ונושם שיהיה לידי במיטה, אולי גם יחבק. בעיקר אחד כזה שיגרום לי להפסיק לרצות לישון. הייתי גם רוצה רווחה כלכלית כי נמאס לי לרדוף אחרי הכסף. גם לא מזדיין וגם עני. אוי ואבוי. אני רוצה להיות עשיר והסקס לא משנה לי זה סתם גחמה אנושית, אני רוצה אהבה. עושר ואהבה. ואם לא עושר אז רק אהבה. מצידי שנגור בקרטון בפינה של הרחוב ונקבץ נדבות. אני גם ככה לא רחוק מזה כל כך.

כל הרוטינות הקטנות שלי הלכו לעזאזל. יהיה בסדר יש כדורים.

לאחרונה חזרתי לאלבום הומוג׳ניק של ביורק ומעבר לזה שזה אחד האלבומים שאני הכי אוהב בעולם, המילים של השיר הזה דוקרות לי בלב בצורה שמלפני 10 שנים הן לא דקרו. מי הבין על מה היא מדברת בכלל.

נסיעה מהירה

אמרתי ״אנסים״ במקום אנשים, וזה קרה פעמיים. האם אני צריך לפתח איזשהו אישו בגלל שזה קרה? זה אומר משהו? אני צריך להלחץ?

אני ממשיך בקו הלהתייחס לעצמי יפה אבל כמובן שככל שהזמן עובר זה נהפך קשה יותר וקשה יותר. הדרך הקלה תמיד הייתה להטביע את עצמי ברחמים עצמיים ולשקוע לתהום שחורה ועמוקה של דיכאון. כל כך נעים ונוח בתחתית. אפשר להתנוון בשקט. והניוון כשלעצמו כל כך נעים. למה אי אפשר לנהל ככה את החיים, מתוך הדיכאון. למה זה לא אפשרי? הרי אומרים שדיכאון זה המחלה הכי נפוצה בעולם וכולם חולים בה לא? אז איך עוד לא נירמלו את זה שאפשר לחיות את חייך מהמיטה, עם הריר על הכרית והעיניים שמסרבות להפתח? בלתי הגיוני מבחינתי שהעולם מתקדם ועצם ההתקדמות שלו דוחקת את הפרט לפינות הכי חשוכות ונמוכות, ועדיין לא נירמלו את הדיכאון. חייבים איכשהו להמציא סטאט-אפ, מי מרים את הכפפה? אני דיכאוני מידי בשביל זה.

הייתה לי פגישה קשוחה עם הפסיכולוג. לא היה לי נעים וגם אמרתי לו את זה. אבל אני לא יכול לצפות לשמוע רק את מה שאני אוהב לשמוע. ובשביל מה אני משלם לו אם לא בשביל שיציב בשבילי מראה ויראה לי עד כמה הדרך עוד ארוכה. זה מונע ממני להיות שאנן גם כשהכל בסדר למראית עין. יש לי קליפה משוריינת על הגוף שנקראת פחד מגברים, ועם כמה שחשבתי שזה כבר מאחורי, היא עליי והיא חונקת וגדלה. עדיין. ובשביל להפטר ממנה צריך… מוכנים לזה? להיות עם גברים. ואני לא רוצה להיות עם גברים. גברים הם (הנה, ההכללות מתחילות, אבל פה מותר לי לא?) רעים, חסרי רגישות, מגעילים, דוחים, אנסים. אני לא רוצה להתמודד עם זה. ההתמודדויות שלי עם גברים עד כה הסםיקו לי. אם לא להיות לסבית אז לפחות להיות א-מיני. זין על צריכים פיזיים. אבל אני אנשום עמוק ואזכר במה שכתבתי בשבוע שעבר. חרא מגיע בכל הצורות והמינים. היותך חרא לא קשורה להיותך גבר. וגם בחיי פגשתי כמה גברים מתוקים ומדהימים. אבל אלה שנגעו בי, שנכנסו לי ללב, אלה שחדרו אליי, פיזית ונפשית, פגעו בי. בכוונה ולא בכוונה. עדיף בכוונה, ככה אני יודע שהם באמת רעים. אבל כשזה לא בכוונה, כמו שקרה כל הזמן, זה הופך הכל ליותר קשה. כי הם שחטו אותי, הצליפו בי, מרטו אותי, לא מרוע. מחוסר מודעות, מטמטום, בגלל שהם חיים ומתקדמים בעולם ואני לא יודע איך לעשות את זה. אני נותר מאחור שבור. ועם זה אני צריך להתמודד עכשיו. כי זה לא יכול להמשך יותר. אני צריך להתמודד עם גברים. עם כל גבר. עם המתוקים ועם החארות. אני צריך ללמוד לתת צ׳אנס ולא לברוח בכל פעם שאני רואה שמהו עלול להשתבש. וואי לחיות זה כזה קשה. הכי קל להסתרר. כמו שענבל אמרה – ״לא צריך להפגש, עדיף להסתתר, לא אצליח להתרגש אבל זה לא חסר, תאמרו מה שתאמרו בכלל לא בא לי לדבר.״ בכלל לא בא לי לדבר. אבל צריך כי אני חי.

אולי המילה פחד לא נכונה. אולי המילה סלידה מתאימה יותר. אולי זה שילוב של השניים. זה לא משנה. ההמנעות קורית, והיא לא לטובתי.

בסדר, אז בשביל האיזון ובשביל להראות שאני אכן מתנהג לעצמי יפה – הנה כמה דברים שעשיתי בשביל עצמי השבוע – בשישי היה כיף עם המשפחה וקיבלנו בשורות טובות שעדיין אסור לדבר עליהן. אחר כך בגלל שלכולם היה מצב רוח טוב נסענו להסתובב בטיילת בתל אביב ואז לאכול כנאפה ביפו. בראשון תרגלתי יוגה, וגם בשלישי. בשלישי תרגלתי 40 דקות ונהנתי מאוד. בשלישי גם בישלתי לעצמי ויצא לי פצצה (נודלס מוקפץ עם טופו וירקות), הדירה שלי נשארת נקייה ואני דואג לזה. משתדל ללכת לישון בלי שישארו כלים בכיור. מצייר ולומד בסקיל-שייר. חושב על לעשות אנימציה (כן, לצערי זה עדיין בגזרת חושב אבל זה גם משהו), עושה הכל בעבודה כדי שלבוס שלי לא יהיה מה להגיד לי וכבר מצליח שבועיים. נשאר נאמן לעצמי ומשתדל לראות את זה באור חיובי. אני חיובי!!!

אני רוצה לעשן. מלא. גם סמים וגם טבק. אני רוצה אצבעות ארוכות ורזות ואני רוצה להיות טוב ביוגה. אני רוצה להוריד במשקל ולהרוויח יותר כסף. אני רוצה להיות קשוח ומגניב ואני רוצה שכולם יאהבו אותי. אני רוצה שכל הפנטזיות שלי יתגשמו. אני רוצה להיות בשליטה. פנטזיות ישארו פנטזיות, אבל אני עובד על להיות בשליטה.

ולחשוב זה עדיין נעים. תמיד יהיו ימים יותר קשים. האתגר הוא להמשיך לפזר אהבה.

הנח לעצמך

הכי מפחיד אותי להיות לבד. וזה די מצחיק כי אומרים שאם אתה עושה משהו הרבה זמן הפחד ממנו נעלם. אצלי זה לא ככה. ככל שאני לבד הפחד הופך גדול ומפחיד יותר. ורק אל תשאירו אותי לבד, נעשה מה שתרצו, רק תשבו לידי. לא צריך אפילו לדבר. הדרך היחידה להתמודד עם זה זה לעשות דברים שקשה לי לעשות, ולמי יש כוח? ולמה הכל תמיד קשה?

השבוע החלטתי שאני מתנהג לעצמי יותר יפה ממה שאני רגיל. זה אמנם קשה כי אני רגיל להתנהגות מסויימת כבר הרבה מאוד זמן. אבל החלטתי שהגיע הזמן למצות את זה. זה כבר לא תופס יותר להגיד לעצמי בכל רגע נתון שאני רוצה למות. זה לא יעזור. זה אפילו לא מנחם. מה שכן מנחם זה להכליל את כל המין הגברי ולהגיד שכולם הם חרא טהור ומזוקק. אבל גם זה לא עוזר.

אומייגאד אני יושב בבית קפה ומישהו הומלס פשוט נעמד מולי ובוהה בי ואמאלה אני לא יודע מה לעשות אז אני פשוט אקבור את ראשי במסך כאילו אני לא שם לב. ואכתוב ואכתוב ואכתוב ואכתוב עד שהוא יפסיק אמאאאאא די תפסיק אני שונא אותך די לבהות בי יא זין!!!!! וואו זה היה אחד המלחיצים והוא עושה את זה לכל היושבים כאן. הוא בוהה ועושה תנועה עם היד של עישון, מחכה עד שהקורבן יקלוט אותו, ואז שהקורבן קולט שהוא רוצה סיגריה הוא אומר לו שהוא לא מעשן ואז לקורבן הבא. אני לא הסתכלתי עליו. סירבתי להפנות אליו את המבט והוא בהה בי איזה דקה שלמה שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי. ואז הוא צעק לי ״סליחה?!״ ואז ביקש סיגריה. וטף, טוב הוא הלך אני אחזור לענייני.

אז אמרנו שלהכליל את כל המין הגברי גם לא עוזר יותר, למרות שזה מאוד מנחם וגורם לי להרגיש טוב יותר, למרות שגם אני גבר. אבל זה מה שמנחם! אני מבדל את עצמי מ״הם״. הם הפגומים, ואני רק מצר על כך שאני חלק מהם. לא נכון ולא עוזר. למרות שכולם חארות (נו זה עדיין דורש תרגול). יש הרבה אנשים חרא בעולם וזה לא קשור למגדר שלהם. הם באים בכל מיני צבעים, צורות ומינים, וכל חרא מיוחד במינו. אין קשר לגברים. לצערי. עליי לקבל את זה. ואני גם גבר. לא אהיה אישה לסבית בחיים. לא נולדתי ככה למרות שזהו חלומי הגדול. הכל בצחוק כמובן אתם כבר מכירים אותי.ֿ

אני לא מגיע לפואנטה. הייתי כל כך מפוקס עד שההומלס הזין הזה בא. אז קיצר, החלטתי להתייחס לעצמי יפה יותר השבוע. זה אומר להתאמץ בכל כוחי לא להלקות את עצמי, לא לדבר לעצמי מסריח, להיות סלחן כלפי הסביבה כי הכעס בא רק לרעתי, להיות סלחן כלפי עצמי, לקבל את מה שיש כי זה מה שיש וזה לא יכול להשתנות מהרגע להרגע אז עצבים ועצב לא יעזרו גם ככה. פשוט לנסות להיות וגם להיות עם זה בסבבה.

בשבוע החולף לא קרה שום דבר שגרם לי לצאת מהכלים וכל ההתניות ההישרדותיות שלי רדומות כרגע. זה נתן לנפש לנוח ולראש לחשוב טיפה יותר לעומק מ״יואויוא בא לי למות אני שונא הומואים תמותו כולםםםםם״, ואני חושב שלחשוב לעומק, ברוגע ובהשלמה זה משהו מאוד נעים, וגם אם אין התקדמות מסויימת בחיי כרגע, עצם החשיבה הוא ההתקדדמות. וזה נעים ומעשיר. אני חושב שמה שהכי חשוב זה באמת להיות סלחן ולהשתדל לפזר אהבה, גם אם העולם מראה לך אחרת, והוא מראה. בגלל זה בשביל לפזר אהבה צריך להיות מאוד חזק. אני עובד על זה עכשיו. הכרתי אנשים רעים בעבר, אבל אני לא חושב שכרגע בחיי יש לידי באמת אנשים רעים. כאלה עם רשע טהור בלב. יש כל מיני אנשים שלא מסתדר לי איתם, וזה בסדר ונורמלי. אני אנושי ואני לא חייב להסתדר ולאהוב את כולם. אני רוצה להאמין בכל ליבי שהם לא רעים, זאת פשוט הסיטואציה שמורכבת. אני נושם עמוק וסולח. וזורם הלאה. חווה, מרגיש, מגיב, חי, וזורם הלאה. זאת המטרה כרגע. כמובן שהמטרה הגדולה ביותר שלי היא לדעת לשלוט בהכל ולהגיע למצב בו אני יכול להגיד שבאמת הכל סבבה בחיי. אין מושלם, אבל להגיד לעצמי שטוב לי כרגע ואני בשליטה על חיי זה חלום שאני רוצה ומתווכן להגשים, רק בגלל העובדה שאין יציאה. אני פה, ואין ברירה, אחיה.

מחר מצעד הגאווה בירושלים ועם כמה שאני חושב שהוא חשוב ורצוי, לא אלך. יותר מידי כאב יש בעיר הזאת. זה לא משהו שאני יכול להתמודד איתו כרגע. בדיוק דיברתי עם הפסיכולוג שלי על כמה שבא לי שהכל יהיה רגיל אצלי, ושיהיה לי לא נוח לבוא למצעד הגאווה בגלל הסיבה הרגילה – ״רואים את האקסים ולא בא לי לראות את האקסים״, אבל כולם הולכים וכולם מתמודדים עם זה. בא לי שהבאסות שלי יהיו רגילות בנוף. אבל לא, אני מפחד מההמון כי אני נבלע בו ונעלם בתוכו. אני לא רוצה להיות כלום, אז בינתיים אני אמנע ממקומות הומים, למרות שאני מנסה להמנע כמה שפחות. אבל כרגע זה מה שאני מסוגל, ובשביל להתקדם באמת לפעמים צריך להתקדם לאט.

בפנטזיה שלי, אני הופך לגרסה הכי טובה של עצמי, והולך למצעד, וכולם עפים עליי בדיוק כמו שאני עף על עצמי. יום אחד אולי זה יקרה. גם אם לא זה בסדר. יש ברגע זה דברים חשובים יותר לעבוד עליהם.

עוד משהו שאמרתי היום אצל הפסיכולוג – בא לי מין בריא. אני לא חושב שאי פעם חוויתי משהו כזה. בא לי להזדיין ושזה יהיה בריא ומעצים וטוב ונעים וכיף וכוכבים. בלי הרס עצמי וכל מה שמסביב. באמת מעניין איך זה מרגיש.

לסיום – משפט שמישהי שאני נורא אוהב מהטיקטוק כתבה – ״תגידו אני אוהבת אותך. קפצו למים. בלי פגיעות אין אמת ובלי אמת אין התקדמות״. כמה שזה נכון, הלוואי שהייתי בוגר מספיק כדי להבין את זה אז. אבל זה נותן כוח ואני אוהב אנשים מעצימים. וכן, אני כל היום בטיקטוק יאללה מה אתם משחקים אותה, זה אחד הדברים הכי טובים שיש.

לכל דבר יש את הזמן שלו – יש לזכור את זה. גם הזמן שלי יגיע. אני רוצה לחשוב על סיפור מעניין וליצור איתו משהו. כל דבר.

בא לי לשתף שיר אבל האינטרנט בקפה הזה חרא. אוף אני רוצה לשתף שיר למרות שזה לא מעניין אף אחד אבל מה מעניין מישהו בכל מקרה. יואו יש לי פיפי חרבות יאללה ביי

לא פייר

ביום חמישי בערב, שכבר היינו בתוך כל הזוועה הזאת שמתחרשת בחוץֿֿ, אחרי שסיימתי את כל העבודה על המחשב, נכנסתי למיטה, התכסתי עד מעל הראש, ואז המסקנה הזאת הגיעה – זה פשוט לא פייר.

נתחיל מההתחלה. אני בכלל לא רוצה לקחת חלק בכל השיט הזה. די, לא מסוגל לסבול את זה. גם אי אפשר להתנתק מזה. חדשות כל היום בלי סוף, הפייסבוק מפוצץ בפוסטים שנעים משנאה תהומית לבדיחות מפגרות על המצב בשביל גריפת לייקים, אפילו הטיקטוק, שזה חור שחור של אסקפיזם, הפך להיות חור תחת פולייטי ומסריח. כן כן, אני יודע שדרושה הסברה. ואני גם מתוסכל מכל מה שקורה בעולם נגדנו. אבל אין לי כוח. אני לא רוצה לשמוע, עזבו אותי במנוחה. לעולם בגדול גם ככה לא אכפת או שהוא לא מעוניין להקשיב. אני לא יכול לחיות בעולם הזה בימים האחרונים בלי לחטוף חלחלה.

גם עד עכשיו, בתור מי שגר במרכז כל חייו ושירת עם חיילי כיפת ברזל בזמן צוק איתן, לא פחדתי בכלל מהאזעקות. אני זוכר שגרנו בשיכון ויצאתי עם אמא לחדר מדרגות אמרתי לה ולכל הילדים הקטנים שאין מה לדאוג וששומרים עלינו והכל בסדר. עכשיו כשאני באור יהודה, שומעים פה את הצופרים כאילו הם בתוך הלבלב שלך, ואני שונא רעש של צפירה. זה מלחיץ. ההורים שלי התעקשו שאבוא לאור יהודה כי יש פה ממ״ד, ובתל אביב אין לי מרחב מוגן, גם לא חדר מדרגות. ההורים שלי חרדתיים גם בלי קשר לרקטות.

אז אמרתי, זה לא פייר. אף אחד לא שאל אותי מעולם אם אני רוצה להגיע לכאן. אני לא מאשים גם אף אחד, כי אנשים לא חושבים על זה בכלל. אבל אם היו שואלים אותי ״האם אתה מעוניין להגיע לעולם כזה?״ התשובה שלי בהחלט הייתה לא. מעדיף לא להוולד. האנושות הרסה את העולם ובמחינתי זה לא מקום שטוב לחיות בו. הכל פה עצוב ומלא שנאה. אני באמת רוצה להאמין שאנשים בבסיסם הם טובים, אבל המציאות מוכיחה לי אחרת. ואתם יכולים להגיד לי שהם קומץ קיצוני, זה לא אכפת לי. זה קיים, וזה ניכר, והתקשורת עושה הכל כדי שלא נשכח שזה כאן. ואם זה כאן ובצורה כל כך גדולה ומסוכנת, אז אני לא מעוניין להיות כאן. ופה מגיע החלק של הלא פייר. הדרך היחידה החוצה היא מוות. ואני כאמור לא רוצה למות. מבחינת הפעולה של למות – כרגע אני לא מעוניין. זה יגרום יותר מידי סבל לאנשים שסביבי, ואחרי שראיתי איך אמא שלי הגיבה כשסבא שלי מת, הבטחתי לעצמי לנסות לחיות עד שלא ישאר אף אחד סביבי שיצטער על כך שאני אמות. מה שאומר שאין דרך יציאה. והתלוננתי על זה פה כבר לא פעם. אבל עכשיו כשהמצב רע ונורא, אני חווה את זה הכי חזק.

צריך להמציא איזשהי מכונה, שאם בנאדם מגיע למסקנה שהעולם הזה לא מתאים לו הוא פשוט נכנס לתוכה, או משתמש בה, או לא יודע איך הדבר הזה יעבוד, ואז הוא נעלם. פשוט מסםיק להיותץ בלי הקטע הזה של הלמות והפרידה והצער. הוא וכל מה ששלו, וכל הזכרונות של האנשים איתו – נעלמים. תאמינו לי, ככה היה פה הרבה פחות סבל. האנשים שאוהבים לשנוא היו נשארים להלחם אחד בשני ולהרוס את הכוכב המסכן הזה. האנשים הטובים היו מנסים לגשר ולאחד, ולאלה שלא אכפת פשוט לא היה אכפת. ואלה שלא רוצים לקחת חלק, פשוט היו נכנסים למכונה הזאת, ונעלמים. בלי כאב, בלי צער, בלי עצב, בלי הרס. פשוט חודלים מהלתקיים. כמה מנחם זה היה יכול להיות שיש את האופציה הזאת?

ואם לא לחדול מלהתקיים, אולי פשוט תקפיאו אותי ותפשירו כשכל החרא פה יגמר. זה יהיה אותו דבר כמו להעלם, כי כל עוד יש בני אדם על הכדור הזה החרא לא יעלם.

לא אכפת לי שזה הקטע הכי ילדותי שאי פעם כתבתי. ככה זה וככה אני מרגיש. וכן, אמרתי כבר שאני ילד בן 14 ואני לא אתבגר לעולם, גם כשעוד מעט אהיה בן 30.

אנשים בעולם רבים על רצפה. כמה עצוב זה? שיהיה חג שמח.