I'll stare directly at the sun but never in the mirror

ט.סוויפט.

אני כבר בערך חודש ככה, כמו שאני אוהב לקרוא לזה – "לא מאוזן". זה באמת מרגיש כמו חוסר איזון. חוסר יציבות כזה שאני נושא איתי מהבוקר עד הערב, מנסה בכל כוחי לא ליפול. זה התחיל כשהביג בוס קראה לכולנו לשיחה ואמרה שיש קיצוצים בחברה ואנשים יפוטרו, ואני, שלא מוכן בשום פנים ואופן לחזור לאבטלה, נכנסתי לחרדות קיומיות לסטרס בלתי נגמר. אני ממש לא מתגעגע לחוסר תכלית הזה, לקום בבוקר לכלום ושום דבר, ללכת לפוסטמה מלשכת האבטלה שתאיים עליי שתשלח אותי לנקות רחובות אם אני לא אמצא עבודה, אין לי כוח. זה לא בריא לי. אחרי השיחה הנוראית הלכתי לחן ואמרתי לה שאין סיכוי שאני אצליח להמשיך לעבוד היום ושמה היא לעזאזל חשבה לעצמה שהיא עשתה לנו את השיחה הזאת באמצע היום. אז עלינו לגג ודיברנו. אני לא זוכר מה נאמר, אני רק זוכר הרבה היסטריה והרבה הרבה רעל שהשתחרר לאוויר. בסופו של דבר שרדתי את גל הפיטורים הזה למזלי. קניתי לפני אוכל, רציתי להקיא לפני שאכלתי אותו. לא היה לי תאבון אבל אכלתי אותו בכל זאת. המשכתי לרצות להקיא.

מאז משהו לא בסדר איתי. "לא מאוזן". עצוב, דכאוני, מתנדנד, בעיקר רוצה כל הזמן לברוח הביתה ולהסתתר מתחת לשמיכה. ואם זה לא מספיק, בעל הבית התקשר והעלה לי את השכר דירה. זה קרה עוד לפני שידעתי שאני לא מפוטר. סטרס, בלי סוף. דרך נפלאה להתחיל את השנה האזרחית החדשה.

יוגה עוזרת. במיוחד כשהמורה אומרת את כל המשפטים הנכונים תוך כדי התרגול. אבל אני לא מתמיד.

וכשאני אומר שאני לא מאוזן, מעבר לזה שאני פשוט מסתובב לי עצוב בעולם, זה הולך ככה – למשל, אני בעבודה והכל בסדר. עובד לי. פתאום נזכר שאני קיים ורוצה להעלם. והתחושה הזאת כל כך כבדה על החזה. אני לא מצליח להתגבר עלייה. אחרי כמה דקות משהו מסיח את דעתי ואני בסדר. אבל התחושה הזאת חוזרת תמיד, כשאני לבד, כשאני חושב, כשאני נזכר. הכל בסדר מסביב אבל בפנים – אין איזון.

לפני בערך שבוע בדרך הביתה יונתן אמר לי שהוא כנראה מתחיל לצאת עם מישהו. ואני, שמאוד מאושר בשבילו, מרגיש איך שוב החוסר איזון משתלט עליי, הפעם מכיוון שונה. אני מקנא. אני קנאי. ולא בא לי שיהרס לו חס וחלילה, ואני שמח בשבילו. אבל אני רוצה שישמחו גם בשבילי. גם אני רוצה למצוא אדם להתחיל לצאת איתו, ולבשר את הבשורה ליונתן. והלו, מה אתה משאיר אותי מאחור? איך אתה מצליח בכלל לחיות אחרי העבודה? אני היחידי שמגיע הביתה ופשוט רוצה לשרוע ולא לעשות כלום? אני מנסה ומתחבר לאפליקציות הדוחות, מנסה למצוא איזה משהו, מישהו. מגנט של סוטים, זה מה שאני. וכל פעם שאני נכנס לטינדר אני מרגיש מכוער ולא אטראקטיבי. אני אפילו לא מתחיל לדבר על הגריינדר.

אני צריך להפסיק למצוא סיבות לכעוס על יונתן. הוא סופר חמוד והוא תמיד מתקף את הרגשות שלי ונותן להם מקום, לא משנה כמה אני כבד ואידיוט, הוא באמת שם וגם אם לא יצליח לעודד הוא יגיד את המילה הנכונה. די כבר לפחד מגברים. למה זה לא עובר? באמת שחשבתי שאני אחרי זה אבל זה מכה בי בכל הכוח כשמתחיל איזשהו קשר של חברות עם גבר, וזה לא משנה אם זה סטרייט או גיי, אם הוא גבר הוא כנראה יפגע בי. וזה נורא לחיות ככה. אני אפילו לא מתחיל לדבר על הגריינדר.

זה מזכיר לי, כשנסעתי באוטובוס לפני בערך חודש וחצי ראיתי איזה בחור מדפדף לו בטינדר. הוא ברר את הבחורות בקפידה רבה, והעז לסמן "לא" גם על כמה יפות במיוחד. זה עורר בי גועל, ונזכרתי שאני שם, מדפדף לי בחורים, ימינה ושמאלה, רוצה, לא רוצה, לא מכיר אותם בכלל. פוסל אנשים שלמים על סמך תמונה דו ממדית שלא משקפת פאקינ כלום. שלא לדבר על זה שאני נפסל אצל כולם כן? אני אפילו לא מתחיל לדבר על הגריינדר!!!!!!

אז אני לא מאוזן. מתי הייתי מאוזן? ואני מחםש איזון בהכל. בנפש, בסביבה, באוכל. מתי הייתי מאוזן?

אני לא צריך איזון. איזון זה עולם הדיאטות. איזון זה קיזוזים. איזון זה הרעבות כי היה לי בולמוס. איזון זה לשתות מים כדי לא לאכול. איזון זה שכל הגוף כואב לי שבוע אחרי שהקאתי. איזון זה לא לשמוח. איזון זה להלחם על שליטה. אי אפשר להיות מאוזן כל הזמן. הגוף שלי, הנפש שלי, הכל דינאמי וזז וחי בהרמוניה. אני סובל מדיכאונות אבל יודע גם להיות שמח כשמתאפשר לי, זה הכל כימיקלים ואני מקבל עזרה. אני לא צריך איזון. אני צריך חמלה. חמלה כלפי עצמי. להפסיק לכעוס על עצמי שאני עצוב. אני עצוב כי עצוב לי ואני צריך להיות עצוב עד שזה יעבור לי. אני צריך לחבק את העצבות כי זה מה שעולה מתוכי עכשיו. כמובן שהשאיפה היא לא לטבוע בחושך בהנאה. השאיפה היא להתקדם ולהשתפר ולהיות בטוב. אם עולים בי רגשות קשים, צריך להרגיש אותם. צריך להבין אותם. לשאול שאלות, מאיפה הם באים? לתקף אותם, לתת להם מקום. אחרת זה כואב. אחרת מרגישים חוסר איזון. למשוך את עצמך בכוח לקו האמצע כשהנפש אומרת לך בבירור "ממי, אני עכשיו בצד השני, סתום שניה תן לי" – זה החוסר איזון.

אני אזכיר את זה לעצמי בכל פעם שהתסכול של החוסר איזון יעלה. וגם זה טוב למלא את הפיד שלך בכל מיני אנשים טובים שמטפלים בהפרעות אכילה. כי בסופו של דבר הכל קשור לחרא הזה ולטפל בעצמי זה קשה אבל אני לא אפסיק לעשות את זה כי היציאה היחידה מהעולם המסריח הזה תהרוס את כל מי שאוהב אותי ווואלה לא מתאים אז זה כזאת השלמה שהעולם חרא ואני תקוע פה מה לעשות לולי.

פעם הייתי מפנטז על אהבה כזאת כמו שרואים בקליפ הזה או בסרטים. שני אנשים שעושים כל מיני דברים טיפשיים שאנשים רגילים לא באמת עושים אבל זה מצטלם נהדר ודימוי מהמם לאהבה חסרת מעצורים. במציאות אנשים פשוט עושים סקס בכל מקום אבל זה גם מקסים לדעתי. בעצם, מה אני יודע, בחיים לא הייתי לי אהבה אמיתית, לפחות לא אחת כזאת הדדית. אז אולי מותר לי להמשיך לפנטז על לעשות דברים משוגעים שמצטלמים נהדר. אואה יקירתי שמסרבת לעשות גבות משנת 95 ואני דווקא מעריך את זה במיוחד ביפן שכולן רצות להתנתח יש אמנית אחת שנשארת טבעית. אני אוהב. ואחרי שאני אסיים לרקוד אני אלך לישון. לילה טוב.

שמישהו יגיד לי

אם יש משהו שהבנתי בימים האחרונים הוא ששום דבר לא קבוע. שום דבר לא בטוח. והכל זמני. אני מוצא את עצמי שוב עומד על רצפת זכוכית דקה שמאיימת להתנפץ תחתיי בכל רגע, מחשב את התנועות שלי קדימה, לא לעשות איזו תנועה חדה מידי, שלא אפול למטה. הלוואי וזה היה תלוי רק בי. הלוואי ולא הייתי צריך לעשות רושם על אף אחד.

יזמים הם טיפשים. הם לא מבינים שלאף אחד לא אכפת מהמוצר שלהם, או מהחברה שלהם. אני רק רוצה להתפרנס בכבוד. תעזבו אותי בשקט כבר. תנו לי לעשות את עבודה שלי בשקט. תשלמו לי תמורה ראויה ומכובדת, ותנו לי ללכת הביתה לענייני. את רוב הזמן שלי אני גם ככה משקיע בשבילכם. רדו ממני.

אני מת להקיא. זה יפתור לי כל כך הרבה דברים עכשיו. אני לא אקיא, כי זה אסור וזה חולה, ואני לא רוצה להיות חולה. אני גם לא רוצה לרעוב. ואני גם לא רוצה להשמין. כל הדברים האלה נראים כמו יות היחידות שמהן אני יכול לבחור איך לפעול, וזה רק מראה כמה אני מופרע ומקולקל.

היה לי שבוע מלא בחרדות, פחדים, לחצים, תהיות קיומיות. הנה מתחיל לו עוד אחד כזה. איזה כיף.

סייד סטוריז

כשהייתי צעיר, אני לא זוכר אפילו מתי, הכרתי אונליין בחור אחד. דיברנו במסנג׳ר של פעם, אז כנראה שזה היה עוד לפני שהייתי בצבא. שנינו היינו בארון והיינו מדברים המון. ההבדל ביננו היה, שהוא היה יפה ואני לא. אבל כשהחלפנו תמונות היה נראה שלא אכפת לו מזה, והמשכנו לדבר. אם אני זוכר נכון, ממש התרגשתי מזה. יש מישהו יפה שרוצה לדבר איתי. אני זוכר שהיינו מדברים המון ואולי, בגלל שהייתי מלא באהבה ומתיקות, קצת התאהבתי בו. הרגשתי לראשונה שיש בן שמתעניין בי ורוצה לדעת מה שלומי. זה היה הכל בשבילי באותם זמנים.

אחרי שדיברנו תקופה מסויימת באינטנסיביות, הוא סיפר לי שהוא נפגש עם בחור אחר לדייט או משהו כזה. מאוד נעלבתי, והפסקתי לענות לו. הוא חיפש אחריי כמה ימים עד שבסוף התייאש. מאז לא דיברנו עוד. לרגע לא הרגשתי החמצה.

בשליש האחרון של השירות הצבאי שלי היה חייל ששירת איתי באותה היחידה. בחור גדול עם כתפיים רחבות, נשק ומדים אפורים של משמר הגבול. חיצונית, הייתי ממוגנט אליו. אני חושב שבזמנים האלה הייתי כל כך מוכה נפשית שהוא היה בול מה שחיפשתי. האיש הגדול שישמור עליי. הייתי מסתכל עליו, לפעמים דמיינתי שהוא מחזיר לי מבטים, אבל זה בטח היה רק הדמיון. לא יכולתי להתקרב. גם התביישתי וגם פחדתי מהסביבה הגברית הרעילה שסבבה אותו. וגם, כמה בנות יפות יש מסביב, עם מדים מוצרים. למה שירצה לדבר איתי בכלל? אז לקחתי דמות של מישהו אחר, ונסחפתי בדמיון.

בסופו של דבר, הדבר היחידי שהשגתי ממנו זה נשיקה על הלחי. כל כך התלהבתי. כמה תמימות.

כשהייתי קצת יותר גדול, בן 23-24, הכרתי בעבודה עוד בחור חמוד. משהו בו היה מיוחד. הוא לא היה חתיך על. הוא גם לא היה מכוער. משהו רגיל לגמרי. אבל האופי שלו ומה שהוא היה מקרין החוצה גרמו לכל מי שהייתה בסביבה שלו להדלק עליו. כמובן שזה לא פסח עליי, וגם, שוב יכולתי לראות בו את הדמות הגדולה והמגוננת שכל כל השתוקקתי אלייה. אליו דווקא כן התקרבתי מאוד. במשמרות לילה היינו אוכלים ביחד פיצה, ושהייתי מניח את הראש ועוצם את העיניים הוא היה משחק לי בשיער. כשהייתי ביפן והרגשתי אמיץ, הוא היה מתכתב איתי מהארץ. לא הפסקתי לפלרטט איתו ואפילו בסוף ביקשתי ממנו שיקח אותי לדייט, אבל הוא אמר לי שהוא לא יכול, הוא לא אוהב בנים, הוא פשוט לא כזה.

אני מאמין לו. יותר קל לקבל דחייה ממשהו שגם ככה לא היה מצליח. ולכן המשכתי לנסות את מזלי עם בחורים סטרייטים. כמובן שללא הצלחה.

אני רוצה לחבק את הילדים האלה, התיכוניסט והחייל והבחור הצעיר שהייתי ולהגיד לכולם שהכל בסדר, ושהם בסדר. מותר להשתוקק להגנה, מותר לקוות לנסיך. כשאתה בתקופות אפלות בחייך ועובר לו איזה ניצוץ קטן בחושך, מותר לדמיין כוכבים. הייתי אומר להם גם שהם עושים עבודה מצויינת בלשרוד. ושהם לא משוגעים, ושכן אוהבים אותם. ושזה בסדר להרגיש לא מובן. ושלמרות שהסביבה מראה להם אחרת, הם עושים את הכי טוב שהם יכולים לאותו הזמן, וזה מספיק. הייתי גם ממליץ ללכת לטיפול, למרות האלה שכשלו.

כל הבחורים האלה היו מקרים קטנים קטנים וחמודים מהעבר, לצד המקרים המיתולוגיים של בילי ורועי וקיריל. והיום כשאני שוכב לי לבד במיטה גדולה בדירה שלי ולא נותן לאף אחד להכנס, אני שואל את עצמי מתי התקווה, החלומות והפנטזיות התחלפו בציניות וחוסר אמונה שיכול להיות משהו אמיתי וחם.

אהבה, כל דבר, נשיקה, הכל זה בסדר, אני רוצה לעשות המון המון דברים.

ואני קיבלתי אבן

העיניים שלי נעצמות ואני נאבק כדי להשאר מעל השמיכה. אני מונח על המזרון, כמעט שוקע בו, אולי גם קצת מנסה לשקוע, אולי קצת להעלם. התחושה של הגוף על המצעים נעימה לי ומנחמת אותי יותר מהכל. זה גורם לי לתהות למה אי אפשר לחיות עם ההרגשה הזאת תמיד. זה לא כיף שהכל דינאמי כל הזמן. אני לא ביקשתי לעלות.

אני כבר מעל לשנה משתדל בכל כוחי לא להקיא. חרדת ההקאה שלי חזרה לאחרונה ואני יודע שבזמנים בהם אני חרד מלהקיא אני מקיא הכי הרבה, ואז זה מרגיש כמו כדור שלג שמתגלגל במורד הגבעה, שגדל בלי סוף ונהיה עצום תוך רגעים ספורים. אי אפשר לשתות, ואי אפשר לרחף, ואי אפשר לעשות שום דבר שיגרום לי לאבד שליטה. איבוד שליטה הכי קטן שיש והנה אני מקיא. פה, עכשיו. מול כולם. ככה זה מרגיש לפחות. ואסור לאבד שליטה. לא בחוץ. רק בפנים מותר לאבד שליטה. מותר להשען אחורה וליפול בנעימים, להרוס בעצמך את כל מה שהשקעת בו והתאמנת עליו ותרגלת אותו במשך כל השבוע או החודש, ולאבד שליטה ולהאבד בכלל, כי בפנים מותר להקיא אז מותר גם לשחרר. הבולמיה הרסה לי את הגוף וזה ניכר בכל יום. אני לא אקיא מעל מספר פעמים בשבוע, אני לא בולמי. זין על זה. וזין על המערכת יחסים הרעילה שלי עם אוכל.

בזה הרגע ממש, אני מנסה להתגבר על מחסום הכתיבה שפוקד אותי כבר כמה חודשים טובים. אני לא ממש מרגיש שמצליח לי האמת. כשאני כותב וזה עובד אני מרגיש שהמילים נשפכות ממני כי הן עולות על גדותיהן. במקרה הנוכחי, אני צריך להטות את המוח שלי כדי שמה שנשאר שם יועיל בטובו להשפך החוצה. לפחות הקטע הזה מלא בדימויים יפים, אני חושב שתמיד הייתי טוב בזה. אתם צריכים לשמוע שיחות שלי עם הפסיכולוג.

חברה הציעה לנסות כתיבה אוטומטית אבל אני מרגיש שזה קצת מאוחר מידי בשביל הקטע הספציפי הזה. אני חושב שאני גם די מסתדר. אני פשוט אתאמץ ואנסה לכתוב איך אני מרגיש בתקופה האחרונה, כי אני ממש מרגיש שזה צריך לצעת ממני.

טוב לי בעבודה, ואני מרגיש שהביטחון שלי שם עולה. יש קשיים, כמו תמיד, אבל בגדול אם הייתם שואלים את אני של לפני כמה שנים שאני אכתוב משפט כמו ״טוב לי בעבודה״ הייתי בטח אומר לכם שזה בטח יכתב תחת השפעה חזקה של סמים פסיכדליים קשים או לפחות איזה תרופה נרקוטית.

מה שהבנתי עכשיו שזה ממש עצוב שכל מה שיש לי לכתוב עליי זאת העבודה שלי. אבל יאמר לזכותי שאני עובד מאוד קשה ואני שם רוב היום. ואני חושב שזה ממש בסדר לכרגע.

אה כן, אני בן 31. יום ההולדת עבר בשלום כמו כל יום הולדת בשנים האחרונות. זה כבר לא מאורע טראומתי ובודד והיסטרי. זה בסדר. זה רק עוד יום. בזבזתי המון כסף על דברים ואני לא ממש במצב שאני יכול להרשות לעצמי אבל זין על זה יו נואו? אני עובד ומרוויח כסף ומותר לי לחיות. אני אסגור את המינוס בקרוב…. אני מקווה. אני כבר לא ילד, ולא בא לי להיות מבוגר. אבל מרגיש לי ש30 זה ה20 החדש, כי אנחנו דור כזה שמסרב להתבגר.

הסתובבתי עם סהר בקניון ובמקרה פגשנו מישהו שלמד איתנו בתיכון. היה כיף להגיד שאני אנימטור כשהוא שאל מה אנחנו עושים בחיים. זה גרם לי להרגיש שלפחות בפן המקצועי אני מלא לעת עתה. אבל צריך לזכור שהכל דורש עבודה. ואני ממשיך.

אאחל לעצמי לגיל 31 שאמשיך להתקדם ולעבוד קשה, גם על דברים שקשים לי, ואטפל במה שדורש טיפול. שאמשיך להתפתח ולגדול ולהשתפר ולהשתדרג, וגם לנסות בכל הכוח לאהוב את עצמי טפילו שזה קשה. ולזוז שזה גם קשה. לנצח את הפרעת האכילה או לפחות לדעת לרסן אותה, ולהצליח לכתוב ולצייר וליצור דברים מדהימים.

ועם כל מה שכתבתי מה שהכי מתחשק לי זה חיבוק קרוב במיטה, עם גוף חי וחם וקרוב. אני זקוק לזה. כל דבר אחר כרגע לא מעניין אותי. זה נטו זה. ראש סביב הידיים שלי, לנשום למישהו את החזה, לגעת. משהו נושם לידי. אדם. אמן כן יהיה רצון ה אלוהנו ה אחד במהרה בימנו אמן טפו בלי עין הרע אמן הלוואי.

המציאות זונה.

Scraggy

אני חייב להביע את עצמי אבל זה מרגיש כאילו אין בי תוכן. כולי ריק.

כשחשבתי שהבסתי את הפייסבוק והאינסטגרם, הגיע הלינקדאין והוכיח לי שיש רמות חדשות לחרא שרשת חברתית יכולה לגרום לך להרגיש. אני לא ממליץ.

החיים קשים, ואין מה לעשות עם זה. לפעמים קשה יותר, לפעמים קשה פחות. תמיד קשה. לא נורא. נתמודד. נתגבר. נתחזק. נמשיך.

אני עייף ולא בא לי לישון. בא לי לשהות קצת בתוך החושך והכלום, הם נעימים לי.

אלה היו כמה משפטים שעתבתי לעצמי בזמן האחרון, בו ההתמודדות היא חדשה ובוחנת ומתרגלת ומבורכת וקשה מנשוא, אבל ממתי היה קל לשאת משהו בחיים האלה?

עולם כזה

העולם היה יותר מידי קטן בזמן המועט שאנחנו מכירים, והפראנויות שלי מתחילות לעבוד שעות נוספות. הסרטים בראש שלי מתחילים לרוץ, תסריטים שלמים. זה לא נעים לי. אם לזכור אותך אומר להתמודד עם השיט הזה, אני לא רוצה ממך כל זכר. תתנדף לי מהמוח כבר. בבקשה, תודה.

הלוואי שלא היה צריך להיות בוגר ולהבין שאלה החיים. בא לי להתלונן. אבל לא בא לי שיגידו לי בקרירות מקפיאה שאין מה לעשות וככה זה וצריך להמשיך. בא לי שיבינו אותי, יגידו שאני צודק וילטפו אותי לנצח.

כל השבת הייתי מסטול כמו שלא הייתי הרבה זמן והיה כיף להתכרבל במיטה ולצלול. להגיד שהתגעגעתי לתחושה הזאת? זה בהחלט מנתק אותך, אבל אני במקום אחר בחיים שלהיות מנותק לא כל כך מתאים לי. וגם, החרדה הזאת שאתה מסטול ליד אנשים, אליה בטוח לא התגעגעתי. אני מרחף וכולם על הקרקע וזה מלחיץ. לפחות זה עזר לי לישון כמו צריך, אבל אני חושב שאני כבר מעבר לדברים האלה לצערי.

מזל שיש חברות. מזל שהן חכמות. מזל שהן מזכירות לי לנשום.

bed

לפעמים בא לי שיהיו זרועות שיעטפו אותי ויתנו לי לנוח בתוכן. ושהזרועות האלה יהיו מחוברות למישהו שיסדר דברים וידאג לדברים, ואני פשוט אהיה שם. כל דבר שאי פעם רציתי בחיי הייתי חייב להשיג בעצמי. טוב, גם קיבלתי עזרה פה ושם. אבל את הדברים המסובכים באמת שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה להגשים חלומות או לראות נופים אחרים, אף אחד לא היה שם בשביל לדאוג לי שזה יקרה. המלחמה על לחיות את החיים בתור אדם מבוגר כפי שאני רוצה היא מלחמה אין סופית ולפעמים אני מפסיד בה. אני גם מנצח. נמאס ללחום לבד. בא לי להסתתר מאחורי מגן שאיש קרוב מחזיק, עם זרועות חזקות, להרגיד את הרעידות מהפגיעה לבל לא להפגע.

ואני כותב את זה עכשיו כי שבוע הקורונה שלי ושבוע הפוסט קורונה שלי היו מזוויעים. אמנם הצלחתי לנוח מעט מהעבודה ולעשות פאוז לכמה רגעים, אבל כמויות הסטרס והחרדה שנכנסו לחיים שלי מאז שכל זה התחיל בטוח הורידו לי שנים מהחיים ואני מוכן להתערב על זה כי זה באמת מרגיש ככה בנפש.

אני חושב שבשבועיים האלה במצטבר ישנתי אולי שני לילות. אני מסוייט. בכל פעם שאני עוצם את העיניים והגוף נכנס למצב של נמנום, תסריט אימה אחר מתחיל. אני לא מספיק לישון אפילו שעה וכבר מוצא את עצמי קופץ בבהלה כשכולי מזיע. ואני לא מגזים, באמת הסכלתי על השעון בכל פעם שהתעוררתי רועד מפחד וגיליתי שישנתי רק חצי שעה, ארבעים דקות. חלומות מפחידים וחרדות שמגיעות אחריהן, וחרדות משנאה, וחרדות מקצועיות, ולא אוהבים אותי, ואסור לי לקחת קלונקס כי אני אתמכר, יש לי בעיית התמכרות, אל תיקח קלונקס, ועוד סיוט, ועוד סרטים, ועוד סטרס, הם בטח שונאים אותי בעבודה, אני חרא של אנימטור, אני מפחד לחזור לשם ואני מפחד לצאת מהבית כי לא יצאתי ממנו כבר שבעה ימים ובחוץ מפחיד, ועוד סיוט, ועוד אחד, ופעם השכנה המציקה נכנסת לי לדירה ואני נאבק בה שתצא ותפסיק לרדת לחיי, ופעם מישהו זר נכנס אליי לדירה ואונס אותי ואני מבין שאני חייב לשתף איתו פעולה כדי שיעוף מעליי, ופעם אני מנסה להגיע לאיזשהו מקום ללא הצלחה והכל קורה בדירה שלי במצב חצי ישן חצי ער ומרגיש מאוד אמיתי והכל נורא שטני ורע ואפל וכשאני מתעורר אני מרגיש ג׳וקים, ג׳וקים בכל מקום, ואני רוצה לישון אבל אני מפחד לעצום שוב את העיניים ואל תיקח קלונקס כי אתה תתמכר, יש לך בעיות התמכרות. כל זה קורה גם לאחר הקורונה שאני צריך ללכת למשרד ולתפקד אחרי לילה של בלהות, וכמובן שמבט אחד לא במקום של מישהו כלפיי או לא כלפיי אומר שהוא שונא אותי וכמובן שאם כרגע אני עובד על משימה משעממת זה אומר שאני לוזר אפס חרא אנימטור ולא סומכים עליי בשביל לתת לי משהו רציני יותר. מלא שטויות שבמוח החרדתי שלי נחרטות כעובדות בשטח.

כתבתי לפסיכאטר שלי ולקח לו זמן לענות אז נכנסתי לסרטים שנמאס לו ממני ועכשיו גם הוא שונא אותי. למזלי יש לי פסיכיאטר שהוא נשמה גבוה וטובה, הוא חזר אליי ואיך ששמעתי את הקול שלו קשיון השרירים התרכך ויכולתי להרפות. דיברנו קצת ומסבתר שתופעת הסיוטים אחרי הקורונה זה דבר שכיח, ובכלל מצב נפשי ירוד אחרי קורנה זה מאוד נורמלי. אני יכול להבין את הקטע של הירידה במצב הנפשי, אבל מהההקשר לסיוטים? בכל אופן, השיחה איתו עזרה לי מאוד ואני מקווה שהלילה לא יהיו סיוטים. מותר לי לקחת קלונקס אם אני צריך, הוא אמר את זה.

אז המלחמה בחיים קשה. ולא הייתי לבד בכלל בימים האלה. חברות תומכות, מגיעות עם עם קופסאות אוכל ופינוקים, הורים דואגים שגם כן באים להביא לי אוכל ושתייה ופינוקים שאני לא יכול להנות מהם כי אני ברעידות מוות על המיטה. אבל למזלי השלב הפיזי עבר, ועכשיו מה שנותר זה לעבור את הסאגה הנפשית הזאת.

ובא לי חו״ל, אבל אין מי שיסדר את זה. אני אסתפק גם באיזה מלון או צימר בארץ. אבל אין מי שיקח אותי לשם. אני רוצה לנוח על מישהו, בתוך מישהו, שיגיד לי, תכננתי את כל הימים בלונדון, יש מה לעשות, או שישאל אותי אם בא לי לבקר בסינגפור או בטייוואן, ושיחזור איתי לאוסאקה אהובתי ולטוקיו, ושיכין לי אוכל ויאהב אותי ויגע בי וישן איתי וישמור עליי מהסייטת הנפוצה שבה אני לוקה כרגע. אבל המלחמה שלי מול החיים האלה היא לבד, ואם אני רוצה חו״ל אז הבירוקרטיות עליי, ואני אצטרך לתכנן לבד את כל הימים בלונדון, או בסינגפור או באוסאקה. ואני אצטרך לבשבל לעצמי אם אני רוצה לאכול, ואני צריך לישון לבד ולהתמודד מול הסיוטים.

אין כזה דבר. זה לא קיים. אבל אם לא מישהו שיהיה מלפניי, אז אולי מישהו שיהיה לצדי. כשאזדקק הוא יוביל, שיזדקק אני אוביל, ויהיו לו זרועות חמות ועוטפות וירד גשם ויהיה נעים.

נעמי לבוב הציעה בפודקאסט שלה (ושל קורין קיציס) לזמן את הדבר הזה בעזרת הרגשה של התחושה הזאת, משהו כמו דמייני את זה וזה יקרה. ואני באמת חושב שיש בזה משהו וזה מאוד הגיוני בשבילי. אבל איך אני יכול להתמסר לתחושה שכל כך מקושרת לי באדם ספציפי. איך אני יכול להרגיש עטוף וחמים ומוכן בלי להזכר בו? אולי עוד דבר ששווה להתאמן עליו ולתרגל.

היום באוטובוס בדרך הבייתה שמעתי את השיר הזה באוזניות והתחלתי לדמוע. הוא נוגע בי במקומות ממש ממש נכונים ומוזרים. אני חייב לראות את רג׳ינה בלייב מתישהו בחיי. אני רושם לי. בכלל, אם קרה משהו טוב לאחרונה זה שיצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה ואני כל כך נהנה ומתמלא ממנה. אז לפחות זה.

לילה טוב וחלומות פז.

Leftovers

אחרי שנתיים וחצי בהן הצלחתי לחמוק ממנה, גם אליי הקורונה הגיעה. האמת שבהתחלה שמחתי. אני כבר תקופה ארוכה לא מרגיש טוב ומרגיש שלמרות הכל אני עדיין צריך לתפקד. וזה לא משנה איך התחושה הלא טובה הזאת מתבטאת אצלי בגוף, פיזית או נפשית, אסור לי לתת לה לנצח אותי כי אני מוכרח ללכת לעבודה ולהוכיח את עצמי. וכן, צריך לתת לגוף לנוח, אבל אם הייתם שואלים את הגוף ו/או את הנפש שלי מתי הם צריכים לנוח – זה היה כל הזמן. גם דיברתי על זה בטיפול, אני כל הזמן נמצא בכאב, כאב כלשהו. או שכואב לי הראש, או הבטן, או שאני מקיא, או שאני ברעב, או שאני באשמה, או בחרדה, או בסטרס. כל פעם משהו אחר תופס אצלי את מקום הכאב, ומבחינת הכאב הזה, לא מעניין אותו, שב בבית, תלך לעבודה, אני פה ואני חי בתוכך. אז אני ממש משתדל להמשיך לתפקד ולהגיע לעבודה גם כשאני נאנק מכאב. לכן, ציפיתי שיגיע משהו כמו הקורונה שיתן לי לגיטימציה לא להרגיש טוב ולהרגיש טוב לגבי זה. כן זה נשמע חולני והזייתי אבל כשגיליתי שאני חיובי הרגשתי בתוכי הקלה מסויימת, אפשר לעצור, ללא אשמה, ללא פחד. אתה צריך לעצור ולנוח. לך הביתה.

אז אני סוגר ברגעים אלה את יומי החמישי לבידוד, וכן קצת מיציתי, כי בידוד בדירת חדר זה לא דבר כזה פשוט, ואת רוב השבוע ביליתי במצב מאוזן על המיטה. ביום הראשון הרגשתי תופת בשרירים. באמת, כאב כזה לא הרגשתי המון זמן. כאב חד ומשתק כזה. זה ישמע נוראיהאבל לא היה לי אכפת מהכאב הזה. קיבלתי אותו באהבה ביום ראשון. ישנתי איתו והתכרבלתי איתו וקמתי איתו לפיפי וחזרתי איתו למיטה. אבל ככל שהימים עברו, תסמינים צצו, הלכו, חזרו, והתחלתי למצות את עניין הבידוד והחולי. אבל הכי כואבת היא הבדידות. ברגע שהאקמול מצחיל להשפיע והכאב הפיזי עובר, הבדידות מגיעה ומכסה אותי בחושך שלה, והילד הקטן שבתוכי מתחיל לפחד, ולהיות קטנוני, ולרצות תבכות ולריב ולהגיד לכולם כמה הם רעים.

אני כל היום בתרגולים של דברים שאני רוצה להשתםר בהם, וחלק מזה זה גם לשחרר דברים ולהפסיק להרגיש רע מכל דבר. אז זה חלק מהעניין. אולי כתיבה בשבילי אחרי הכל שחרור קיטור וזהו. אבל גם אין לי רעיונות לציור או קומיקס או אנימציה, או לכל יצירה מסוג אחר. זה באסה.

ההשתדלות היא לחבק אותו ולהגיד לו שלא משנה מה הוא מרגיש זה בסדר ולגיטימי, זה לא תמיד כזה קל כי לםעמים אני מגיע לתחושות מסויימות שכל כך מתסכל אותי להרגיש אותן, אבל זה בדיוק הזמן לנשימות וחיבוק עצמי. זה דורש תרגול.

רציתי לכתוב פה עוד אבל הראש שלי כואב, אולי אמשיך מאוחר יותר, אולי נפגש בעוד חודש. מאחל לעצמי להבריא מהר כי זה לא הגיוני שזה כל כך ארוך.

עריכה:

אז כבר בוקר ואני מרגיש ווי בטר אבל עדיין חיובי חפי הבדיקות הביתיות.באני חושב ששריר הכתיבה שלי נפגם וזה די מבאס כי אני חא מצליח לכתוב ולהגיע לאיזשהי פואנטה מסויימת. זה מאוד מתסכל כי זה ככה הרבה זמן ובכלל זה אני לא מצליח להביאהאת עצמי לפרסם כאן קטעים שאני גם ככה כולב במהלך היום. באסה.

אני משחרר.

why oh why

כל ההוויה של העולם והסביבה במשך 24/7 אומרת לי שאני לא תקין, שאני יותר מידי, שאני מעט מידי, שאני לא מספיק. אני לא יכול ללכת לשום מקום בלי שזה פשוט יאיר עליי כמו זרקור מסנוור – אתה לא לפה, אנחנו לא נגיד לך את זה שחור על גבי לבן, כי הרי, אנחנו פוליטקלי קורקט ואנחנו מקבלים את כולם, אבל נשלח לך סימנים קטנים שזה מה שזה. אז איך לעזאזל, אם כל הזמן אני מקבל מסרים כאלה שאני לא מספיק ושאני לא תקין, אוכל לאהוב את עצמי? איך אוכל לתת למישהו אחר לאהוב אותי? איך אוכל להבריא מבולמיה, שלא לדבר על לתת למישהו לגעת בי. איך זה בכלל אפשרי בשבילי לתפקד ככה בעולם כשהוויב היחידי שאני מקבל ממנו זה – אתה חריג.

אדיסון

אני מקנא. אני קנאי. אני מקנא כל היום ובכולם. גם אני רוצה. אני רוצה לחיות את מה שחשבתי שאחיה בגיל שלושים כשדמיינתי אותו בפנטזיות. הכל היה מסודר ובמקום, היה לי מישהו והיה לי כסף והייתי בריא ואהבתי את עצמי ואהבו אותי והאמנתי שזה אפשרי. זאת פנטזיה? באמת? אנשים לא משיגים את זה, או אפילו חצי מזה? אני מקנא בו כי יש לו בן זוג והם נוסעים להם בעולם והולכים להופעות. אני גם מקנא בהוא שהוא צעיר ממני בשלוש שנים והציע נישואים לבן הזוג שלו, כאילו שאני בכלל רוצה להתחתן. ההצעה לא מעניינת אותי. נישואים כנישואים זה לא משהו שאומר לי יותר מידי ולא נמצא ברשימת השאיפות שלי. זה פשוט הקטע הזה שאנשים מוצאים לעצמם בכל יום מישהו שירצה להשאר איתם לנצח, לפחות ברעיון. והם תמיד כל כך יפים ומוצלחים ומרוויחים ומה זה אומר עליי? אני, למרות שאני עובד על זה מאוד קשה, לא רוצה להשאר איתי, אז למה שמישהו מבחוץ ירצה לעשות את זה?

רכבת הרים של ביטחון עצמי בקטע שיום אחד אני מרגיש שאני מלך ועל הדרך הבטוחה להצלחה וכיף לי ואני מסופק ומלא וביום אחר בא לי להעיף הכל ולהשתבלל במיטה כי מה הטעם הרי אני גם ככה לא אצליח לעשות שום דבר טוב.

נהייתי חולה ובגלל שאני עובד פה כולה ארבעה חודשים ומתוכם כבר לקחתי 2 חופשות מחלה (שבאמת היו מוצדקות) הרגשתי שלבקש שוב להשאר בבית ולקחת עוד ימי מחלה זה מוגזם ולא נראה טוב (בבקשה אל תעשו את זה, אם אתם לא מרגישים טוב תשארו בבית ואל תהיו טיפשים כמוני). כן, הלכתי לעבודה חולה, לא מדדתי חום אבל הראש שלי בער וכאב. היה לי קר. כן, לי, קר! ביוני. וכל היום הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מעבר לזה, הזמן עבר לאט מאוד כשבדרך כלל הזמן שלי בעבודה ממש עובר מהר. היה יום זוועות בקיצור.

אז הייתי מבולבל וחולה ובאתי לעבודה רק בשביל שהערך שלי כעובד חדש לא ירד כי הביטחון העצמי המקצועי שלי לא יציב ומבחינתי אם אנשים לא יגידו לי כל פרק זמן מסויים שהכל טוב ושאני בסדר ושאין לי ממה לדאוג, אז בטח זה אומר שבקרוב מפטרים אותי או שכולם חושבים שאני כישלון רצח או שאני פשוט לא טוב וכולם מתעלמים כי סה מה שקורה לדברים סתמיים וגנריים. ואם אף אחד לא אומר כלום זה כמובן בגלל שהם שונאים אותי.

ויש לי מן דפוס כזה שאני יודע מאיפה הוא מגיע כי כשהייתי קטן תמיד במסגרות חשבו שאני הילד הרע למרות שלא הייתי כזה ומצאתי שמאשימים אותי בכל מיני דברים רק בגלל שאני זה אני. אחר כך באמת הפכתי לילד רע. ומאז אני לא מצליח להיות טוב. הכל סרקסטי והכל חסר כבוד, אבל לא באמת. אני נשבע! כשאני מדבר בציניות זה לא אומר שום דבר על הכבוד שאני חש כלפי דברים מסויימים. בבקשה תבינו אותי אני כולי מלא במחסומים ומנגנוני הגנה שמופעלים ללא שליטה בכל מיני סיטואציות, באמת באמת שזה מעיד על העבר שלי יותר ממה שקורה עכשיו בפועל. אני לא ילד רע. אני לא מזלזל בכם. בבקשה תפסיקו לחשוב ככה. הייתי פעם רע, עכשיו אני טוב.

פלאס, עם כמה שקשה לי לקבל ביקורת, כי גם אם זאת ביקורת בונה וטובה היא גורמת לי להרגיש כמו אפס מאופס, יאמר לזכותי שלמרות הקטסטרופה שאני חש בפנים אני ממש משתדל ועובד קשה כדי ליישם את כללל מה שאתם אומרים לי. בבקשה בבקשה בבקשה שימו לב לזה, ותבינו שאני לא פה בשביל להעביר ת׳זמן.

ועכשיו שניה, החלק ההגיוני בי רוצה גם לכתוב איזה משהו לסיום. דיברתי היום עם יונתן ממש בקצרה על חלק מהדברים שאני מרגיש ושגם קצת כתבתי עליהם פה. הגישה שלו הייתה כל כך קלה ומשוחררת וחסרת כל פחד שאני תוהה מה הנשמה הקטנה, החמודה והמסכנה שלי עשתה רע שאני מעמיס עליה את כל המשקלים הכבדים האלה יום אחר יום. לולי, זה לא נעלם, זה נשאר. המשקל הזה נשאר על הנשמה שלך ואז אתה מסתובב עם ראמה על הלב כל היום וחרדות ופחדים למרות שבתכלס הכל ממש ממש ממש בסדר. תנשום עמוק. תנשום. זה חשוב כמו לשתות וכמו לאכול.