כי אני שמעתי את שלי, היום בבוקר. פקחתי את העיניים שלי והרגשתי כבד, אבל זאת לא הייתה תחושה זרה. הסתכלתי בפייסבוק וגללתי קצת עד שהעיניים יעצמו לי שוב ואני אחזור לישון כי גם ככה אין שום תכלית לקיום שלי, במיוחד לא בשבת. ואז ראיתי את זה. התמונה הזאת קפצה לי בפיד – הוא מחובק עם מישהו באיזשהו מקום פסטורלי בטבע, כנראה בהרי ירושלים. מכירים את הרעש הזה של זכוכית שנשברת לאט לאט? אני אחדד את זה – בפרסומות של מגנום, כשהדוגמנית נוגסת בארטיק ויש רעש לא פרופורציונלי של פיצוחים, זה מה ששמעתי והרגשתי באותו רגע, רק בכלל לא טעים ומתוק, יותר בקטע של ללעוס קוצים וגם האודם נמרח כי הוא נקנה בהכל בדולר. הפסקתי לנשום לרגע והרגשתי את הכאב מציף את החזה שלי ומתפשט לאט לאט לכל האיברים שלי. כמה כואב. הדמעות התחילו לרדת לי בלי שליטה וניסיתי להסדיר את הנשימה אבל לא הצלחתי. מזה פחדתי. אני לא רוצה לראות אותו מתקדם הלאה בלעדיי. לא שאי פעם התקדמנו ביחד, אבל הוא בא והחתים לי את הלב ומאז אני מקולל בקללה שלו, והוא אפילו לא שם לב לזה. בעצם, יותר גרוע, הוא שם לב לזה ולא אכפת לו. זה לא מזיז לו. העיקר שהתבגרתי ושאני פחות בוכה מבעבר. אני לא יודע מי זה, אני לא יודע מה הקשר שלהם, אבל זה כנראה חדש, וכנראה מתחיל בניהם משהו. משהו שאני לא קשור אליו. ואותו הבחור הרבה יותר יפה ממני, והרבה יותר רזה ממני, וכנראה גם יותר בוגר או יותר מעניין או יותר כל הדברים שהבן זונה הזה כביכול מחפש. כנראה שגם מזדיין יותר טוב ממני. איתי הוא לא יצא לטייל. איתי הוא לא הצטלם. הלקאות עצמיות והרס עצמי וניקוטין כדי שהמוות יגיע מהר יותר.
כל מה שאני עושה כדי להתקדם הלאה לא מצליח לי. ואולי השלב הבא יהיה באמת למחוק אותו מכל מקום אפשרי כדי שדברים כאלה לא יקפצו לי ככה סתם ויעצרו לי את הנשימה. אבל למחוק אותו מהפייסבוק אומר למחוק אותו מהמקור קשר האחרון שיש לי איתו וזה אומר לשחרר ואני לא יודע אם אני מסוגל לעשות את זה. בעצם, אני מסוגל לעשות את זה אבל אני לא יודע אם אני רוצה. כי אני רוצה אותו, בחור חסר רגש שלא רוצה אותי ומתעלל בי רגשית בלי לשים לב.
ניסיתי ללכת ולהכיר אנשים חדשים, אבל הקהילה הזאת מעוררת בי חלחלה. כל הבחורים הנורמליים נמצאים בזוגיות מה שמשאיר לי רק את הפסיכופתיים, אלה שלא אומרים לך שלום למרות שהם מכירים אותך, מתעלמים ממך כי אין שום סיכוי שתבקר במיטה שלהם. מי בכלל לא רוצה להיות במיטה שלך חתיכת תולעת מתפתלת. גם אני פסיכופת. לא יודע להתמודד עם שום דבר בחיים האלה. אני בעבודה שומע שני אנשים מדברים והדמעות עולות לי כי אני לא יודע איך לדבר. אני רק יודע להגיד כמה רע לי. אלה הדברים היחידים שאני יודע ורגיל להוציא מהפה שלי. אני מנסה לנשום עמוק, להשתמש בכל מיני כלים שלמדתי, אבל זה לא עובד, ברגע שאני מתחיל אני שוכח הכל.
והכל נדפק כל הזמן. ניסיתי לצאת לדייט והבחור לא עניין אותי בשיט. הוא רצה שנתחבק וזרמתי, אבל זה הרגיש לא נוח. רציתי להקיא. לא בגללו, בגללי ובגלל העובדה שאף אחד חוץ מאדון רוסיה לא מעניין אותי. ואני לא מצליח להשתחרר מזה.
הלוואי ואנשים היו מבינים את זה יותר ולא אומרים לי פשוט לצאת מזה. לשנות כיוון מחשבה, להפסיק להיות עצוב. זה לא עובד ככה. זה פשוט לא עובד ככה.
יש לי תמיד את המחשבה הזאת שעולה בי שאני לא אהיה פה. לא בקטע של מוות, יותר בקטע כזה של פייד אוואי. פשוט לא להיות. ותמיד כשאני חושב על זה ועל מה שזה יביא איתו עולה בי כזאת נחמה וכזאת הקלה. כי אם אני לא אהיה הכל יעלם. כל התחושות המגעילות וכל ההתמודדויות שאני לא מצליח להתמודד איתן כמו בנאדם נורמלי. כל העצבות והדיכאון שלי שעולים על גדותיהם ללא שליטה. פשוט לא להיות. איזה כיף. יודעים מה, אפילו לא מדובר ב"כיף". אין פה טיפת רצון לתחושות או רגשות חיוביים. פשוט כלום. איזה שחרור, איזה חופש. שחרור מוחלט מלהיות ולחיות דרך המציאות המסריחה הזאת. הלוואי וזה היה אפשרי – פשוט להעלם. בלי בלגן, בלי מוות, בלי לברוח למקום אחר. פשוט לחדול. בלי לעורר איזשהי דרמה. מה כבר יש לי פה בכל מקרה?
תן לי עיגול בצבע ורוד
תן לי משולש בצבע ורוד
בשביל שאוכל להיות ילדה תן לי צבע ורוד
תצייר לי עיגול פרחים בצבע ורוד
תראה לי את הלב הורוד שלך
כדי שאוכל להישאר ילדה כולם צריכים להיות נחמדים אליי
הייתי כל כך טיפשה שיכולתי למות
כשאחזת בי הבחנתי בזה
צבע ורוד
אמרו לי: את כבר חיה 23 שנים
את כבר אמורה לדעת
אמרו לי: את אפילו לא יודעת כלום, על חיים ועל מוות,
על אהבה, על כוח גרעיני, על מוזיקה, על מה את שרה בכלל?
את מטומטמת או מה?
פופ פאנק רוק'נרול
פופ פאנק רוק'נרול
אני רק, אני רק רציתי לבכות
רק רציתי לצעוק, רק רציתי לשיר
אני, אני רוצה לשיר את הקללה המתוקה שלך
כאילו אני עטופה באהבה ובשלווה
כדי להתחבר, לדחוף, לשחרר, להתחבר, לדחוף, לשחרר,
להתחבר, לדחוף, לשחרר, להתחבר, לדחוף, לשחרר,
כדי לתהחבר! לדחוף! להשחרר!
מעומק ליבי אני באמת, באמת חסרת אונים וחלשה
אבל אפילו ככה אני רוצה לבלות את הזמן שלי בשמחה
ופשוט לחזור על זה כמה פעמים שאצטרך
שוב ושוב ושוב ושוב
לחזור על זה עד שאמות
לחזור על זה עד שאמות
ואז, סופסוף, אחרי 50 או 100 שנה בבית חולים לבן וטהור
אני אוכל להגיד "תודה" מעומק לבי
לאנשים כמוך, אנשים כמוני רוצים להגיד לכל האנשים
לכל האהבות, לכל המוזיקה, לכל האומנות, תודה!
יום אחד, יום אחד, יום אחד, יום אחד!!!
אהבתי אותך כל כך שיכולתי למות
נשברת כשאחזתי בך
אז תראה, תודה, להתראות
תודה, להתראות.
בתקופה האחרונה בכל פעם כשרציתי לכתוב משהו, הרגשתי שזה הולך לצאת ממני בצרור ענקי של הלקאות עצמיות והעדפתי לחסוך את זה מעצמי. אבל הכל נשאר בפנים ולא הצלחתי להוציא קיטור (שבדרך כלל מלווה בהלקאות עצמיות). ניסיתי לכתוב על הדברים שקרו בעבודה, או עם המשפחה בחנוכה, אבל שום דבר לא באמת היה מעניין או חריג, הדברים הרגילים שבדרך כלל קורים שגורמים לי להפסיק לרצות לחיות, אבל לא מספיק נוראיים בשביל שאעשה מזה עניין כי הרי – כל טמטמום הכי קטן שקורה בעולם הזה גורם לי לרצות להפסיק לחיות. אבל הנה אני פה, כי דברים באמת משוגעים.
ביום שישי אני מתעורר לי בבוקר-צהריים אחרי שבוע עבודה מאוד מתיש שרק חיכיתי שיגמר. אני פותח את הטלפון שלי כמו קורבן טוב של דור המסכים ואני רואה את זה – הודעה מקיריל.
"היי עומר! אתה לא היית בירושלים הבוקר? חשבתי שראיתי אותך אבל אולי אני טועה…" ואם הייתי, היית בא להגיד שלום?
"היי קיריל! לא, האמת שלא הייתי בירושלים כבר המון זמן."
"אז טעיתי 😊🙏🏼 מה קורה? מה חדש אצלך? אני שמח לשמוע ממך" הלו, אתה זה ששלחת לי הודעה. תשלח יותר תשמע ממני יותר.
"אצלי מעולה! חי, עובד, מחפש דירה…" רוצה למות, נאבק על היכולת שלי לתפקד בעולם, האמת שבכלל לא מעולה אבל אני אומר לך את זה כדי שתחשוב שמעולה ושכלום לא מציק לי "מה איתך?"
"אני בחופש בבית, כי חנוכה. לא טסתי לשום מקום, טיפה משתעמם חחח" אז כשמשעמם לך אתה פתאום נזכר בי אחרי שנה?
"אני מקנא בך שאתה תמיד טס חח"
"לא תמיד! חח"
"תמיד כשהילדים בחופש אתה טס חחח"
"😊…. חשבתי שאם אתה בירושלים כדאי לך לבוא לבקר אותי בדירה החדשה"
"יש לך דירה חדשה? איזה יופי. אני מקווה שיותר גדולה"
"כן, עברתי באוגוסט. לא אמרתי לך?"
"לא, אנחנו בכלל לא מדברים אף פעם 😂"
"😂😇"
"אני יכול לבוא גם אם אני לא בירושלים" כמובן, הוא שורק ואני רץ.
"אז תבוא תבקר"
"סבבה"
"מתי אתה יכול?"
"בסופי שבוע"
"הסופ"ש הזה או שהתכוונת בכללי?"
"גם וגם" כמובן שהסופ"ש הזה, וגם אם לא יכולתי הייתי עושה שאוכל.
"אני לא עובד, לא עושה שום דבר. עוד מעט מתחיל לראות סרט בבית. לא משנה באיזו שעה 😊"
"אוכל להגיע רק בערב"
אז קבענו שאני אעדכן אותו כשאני מגיע אליו ושהוא יבוא לאסוף אותי מבחוץ. מה הוא רוצה? למה נזכר בי פתאום? משעמם לו? הוא חרמן ונגמרו לו הגברים? כמה בלאגן בראש. אני קם מהמיטה ואני מסתכל ורואה שהחדר שלי נראה כמו שואה גרעינית. כמה בלאגן בראש ובחיים. מחליט שאני בלחץ, מעשן 2 סיגריות ברצף כמו אחרון הנרקומנים, מנסה להתארגן על עצמי, לא מבין איך נקלעתי שוב לסיטואציה הזאת אבל בתוך כל הבלאגן הזה אין לי בכלל ספק ולו הקטן ביותר שהיום בערב אני אצל קיריל, ולא משנה מה זה אומר מבחינתו. מפיל עליו את האחריות הבלעדית על הלב שלי ופשוט נוסע. התירוץ העלוב הזה של כאילו ראה אותי בירושלים כדי ליצור איתי קשר, השעמום שלו בחנוכה כשהתלמידים שלו בחופש, לא אכפת לי. הפנטזיה מתגשמת. הוא יצר איתי קשר. אני אלך אליו ואגיד לו הכל, ונדבר על הכל.
אני יוצא מהבית ב20:00 ומתחילה לה נסיעה של שעה, עם גשם וכבישים רטובים וקור אימים ולי לא אכפת. אני עכבר מסומם. נוסע אליו. מגיע אליו ב-9 ומודיע לו שאני בחוץ. אני יוצא מהאוטו והקור המקפיא של ירושלים מכה בי בבת אחת לתוך העצמות. אני רואה אותו, קצת השמין, כזה חמוד, מחייך אליי עם החיוך הכתום הזה שלא שאני לא יכול לעמוד בפניו. חיבוק. מוביל אותי לדירה.
מגיעים. הוא לא מנשק אותי. יושבים. אני מתלונן על הקור והוא מדליק לי את התנור ומצטער שהמזגן התקלקל בדיוק היום. הוא מכין לנו תה ואנחנו יושבים לדבר. מספר לי על הנסיעה שלו רוסיה באפריל שעבר, ועל היציאה שלו מהארון מול אבא שלו שלא מקבל ולא מפרגן. אני נעצב. מספר לו על היציאה מהארון שלי מול ההורים. מדברים. אני עושה יוגה אבל עדיין לא הפסקתי לעשן, אני גם עובד בטלוויזיה וזה נחמד אפילו שזה לא התחום שלי, זה ליד, וזה בסדר לעכשיו, חרא משכורת אגב. ככל שהשיחה ממשיכה ומתעמקת ככה אנחנו מתקרבים פיזית. מה אני מחפש? אני מחפש שקט. מה זה שקט? הלוואי שהייתי יודע להסביר. אתה מרגיש שיש לך שקט? אתה נשאר לישון? אפשר. עוברים למצב מאוזן, שוכבים אחד בתוך השני ומדברים. הוא מספר לי שהוא היה בקשר עם מישהו אחרי שהוא היה איתי, הלב שלי מתקמט שוב, משתדל לא להראות לו את זה אבל לא בטוח שמצליח. זה לא עבד כי הוא רצה כל היום להישאר בבית ולשחק במשחקי וידאו, הוא לא אוהב טיולים וסרטים, ולך היה מישהו? היה קטע עם מישהו אחד, והוא היה מטומטם. השיחה מתגלגלת, אנחנו קרובים יותר, "פגעתי בך נכון?" הוא שואל. אני עונה לו שכן ומסביר גם למה. לא הייתי בנינו תקשורת. הרגשתי שאני רוצה להכיר אותך, שאני רוצה שתכיר אותי, היית כל כך מקסים אליי כשהייתי בא אליך, אומר לי כמה אתה שמח שבאתי, מנשק אותי, מחבק אותי, גורם לי להרגיש כל כך טוב, אבל כשהייתי הולך הייתי מרגיש בדיוק ההפך. לא הבנתי את הפערים בין ההתנהגות שלך כלפיי כשאנחנו ביחד לבין ההתעלמות המוחלטת שלך כשאנחנו לא. "עומר, למה באת היום?" הוא שואל אותי, אני עונה לו "למה קראת לי?", אומר לי שאני בנאדם טוב ושהוא רוצה אנשים טובים בחיים שלו. אנחנו ממשיכים לדבר על מה שקרה והוא מלטף אותי בפנים, אומר שאני אמיץ וכן. הוא מסביר לי שהוא לא היה מעוניין כי הרגיש יותר מידי פערים בנינו. "זה לגיטימי שלא רצית אותי, מכל סיבה שהיא. אבל נעלבתי שבחרת לעשות את זה בהודעה בוואטספ. יכולת לעשות את זה אחרת. הרגשתי שמגיע לי יותר ממך. וגם הפערים האלה, כן, הם לגיטימיים כדי לדחות מישהו, אבל זה עדיין עשה לי עצוב. אין לי הרבה ניסיון, לא הייתה לי מערכת יחסים אף פעם, אם כל אחד שאכיר יגיד לי שיש בנינו פערים בגלל הדבר הזה איך אני אמור להתקדם? גם הרגשתי שאתה לא באמת רוצה להכיר אותי למרות שאתה מתייחס אליי כל כך יפה ולכן הרגשתי את הפספוס הזה. ויתרת עליי בלי להכיר אותי." אתה נוגע לי בפנים ואומר לי תודה שאני מספר לך על זה כי לא ידעת איך אני מרגיש וזה טוב שאני מציב בפניך מראה. אנחנו מתנשקים. אתה נוגע בי בדיוק כמו שרציתי שתיגע בי. התגעגעתי לידיים שלך ולגוף שלך כל כך קרוב אליי. דיברנו עוד הרבה על מה אנחנו מחפשים ומה אנחנו רוצים ואתה עדיין לא אמרת שאתה רוצה אותי, אבל נתת לי להבין עם הגוף שלך שאתה רוצה אותי עכשיו. אני רוצה אותך עכשיו. "מה אנחנו עושים?" אתה שואל אותי וזה קצת מעצבן אותי. אתה מסיר אחריות ממה שיקרה למרות ששנינו יודעים שכרגע אתה רוצה אותי. "אני לא רוצה לחשוב" אני אומר. אנחנו מפשיטים אחד את השני ואני מרגיש אליך תשוקה אדירה, אולי הכי אדירה שהייתה אי פעם. אי אפשר לעצור אותי עכשיו. גם אותו. אנחנו עושים סקס. מטורף. אני רואה כוכבים נוצצים.
אתה תמיד שואל אותי אם נעים לי, אם אני מסכים שתעשה ככה או ככה, אני מרגיש שאתה מכבד אותי ואת הרצונות שלי, ורוצה לספק אותי, אני מרגיש חלק מהמשוואה של שנינו. שאנחנו ביחד בתוך כל הדבר הזה ואני רוצה לגרום לך לעונג.
אנחנו אחד בתוך השני, עירומים ומחובקים, אתה מכסה אותי כי קר לי. נוגע בי עם כפות הידיים שלך. שקט. "אז איך אתה יודע שאתה מכיר מישהו?" אתה שואל אותי ואני עונה לך שזאת שאלה מצויינת. אתה צוחק. "אני מתלבט עדיין אם אני נשאר לישון" אני אומר ושהוא שואל למה לא אני מסביר לו שאני רוצה לשמור על עצמי. הוא לא מבין אותי. אני רוצה שהוא יבין אותי אבל לא רוצה להיות לטרלי מידי אז אני משתמש בקודים. "אתה מפחד שאחר כך אני אגיד לך שאני לא רוצה?" הוא שואל וצודק. "כן" אני עונה. "אבל עשינו עכשיו סקס". אני מחליט עם עצמי שוב שתקשורת זה דבר מאוד חשוב ואם אני רוצה שהוא יבין מה אני רוצה אז חשוב גם לדבר את זה במילים ברורות, כי מי יודע מתי אני אראה אותו שוב. "קיריל, אני לא יודע מה איתך ועם איזה גברים היית, אבל הדברים האלה הם לא סתם בשבילי.. מבחינתי אין הבדל בין סקס ללהשאר לישון. זה על אותה משוואה, סקס, נשיקות, חיבוקים, לישון ביחד, זה הכל אותו דבר מבחינתי. כל הדברים האלה אולי אפילו עם הרבה יותר משקל מסקס. אולי עדיף לי לא לבנות מגדל כלכך גבוה כדי שהוא לא יקרוס עליי". שקט, אבל לא טוב. אני עדיין בתוך הידיים שלך. "יש לי שאלה." אתה אומר, "אמרת שהדברים האלה יותר חשובים לך מסקס. למה אתה מתכוון?" "אני מתכוון לאינטימיות. סקס זה טכני. לא שמה שהיה לנו עכשיו היה טכני אבל זה לא הכל, יש את כל מה שמסביב, שהוא הרבה יותר חשוב מפמפום. אני אוהב סקס וזה חשוב, אבל זה לא הכל." אני ממשיך, "אני לא רוצה להרגיש שוב כמו שהרגשתי בשנה שעברה. יש בי כל כך הרבה אנרגיה של אהבה, ושל אכפתיות ונתינה, ורצון למשהו רציני ואמיתי, וכשאני מרגיש את זה כל כך חזק למישהו שלא רוצה לקבל את כל האנרגיה הזאת ממני זה כואב לי." "ואם הייתי רוצה, מה היית רוצה לעשות איתי?" "לרקוד איתך, ולטייל איתך, ולראות סרטים, ולשמוע מוזיקה, ולאכול אוכל טעים, ולהתחבק ולהתנשק, ולהתגעגע אליך, ושתגעגע אליי". אני טיפש. אבל לא אכפת לי. אני עירום עכשיו אז אין מצב למסכות. אני נרדם.
בבוקר אני מתעורר לידיים שלך. ישנתי כל כך טוב כמו שלא ישנתי הרבה זמן. זה הרגיש כל כך מוגן ובטוח שיש לידי מישהו. רק רציתי שהרגעים האלה ימשכו ולא יגמרו. שוב עשינו סקס. ושוב נרדמנו. התעוררנו. אכלנו ארוחת בוקר. ראינו סרט מחובקים. אחרי הסרט כל מה שרציתי היה שתמשיך לחבק אותי ולא תפסיק, נשארתי על המיטה ואתה קמת לסדר את הבית. חיכיתי שאולי תפתיע אותי ותחזור לחבק אותי. לא חזרת.
כשנפרדנו הוא אמר לי "תכתוב לי ואני אכתוב לך", אמרתי לו "לא מאמי, אתה תכתוב לי ואז אני אכתוב לך", הוא צחק ואמר "אה, ההפך." הוא נישק אותי על הלחי. חזרתי הבייתה והשעה הייתה חמש אחרי צהריים ביום שבת.
אני שוב מרגיש כמו בשנה שעברה. אבל אמרתי לו הכל, זה הרגיש כמו קלוז'ר. הדבר היחידי שבא לי זה אותו, ואני מרגיש שחזרתי אחורה מבחינת הרגשות שלי. אבל אני חזק יותר ואני יודע שאני לא הולך לרדוף אחרי אף אחד, ואני לא הולך להרגיש לא רצוי. הוא הוכיח לי שכשהוא רוצה הוא יודע איך להשיג אותי. אני מאוהב בו עד מעל הראש, אבל אני מחליט להמשיך הלאה בתקווה שזה יעבוד לי. מאתמול אני רק מעבד את הדברים וחושב על מה שקרה. יש לו את המספר שלי, ונותר רק לחכות ולראות אם באמת ייצור קשר. אני רוצה שהוא ייצור קשר אבל באותה נשימה לא מתכוון לעשות שום דבר בשביל שזה יקרה. אני עצוב ובודד, אבל זה לא שונה משום יום אחר בשנה. זה סתם מרגיש קצת יותר חזק עכשיו. יעבור. יש לי את צ'ארה ויוקי לשמור עליי.
דברים מהעולם הפנימי שלי שגורמים לי לרצות להשאר בחיים
צ'ארה ויוקי, שתי המוזיקאיות שאני הכי אוהב בכל היקום. לפני 20 שנה ב-1999 הן הוציאו את הסינגל הזה ביחד, עוד מהתקופה שיוקי עדיין הייתה הסולנית של ג'ודי אנד מרי. אני אוהב את השיר הזה מאוד, וגם המשפט בראש הבלוג – We can do anything and we can do the right thing לקוח ממנו. לא בטוח שאני מבין את המילים עד הסוף, אבל כשאני מקשיב להן עכשיו אני מרגיש מאוד מתחבר.
הן תמיד היו בסטיז והייתה תקופה מאוד קצרה שבה הן עשו מוזיקה ביחד שכללה את הסינגל הזה ופרוייקט קטן בו הן היו חלק מלהקה (בתור המתופפות – הקטע של הלהקה שלהן היה לעשות את מה שלא עשית אף פעם, כמו – לתופף. בגלל זה נשמע מאוד חובבני. אבל יש להן אחלה אלבום, באמת). מאז הן לא פעלו ביחד. עד שלפני חודששששששששששששש יצאה הודעה שאחרי 20 שנה (וקריירות מוזיקליות מפאורות של שתיהן) הן הולכות להוציא מיני אלבום בפברואר!!!!! כמה חיכיתי. סוף השנה הזה מסתמן כתקופה שבה כל הפנטזיות שלי מתגשמות. אם היה לי כסף הייתי גם טס להופעה באפריל. אבל אין לי ואני עני 🙂 אז נחכה לאלבום ונשאר בחיים עד אז. אולי בפברואר אני אקבל חדשות אחרות שיגרמו לי לרצות לחיות לעוד כמה חודשים.
בינתיים יצא רק הטיזר הזה
שגרם לי לרצות לבכות ולצרוח מהתרגשות (וגם עשיתי את זה כי אני פסיכי). מה לעשות זאת האהבה שלי. מצחיק לראות את האיפור הכבד של סוף שנות ה-90 לעומת המראה הנקי והטבעי של היום. חוץ מזה שיוקי נושקת לחמישים וצ'ארה כבר מעל חמישים והן נראות כמו אחיותיי הצעירות.
טוב, נשתמע. מבטיח לא למות ^_^
עריכה: רק רוצה לציין שקראתי את הפוסט שוב ויש מלא שגיאות הקלדה ואני מתנצל על כך. בנוסף, קיריל מצטייר ממש כדוש. אבל הוא לא דוש. הוא בנאדם טוב ובגלל זה אני כל כך מאוהב בו. הוא מקסים והוא שמש זורחת ואני מאחל לו רק טוב.
בונוס:
"רוצה שאני אזיין אותך?"
"כן"
"עכשיו?"
"לא, שנה הבאה, תתקשר אליי."
זה היה מצחיק ובתכלס היה ערב מושלם אז חייבים גם קצת הומור. יאללה ביי.
לפעמים אני מגיע למצב שאני ממש כועס על עצמי שאני מרשה לי להרגיש יותר מידי עד שנדמה לי שכל חלק בי ממש תלוי ברגש הזה בשביל להתקיים. אתמול הגעתי למצב כל כך נוראי של געגוע שהרגשתי שקשה לי להיות. ואני שואל – למה ואיך? האם זאת האובססיה המטורפת שבה אני שרוי, או שאני פשוט רגיש מידי, או שזה פשוט שילוב מעוות של שני הגורמים הללו. אבל כשאני מגיע לשפלים כאלה בנפש (שזה, אגב, קורה יותר מידי בזמן האחרון), אני מרגיש שיש לי חורים עצומים בלב, עצומים וריקים, ואני יכול להרגיש את האוויר זורם דרכם. וואי כמה שזה כואב, אתם לא מתארים לכם. זה לא כאב פיזי בכלל, אבל התופעות לוואי הפיזיות שמתלוות לו נוראיות. וזה מכעיס אותי שאני מגיע למצבים כאלה. אני רוצה כבר להמשיך הלאה, להסתכל אחורה ולצחוק על כמה שהייתי סמרטוט, בדיוק כמו שכולם מבטיחים לי שיקרה. אבל אני מרגיש שאני תקוע כל כך עמוק בבוץ שהפנזטיה הזאת נראית לי כל כך רחוקה. אני משתוקק לאהוב, אבל אם זה כל כך כואב אז מה זה בכלל שווה? הרי, זה ידוע שאם הוא יצור איתי קשר ויקרא לי אליו, אני אתייצב אצלו על ארבע ואתחנן לליטוף כמו כלב טוב. אני גם סוגשל מחכה לזה, למרות שזה לא יקרה לעולם. אני פשוט לא רוצה להרגיש יותר כמו איזו בובה עזובה שמישהו זרק ברחוב, לדהות בשמש. אני לא רוצה להיות יותר לבד אבל נראה שהלבד ממשיך וממשיך ולא יגמר בקרוב, ואני אצטרך להתמודד איתו אם ארצה ואם לא, כי כמו שכבר סיכמנו – אני די תקוע כאן.
אולי שווה להצטרף למשחק. אין לי ברירה… אני אמצא לי מישהו לזיון חד פעמי ואולי זה יקהה לי את החושים.
אני ממש צריך להתאזן כלכלית ואני אומר את זה לעצמי חצי שנה בערך, ואני לא מסוגל לחיות עם אבא שלי בבית יותר (למרות שהוא ממש מתוק ומשתדל ולא רוצה שאני אעזוב), אבל זה בלתי אפשרי. אני מחפש דירה. ואין לי כסף. והגזמתי ביומולדת. כוסאמק. אני לא חי את החיים שאני רוצה לחיות וקשה לי להתכוונן לשם.
אז אני כבר שבוע בן 28, ואחרי שבת לא פשוטה (כמו כל שבת בעצם), ואחרי שבמשך כל היום הטבעתי את עצמי בשינה כדי לא לחשוב ולא להתמודד, הנה אני כאן, לא נרדם. אז חשבתי, שאם גם ככה אני לא מרגיש מי יודע מה, אז אני אכתוב קצת. ואני באמת אנסה להתמקד בדברים הטובים שקו בשבוע וחצי שחלפו.
היוגה עשתה לי כל כך טוב ביום רביעי שעבר שאין מצב שאני מוותר על זה יותר. לפחות פעם בשבוע. הנשימות וההקשבה לגוף וכל השיט הרוחני הזה, הרגשתי שאני מתמלא. כל היום הייתי מוטרד ואחרי שיצאתי מהשיעור שום דבר כבר לא הפריע לי והכל היה על הזין שלי. כי אני זה אני, ואני מתמודד, ואני שורד, ואני פאקינג חזק ואני גיבור. אחרי כל כך הרבה זמן שאני לא מוצא את עצמי פתאום באמת יכולתי להסתכל על הדברים האלה ופשוט להודות לעצמי שלמרות הכל אני לא מוותר. ושאפילו שקשה אני ממשיך, ובגבורה. אז למה שאני אפספס כזה דבר? אני משקיע יותר מידי אנרגיה בלפחד, במקום להשקיע אותה בלעשות. הפחד לא שווה לי. עשייה.
ביום חמישי נפגשתי עם שי אחרי חודש שהיה בארצות הברית והיה נחמד ובעיקר הבנתי כמה התגעגעתי אליו וכמה הוא היה חסר לי. אולי הניתוק המסויים הזה שהיה ביננו עזר לי להבין יותר כמה חשוב לי, אפילו שהקשר האינטנסיבי הזה לפעמים מפחיד אותי כי אני חלק מדור מחורבן שקשה לו להתחייב לדברים.
בשבת שעברה, ערב לפני היומולדת, אמרתי למיכל שאני חייב לצאת מהבית לפני שאני מת. מיכל תמיד פה בשבילי לא משנה מה, ובאמת אכפת לה. אז היא לקחה אותי לסושי ובירה, והזמינה אותי כי יומולדת, וזה היה יפה מצידה כי למי מאיתנו היום יש כסף מיותר. בשבתות הכל פתאום נהיה יותר חד. פתאום יש שקט ואני לבד עם עצמי ואז אני גם חייב להתמודד עם כל מה שאני מביא איתי, לבד. וכשאני לבד מול עצמי בדרך כלל אין לי סיכוי. ובמיוחד שזה יום לפני היומולדת ואז מתחילות המחשבות של לאיפה לעזאזל החיים שלי הולכים ומה אני מתכוון לעשות איתם ואם עד עכשיו זה כל כך כאב והיה חסר טעם ופואנטה, אז למה שזה לא יכאב בעתמיד ולמה בכלל להמשיך כי הכל חסר טעם ופואנטה וכאמור – סתם כואב. אז זאת הייתה עוד שבת מזעזעת לאוסף, ואחת הגרועות מבניהן, שזה מוזר, כי כל השבוע אני רק מחכה לרגע שבו אני אוכל לנוח, אבל המנוחה הזאת שלי עם עצמי מחסלת אותי לאט לאט. בסוף זה עבר בשלום.
ביום ראשון, יום הולדתי ה-28, הלכתי לעבודה. לא זכור לי מתי הלכתי לעבודה ביומולדת שלי אי פעם. אבל מתוך התבגרות והבנה שאני לבד עם עצמי זה אסון אחד גדול ואם נוסיף לזה גם יומולדת נקבל פיצוץ אטומי שימחק את הכל, קיבלתי החלטה שיומולדת זה סתם יום ושאני הולך לעבודה. בעבודה כולם היו חמודים. כשהגעתי בבוקר חיכו לי בלונים ועוגה, ובמהלך היום כולם באו לחבק אותי ולהגיד לי מזל טוב. אפילו הבוסית שלי דפקה לי בוסה על הלחי ולמרות שזה היה מצמרר ובעיקר ווירד (לא כי לא נחמדה ולא כי היא בנאדם שאני לא אוהב, בעיקר בגלל שאני פאקינ לא יודע איך לקרוא אותה), זה חימם לי את הלב, מאוד. האנשים האהובים עליי בעבודה בירכו אותי וכולם היו נורא נחמדים אליי וגיליתי שאם יש לך עבודה שאתה סוגשל מחבב, ואנשים טובים שם, זה ממש לא סיפור לבוא ביומולדת, זה אפילו די נחמד.
בערב הלכתי לראות עם שיר את הג׳וקר בויאייפי (כן, אני מאלה שאם הם אהבו סרט, הם ילכו לראות אותו שוב בקולנוע כי מה כבר יש לנו בחיים האלה), ובלילה הלכתי לסהר לשאכטה וראינו את הגמר של נינג׳ה שזאת תכנית מלאה בפוטנציאל לבידור טוב אבל בפועל מבוצעת בצורה בלתי נסבלת, ערוכה בצורה צפויה ומחפירה, ויותר מידי צרחות של אסי עזר שהוא בעצמו תופעה בלתי נסבלת ואני מת כבר שהקריירה שלו תקרוס. סתם, זה לא יפה לאחל דבר כזה לבנאדם, אבל מאוד קשה לי לצפות בו כי הוא דמות טלוויזיונית מעצבנת, מצועצעת, לא אותנטית בעליל ורועשת. מידי. את רותם סלע אני אוהב ומזל שהיא שם כדי לאזן את התופעה הנוראית הזאת.
ביום שני עשיתי יום כיף עם אימוש וקניתי מלא בגדים.
ביום רביעי, פספסתי יוגה (לא יקרה שוב), ובמקום הלכתי לאירוע של העבודה והיה באמת מעולה. לא יודע מה נסגר עם העבודה הזאת. התפקיד שלי זוטר מאוד ואני אחד הברגים היותר קטנים במערכת, שלא לדבר על המשכורת הזעומה, אבל אני ממש ממש אוהב את האנשים ונראה לי שאני במקום הנכון.
וזהו, מיום חמישי חלה הדרדרות קלה במצב הרוח כי הגיע הסופש, ואפילו קצת בכיתי כי שוב נזכרתי בקיריל ורציתי להיות איתו וכמה בא לי שהסאגה הזאת תיגמר. אבל לא נורא, ככל שהזמן עובר אני מתקדם עוד שלב, ויבוא יום ואצליח להשתחרר מהבחור הזה וארגיש שאני חופשי. אני בעיקר רוצה מישהו שיהיה איתי ומתסכל אותי מאוד שאין.
בשישי היינו במסעדה המשפחה הגרעינית, אמא אבא, אח ואישתו, ואני. היה נחמד רוב הזמן, חוץ מהזמן בו אמא שלי ואבא שלי התווכחו על ביבי. בא לי שהביבי הזה יכחד רק בשביל שאני אפסיק לשמוע את הויכוחים למה הוא טוב או לא טוב למדינה. נמאס לי מזה וזה הרס לי את הערב. די עם ביבי, סתמו תפה כבר
והיום, היום ישנתי. שינה מתוקה כל כך. בכל פעם. שהתעוררתי צפיתי קצת ב-ASMR ביוטיוב (שזאת עוד תופעה נוראית של הדור שלנו אבל אני מכור) ואחרי כמה דקות חזרתי לישון. וראיתי גם קצת פרינדס שזה תמיד טוב ואני אוהב את פיבי. חשבתי בדידות ועצב, אבל הייתה גם פיצה בערב אז בסדר. אני באמת משתדל להתמקד כרגע בדברים הטובים עד שהשבוע החדש יתחיל, שטכנית הוא כבר התחיל כי כבר 2 בלילה. מחר בבוקר שוב אקלל את עצמי ואשבע לעצמי שאלך לישון מוקדם. נו טוב, ברגיל.
אני חייב להפסיק להיות כזה לחוץ כי אני בטוח שזה מה שגורם למיגרנות הנוראיות האלה לתקוף אותי באמצע היום. אני לא רופא, אני לא מציל חיים. אז לא יהיו קידומים על המסך כמה דקות. הכל בסדר. אני מסדר את זה. הילדים בבצפר, הם לא רואים טלוויזיה. חוץ מזה, מי צופה בערוץ הזה בכלל. אף אחד לא ימות, גם אם הבוסית שלי ממש תתעצבן עליי. והיא לא. בדרך כלל היא לא. היא מאוד נעימה איתי גם כשאני נותן לה את כל הסיבות בעולם לחשוב שאני ילד מפגר שלא מבין מילה ממה שאומרים לו.
אז היום חטפתי עוד מיגרנה בעבודה, והן מגיעות בדרך כלל אחרי הצהריים. אני אפילו לא יודע אם זאת מיגרנה, אני רק יודע שזה לא כאב ראש רגיל וזה מרגיש כמו מסמר במוח שמחליט לדפוק את עצמו עמוק יותר כל כמה דקות. אני בלחץ כי אני מפחד לאכזב. ואני מפחד לאבד. ואני חייב ללמוד לשלוט בזה.
כל כך קשה לי עם האפליקציות היכרויות המסריחות האלה כי אני כנראה תמים מידי ולא מבין את חוקי המשחק. חוץ מזה, בלי שום קשר, נופלים עליי יצורים מהירח, או לפחות – אנשים שאני ממש בככל לא מבין. למה לדבר איתי ולהשמע סופר חמוד, להתעניין ולהגיד לי שאתה רוצה שניפגש (לדייט! בחוץ! בבית קפה למשל!!!) ואז להעלם כאילו בלעה אותך האדמה? או, סיפור שקרה שלשום – לדבר, להגיד לי "בוא אליי" ואחרי שאני מבהיר לך שאני לא רוצה לעשות סקס בלי שהכרנו קודם, אתה אומר לי "בכלל לא חשבתי על זה" וכמובן שנעלם. בסדר, גזגז. לא באמת אכפת לי. פשוט מתסכלים אותי המשחקים הלא ברורים האלה שהם כנראה חלק מההוויה. וזה לא שאני איזה חסוד. הזדיינתי עם אנשים בדייט ראשון וגם נהנתי, אבל אני לא נפגש במטרה לסקס. לא אפגש עם מישהו בשביל להגיע, לשאול מה קורה וישר להזדיין. לא מסוגל לזה. מה עם להכיר קצת קודם, לראות שיש ביננו איזשהו קשר, כל קשר, רוחני, מיסטי, אינטלקטואלי, אולי אפילו מיני, ורק אז, אם יבוא לנו, להזדיין? אני לא שופט אנשים שנהנים מסטוצים ועושים מלא סקס, שיבושם להם. זה פשוט לא בשבילי להגיע לדירה של מישהו וישר למצוא את הזין שלו בתוך הפה שלי.
אז אני מתעצב בלילות, כי מתוסכל, גם מינית אבל לא רק, ואני בודד, בעיקר בודד. ושילוב של בדידות ותסכול מיני זה אף פעם לא דבר טוב. ואני גם מתגעגע. אבל אני ממשיך לתרגל חיבוק והכלה עצמיים וזה קצת מקל עליי. מתסכל אותי שאומרים לי שצריך להתרגל לבדידות ולקבל אותה. קשה לי לחיות איתה בתוכי ואני רק בן 27 (טוב, לשבוע הקרוב) ואם אני לא אמצא זוגיות? ככל שאני מתבגר הכאב שהבדידות מביאה איתה הופך חד יותר. רק מישהו אחד להשען עליו בסוף יום. רק מישהו אחד להרגיש חום גוף. לא מבקש יותר מזה. למה גברים סתומים ונכים רגשית ולמה אני חלק מהמין הפחות מוצלח הזה? איך הטמטום הזה שולט בעולם באמאשלי. לא פלא שהאנושות קורסת לתוך עצמה, לא פלא שהעולם דקה וחצי מהרס אקולוגי. הגברים אשמים!!!! ואני, גבר, הרס עצמי, בגלל גברים אחרים, וכל מה שאני רוצה זה גבר שיחזיק אותי מליפול, ואני כבר לא בטוח שגבר כזה קיים. למה אני לא לסבית.
דיברתי עם הפסיכולוג שלי על זה שאני מרגיש שאני מריר. די העליב אותי שהוא קצת הסכים איתי. זה אומר שגם הוא הרגיש את המרירות שלי, במיוחד באותו יום שהגעתי סופר מריר אחרי החגים ויום עבודה מזעזע. אבל זה בסדר, זה רק אימת לי את החששות שבמילא ידעתי שהן נכונות: אני ומריר וזה מוקרן החוצה. זה לא משנה אם אני מחייך או צוחק, יש בי מרירות מלנכולית כזאת שמלווה אותי שנים וזה משגע אותי כי למרות שאני כזה אני ממש לא רוצה שיחשבו שאני דיכאוני. והנה עוד הרגל מגונה, להיות מוטרד ממה שיחשבו עליי. במקום לשאוף להיות פחות מריר בשביל להיות שלם, נינוח ובריא, אני רוצה להיות פחות מריר כדי שלא יחשבו שאני מריר, למרות שאני מריר. פשוט נפלא.
צריך להפסיק עם הרגלים רעים. צריך להפסיק לעשן. צריך להפסיק לזלול בלי הכרה. צריך להפסיק לזלזל בעצמי. צריך להפסיק להיות היסטרי. צריך להפסיק להיות רכרוכי.
תישן, תתעורר, תלך לעבודה, תחיה את החיים.
ראיתי הג'וקר וזה סרט נפלא. לא פשוט בכלל, אבל נפלא. ואני ממד נהנה ללכת לקולנוע עם אחי הגדול.
שוב 2 בלילה ולא הלכתי לישון. וכל בוקר אני מקלל. לילה טוב.
זה שיר מאוד כיפי שאני שומע המון לאחרונה. בגדול, בתרגום חופשי לגמרי – הפירוש של המילים זה "החיים חרא, אז נשתה בירה ונאכל גלידה וניל". אולי זה באמת מה שאעשה. חוץ מזה למיונה יש וייבים של הדבר הכי מגניב שקיים עכשיו בעולם הג'ייפופ. טוב ביי.
אני רוצה לסגור את הסאגה הזאת רגע. הכל בסדר, אני חושב שאני ממשיך הלאה. יש רגעים בהם הבדידות מנצחת אותי ואז הכל שוב שחור וזה גורם לי להרגיש רע וריקני. אבל זה לא הוא, זאת הבדידות שגורמת לי לשכוח את הכל. אסור לי לשכוח מי אני, אסור לי לשכוח מה אני מחפש, אסור לי לשכוח מה אני שווה והכי אסור לי לשכוח שצריך לעבוד ממש קשה כדי לקבל אותי, ולפעמים זה בעוכרי, אבל ככה זה, פשוט ככה.
אני אהיה כאן בשבילי, אני אחבק אותי, אני אכיל ואבין אותי, כי החיים האלה זה חרא אחד גדול אבל אי אפשר להתנפץ בכל פעם שמשהו קטן קורה. אגיד תודה שיש לי קורת גג מעל הראש ואני ישן במיטה נוחה, ואחבק את עצמי חזק חזק חזק עד שיבוא מישהו שיחבק אותי במקומי. אני פה בשבילי כי מגיע לי אותי, ואם יש בתוכי כל כך הרבה אהבה לא מנותבת, אנתב אותה אליי. זה דבר שנורא קשה לי לעשות כי אני רגיל אחרת, אבל אני אתאמץ. להיות שבור זה מאוד נוח ורגיל, לא מצריך שום מאמץ, פשוט להיות. אבל זה לא נעים, והתחושה הזאת שאתה כל כך רוצה להיעלם אבל אתה תקוע כאן כי אתה לא רוצה לגרום להרס כל כך מסריחה שאני חייב ללמוד להתמודד עם החיים האלה. אז אני אומר לעצמי, עוד קצת, תמיד אפשר לעזוב כאן.
יום חמישי היה יום מזעזע ברמת הזוועתיות שלו, וחשבתי שאכתוב על זה קצת יותר בהרחבה. אבל אני כל כך עייף נפשית ומרגיש קצת קצת יותר טוב, אז אולי זה פשוט יום שעדיף לשכוח ופשוט להמשיך הלאה.
יש דברים ששווה לחכות להם בינתיים, אז עדיף להישאר בחיים, ועדיף לנסות לעשות את זה בנחת.
כמה שאני אוהב אותה, חבל שאני לא היא. אפשר לשתף פה מוזיקה גם בלי לשלם 🙂
כשהייתי בגן הייתה לי חברה, הילה. הילה אף פעם לא הייתה בוכה, ובתור ילד בכיין מאוד שאלתי אותה איך זה שהיא אף פעם לא בוכה? היא אמרה לי – "בכיתי כל כך הרבה שנגמרו לי הדמעות". כל כך קינאתי בה. לא הבנתי למה אף פעם הדמעות שלי לא נגמרות ולמה אני תמיד בוכה מכל שטות. ביום הראשון של כתה א', הילה הייתה בכתה המקבילה ונפגשנו בהפסקה. רצנו והשתוללנו עד שהילה נתקעה באיזו דלת וקיבלה מכה חזקה והתחילה לבכות ללא שליטה. הייתה בשוק. היא אמרה שנגמרו לה הדמעות והיא לא יכולה לבכות יותר, ומה שאני זוכר הכי טוב מהמקרה הזה זה את כמות הדמעות שנזלו לה על הלחיים.
ביום שישי ישבתי לי בדירה של אח שלי לבדי וסיירתי לי בטינדר כהרגלי, בלי שום תקווה למצוא איזה משהו או מישהו. לפתע הוא קופץ מולי, שוב, קיריל. בניגוד לפעם הקודמת שזה קרה, לא חטפתי התקף חרדה. להפך, דווקא שמחתי. חשבתי קצת ואמרתי שעל הזין שלי – אני בעניין שלו ולכן אני אסמן לו לייק. השתעשעתי ברעיון שהוא יחזיר לי לייק בלי ציפייה מיוחדת שזה אכן יקרה. עשיתי את זה והמשכתי הלאה.
אחרי שלוש שעות בערך אני מקבל התרעה מהטלפון שיש לי התאמה עם קיריל. סיריוסלי? כאילו, באמת – סיריוסלי?! התלבטתי קשות אם לשלוח לו הודעה (כי כמובן שהודעה ממנו לא ראיתי) ובסוף שלחתי לו אימוג'י שמנופף ביד. הוא החזיר לי באחד משלו והתחלנו לדבר על מה קורה ומה העניינים. סיפרתי לו שאני מסבלט דירה לחודש ושהוא מוזמן ועוד הוספתי חיוך. "אולי אקפוץ כשאבוא לים". סבבה… אוקיי. אידיוט.
אחרי שהשיחה מתה ולא ראיתי שום כיוון מידו שתמשיך שאלתי אותו "אז… הולך לקרות משהו עם ההתאמה הזאת?", "לא הבנתי", "לא יודע, אתה לא ברור לי חחח, זה הולך לאנשהו? אנחנו הולכים להמשיך לדבר?", "בטח. כבר מדברים!" … איזו תשובה מעצבנת אלוהים. "יש לך את המספר טלפון שלי נכון?" שאלתי אותו והוא ענה באדישות המסריחה שלו "אני חושב שכן"… "אני חושב"… אאוץ'? "אז אתה יכול לשלוח לי הודעה בוואטספ, או להתקשר. אבל אתה לא מתקשר איתי כל כך, אז זה פחות ברור לי". הוא ענה "כן. בהזדמנות אשלח לך הודעה בוואטספ. למה לא? ועכשיו אני זז לישון. לילה טוב!". ההודעה שלו לא תגיע אליי ואני יודע.
הבנאדם לא שלח לי הודעה פעם אחת מאז שהוא חתך איתי לפני בערך תשעה חודשים, למרות שהוא אמר שהוא כן רוצה להשאר בקשר. אבל אני מבין את זה, לגיטימי. אומרים את הדברים האלה מנימוס, בשביל להקל על המכה. לא שופט אותו על זה. אבל גם כשנפגשנו בטיול, והצעתי לו שניפגש הוא הגיב בצורה דוחה, לגיטימי – לא מעוניין. סבבה. באמת. מובן. ואז כשפגשתי אותו במצעד הגאווה ונהרסו לי החיים והתחלתי לבכות כמו ילד מפגר באמצע המצעד, הבנתי שעם כל הכאב אני צריך פאקינג לשחרר ממנו ולהמשיך הלאה. עם כמה שזה קשה. כפי שאתם רואים וקוראים פה, זה לא ממש הולך לי. אבל הייתה איזשהי השלמה ששום דבר לא הולך לקרות.
אז מישהו מוכן להסביר לי בבקשה, אני מתחנן, למה היה לו דחוף להחזיר לי לייק בטינדר?! אוקיי, אולי הוא היה סקרן ורצה לראות אם עשיתי לו לייק בעצמי ואם יש התאמה. בסדר, נורמלי, הסקרנות הורגת חתולים על ימין ועל שמאל. ראית התאמה – קיבלת את התשובה שלך – למה לא מחקת אותי מיד? מה ציפית שיקרה? ולמה אתה מדבר אליי בכזאת אדישות אלוהים?!?!?!
אתמול הסתובבתי כמו זומבי ולא יכולתי לתפקד. הרגשתי כל כך ריק ויצאתי מוקדם מהעבודה. הבכי עומד לי בגרון כבר יומיים, אבל נראה לי שנגמרו לי הדמעות. הוא לא בשבילי. אני לא יכול עם מישהו כזה אדיש וחסר תקשורת. אבל אני רוצה אותו בצורה לא ברורה. והרצון הסמרטוטי הזה של "הנה, אולי עכשיו, כשהוא יראה כמה התפתחתי והשתנתי, הוא ירצה אותי!!! רק תרצה אותיייי!!!!", גישה מטומטמת לילד מטומטמם וחסר עמוד שדרה כמוני, תסמונת האישה מוכה. תתנהג אליי כמו לחרא רק תתנהג אליי איכשהו. כל בחור אחר שהיה עונה לי ככה הייתי מגזגז על השנייה שזה קורה. והיו לא מעט כאלה. ואיתו… אני פשוט לא יכול. אני פשוט לא יכול.
אני כל כך סמרטוט ששלחתי לו הודעה בוואטספ ושאלתי מה שלומו. הוא לא יענה לי. כזה חייזר. אני לא מבין למה אני רוצה אותו כל כך. רק אותו. רק אותו. שום נשיקה לא תהיה דומה, המגע על הגוף לא יהיה דומה. מה משתווה ללילות המטורפים שחוויתי איתו? והדמעות, הן נגמרו. וזה תקוע לי בתוך הנשמה.
הרגעים האלה בהם הגוף שלי היה מונח על המזרון המתנפח, כשאני צף על המים, והפרצוף החזה והבטן שלי נתונים לשמש – בוערים, זה היה רגע של ניתוק, שפשוט היה כיף לי לעצום עיניים ולדמיין שאני על ענן בעולם אחר שיש בו רק שמיים, ושאני צף על האוויר במקום שיש בו רק שלווה. הניתוק הזה, כל כך רציתי כזה, ובחיי שאני לא יודע למה אני לא עושה את זה יותר. אני חייב את זה לנפש שלי, את השקט הזה.
בערב הלכנו למסעדה וכמובן שהותקפתי חרדה בלתי צפויה. עדי אמרה להן שהן לא מביאות לי יותר שכטות, אבל אני לא חושב שזה היה קשור לזה. טוב, אולי כן. "אני הולך לשירותים ביי" אמרתי וקמתי כמו רוח סערה ואף אחת לא הבינה מה עובר עליי. נכנסתי לתא והתחלתי להתנשם ולהרגיש שהלב שלי עוד שניה נעקר מהמקום שלו. "עומר, הכל בסדר. אתה בסדר", אני אומר לעצמי אבל זה לא בדיוק עוזר. "טוב, אין ברירה. אני צריך להקיא", אני מוריד את הראש שלי לאסלה וחווה התכווצויות נוראיות של הקיבה אבל שום דבר לא יוצא. אחרי עוד כמה התכווצויות סופסוף יצא הקיא המיוחל, לא הרבה ממנו האמת, ואני לא יודע למה, אבל האיכסה שיצאה ממני כאילו ניקזה בתוכה את כל החרדה, וברגע שזה יצא הרגשתי טוב יותר. "אני מקיא, תזמינו לי קולה" שלחתי בקבוצה של הוואטספ. בטח חושבים בחוץ שאני בולמי. פאדיחות לצאת אחרי כל רעשי ההקאה שעשיתי. אבל אין ברירה. יצאתי ושטפתי פנים, כשיצאתי ראיתי שהאנשים שיושבים בשולחן שקרוב לשירותים מדברים בשפת הסימנים, טוב, הם לא שמעו. חבל? אולי אני מעדיף שיחשבו שאני בולמי מאשר אחד שסובל מסתם חרדות. חזרתי לשולחן כאילו כלום. מיותר להגיד שהלילה שעברתי אחר כך היה מזעזע, כי גם כשהתקף חרדה עובר, נשארות שאריות שמכרסמות לך בחזה וקשה להיפטר מהן. בבוקר שוב עליתי על ענן הפלסטיק ושטתי על המים, נותן לשמש לשרוף לי את העור ואת התאים במוח עוד קצת לפני שחוזרים הביתה. חבל שאי אפשר שיהיה פשוט סתם ככה כיף וזה תמיד צריך להיות מלווה בדברים בלתי נשלטים שמשתלטים לי על הגוף והנפש, אני מניח שצריך עוד עבודה על זה…
השבוע סהר באה לשבת אצלי קצת וסיפרתי להעל החששות הגדולות שלי שעוד מעט עוברת שנה מקיריל ואני עדיין חושב עליו. זה לא הפתיע אותה מאוד, אבל אני משתדל שלא לדבר על זה כי הרבה לפעמים אני מרגיש כמו תקליט שבור. אני מניח שככה זה כשאתה סובל ממחשבות אובססיביות (בנוסף לטורדניות ולקטסטרופליות). סיפרתי לה שלפעמים עוברת בי פנטזיה כזאת שאני הופך לגרסה הכי טובה של עצמי וככה בעצם נהיה מושלם, והוא רואה את זה ורוצה לחזור אליי, אבל הפעם אני מסרב. היא אמרה לי שזה טוב ושאני אמשיך לחשוב ככה, או משהו כזה על זה שהוא היחידי שהםסיד מכל העניין. אמרתי לה שזה לא משנה, כי הוא גם ככה לא יחזור כי הבנאדם לא רוצה אותי ושתכלס אם הוא אומר לי לבוא אליו עכשיו אני מתייצב אצלו על ארבע כמ כלב פצוע ועוד מכשכש בזנב. "אתה צריך להשאיר את ההחלטה הזאת בידיים שלך ולא שלו", שזה נכון, כי מי הוא בכלל, אבל אני רק רוצה שירצה אותי. היא סיפרה לי שהיא נתקלה בצילומי מסך של שיחות עם האקס שלה וחשבה שהיא ילדה ממש פטתית ושזה עובר. אני אוהב את סהר אבל לפעמים מרגיש לי לא נעים להפיל עלייה את כל האיכסה שלי למרות שהיא אף פעם לא אכזבה אותי. היא מדריכה אותי ומגינה עליי ואני מרגיש כל כך הרבה ביטחון לידה שזה הזוי. כשהיינו בהופעה של עדן בן זקן לפני שנתיים, היו כל כך הרבה אנשים ביציאה ואמרתי לה שאני לא יכול להדחק בין כולם. היא תפסה לי את היד כמו שתופסים לילד והובילה אותי דרך ההמון. וככה זה גם בחיים עצמם בערך מתקופת הצבא כשהתחלנו להתקרב הרבה מעבר למה שהיינו בתיכון. אני מודה לאלוהום שהילדה הזאת סובלת אותי ואת השגעונות וההיסטריה שלי, והיא באמת בלב שלי.
כשהייתי אצל הפסיכולוג דיברתי על זה שאף פעם לא הציק לי שיש לידי אנשים עם משפחה מתפקדת, אבל כשאילון מספר על המשפחה שלו בארוחת הצהריים, ועל איך שההורים שלו ביחד, ושהם מתכננים מסיבת יומולדת לאמא ושלאבא שלו יש תחביבים וכולם נורא נורא מסתדרים כמו משפחה אידיאלית, זה מעקצץ לי בנשמה. כי אילון הוא כל מה שרציתי להיות ואני לא. בחור חתיך, עצמאי שאומר את מה שבא לו בלי לחשוב יותר מידי, יש לו בן זוג ואיתו הוא חולק דירה בתל אביב, מקצוע טוב, כל זה וגם המשפחה שלו מתפקדת. ההורים ביחד והכל מתקתק. וזה כנראה בגלל שהוא גיי, כי אני רגיל שאצל גייז הכל כל כך טראומטי ומסובך שכשאני רואה גייז מתפקדים אני ממש ממש מקנא כי בא לי גם. אבל זאת לא קנאה פרימיטיבית. אני פשוט רוצה גם וזה מרגיש לי כל כך רחוק ממני. וזה דווקא הגיע בשבוע בו החלטתי שנמאס לי להתנצל על מי אני ומאיפה באתי. הרי המשפחה שלי לא תשתנה, אנחנו כאלה וזה מה יש.נקודת הפתיחה שלי לא הייתה טובה כמו של אחרים, אבל מנגד היא הרבה יותר טובה משל אחרים, וזה מי שאני וזה מש יש. אבל עדיין, אני מרנא כי אני רוצה גם חיים נורמליים ומתפקדים ולהרגיש שאני בשליטה.
בא לי לצייר בשביל עצמי, ושמוע מוזיקה בשביל עצמי, ולעשות יוגה בשביל עצמי, ולראות סרטים מיוחדים בשביל עצמי, ולהתלבש יפה בשביל עצמי, ולהתנסות בדברים חדשים בשביל עצמי ולאהוב אותי בשביל עצמי, ונמאס לי להתחנן לאהבה, רק שמישהו יאהב אותי. אבל בלילה של שבת הבדידות עולה בי כמו לבה מתפרצת, ואז בלי שליטה, כל מה שאני עושה זה להתחנן. שמישהו. אחד. יאהב אותי.
מיכל באה אליי ושיחקנו במריו קארט. מזל שיש גם את מיכל.
אני לא אוהב את איך שהגוף שלי מגיב כשאנשים מדברים על בני הזוג שלהם, ומתלבטים למשל איזו חופשה לקחת בין יום כיפור לסוכות, בזמן שאני בזמן הזה, סביר להניח, אתבוסס בבדידות של עצמי שרק אני מכיר כל כך טוב. וזה מוזר, כי לפעמים נדמה לי שאף אחד מסביב לא מתמודד עם דברים דומים ולא מכיר את התחושה הכל כך מעיקה ומאיימת הזאת שאני מרגיש – שהיא פה לנצח והמצב לא הולך להשתפר, להפך.
היה לי שבוע מהגהנום. נגמרו לי הכדורים, הכימיקלים שאני לוקח בדרך כלל כדי להצליח לקום בבוקר בלי הרצון החד הזה למות, וללכת לעבודה, להפגש עם חברים, לצחוק, לנשום. בהתחלה לא חשבתי שזה כל כך חשוב, הרי אני מטופל כבר המון זמן ואני די מתקדם, מה כבר יכול לקרות? בנוסף, אני גם עצלן. העדפתי לשבת בבית ולהקשיב למוזיקה ולא לעשות עם עצמי משהו מועיל, כמו ללכת ולקנות את הכדורים שנותנים לי חיים, עם כמה שזה עצוב.
בגלל הבדידות העצומה שלי והרצון והכמיהה למגע של גוף אנושי עליי, אני חוזר על טעויות ונפגש עם גברים שלא שווים את היריקה שלי. אותו גבר, שכתבתי עליו פה בבלוג (ולא בא לי לכתוב את שמו כי זין עליו), התנהג אליי בצורה ממש ממש דוחה, וכשדיברתי איתו על זה הוא פשוט הסיר מעצמו כל אחריות אפשרית. "בסדר שהרגשת רע, אבל זאת לא אשמתי!!!!!", מותק. אתה נושק לחמישים, קצת בגרות. אף אחד לא האשים אותך, סיפרתי לך איך ההתנהגות שלך גרמה לי להרגיש באותה סיטואציה. מה אתה מתגונן? גם אם אתה לא רוצה להתנצל כי אתה לא חושב שיש על מה, אתה יכול לפחות לנסות להבין מה עבר עליי, או לפחות לנסות לפתח איתי על זה איזשהו דיבור ולהסביר את עצמך? "אל תאשים אותי!!!!!!!!!!", אידיוט. כל האנשים שהראתי להם את השיחה הזאת אמרו לי להתרחק ממנו כמו מאש ולא לענות לו יותר. זה לא שהוא לא ניסה, אבל הוא קיבל תשובות קרות ומסריחות, כמו שבעצם מגיע לו, וכמו שהוא איחל לי ללכת ולקנות בובה מתנפחת ("אם אתה לא רוצה לשמוע תגובות על מה שאתה עושה"), אז אני אאחל לו ללכת להזדיין ורחוק ממני, ושהסקס יהיה רע. כמו הסקס הדוחה שהיה לנו ויותר מזה. אין מצב שאני לא אתחרט על זה שאיחלתי לו דברים כאלה. בעצם אני כבר מתחרט. אני לא רוצה שיהיה לו רע. אני פשוט רוצה שכל היצורים האלה יתרחקו ממני, ושיהיה לי קצת שקט. ביקשתי מישהו אחד. זה הכל.
המקרים האלו עם אותו הבחור היו הטריגר שלי לחזור להיות עומר הישן והמגעיל (נטול הכימיקלים) שהייתי פעם. שונא עולם, שונא גברים, שונא הכל. זה הרגיש כאילו כל השנאה והכעס שלי כלפי המין הדוחה הזה (כן, כולו), התנקזה והתנקזה לנקודה אחד בלב שלי, ורק חיכתה למפץ הגדול שיבוא ויפוצץ אותה. ואז שוב חזרו המחשבות על כמה שאני לא מתאים למשחק, ולא מתאים לשבלונות המובנות שיש פה, ואיך זה לפעמים מרגיש שגם אנשים שחיים ללא תבניות שייכים לתבנית ה"ללא תבנית", וגם היא לא מתאימה לי. והכל נהיה שחור ובעיקר מיותר ומכעיס ומעציב, ושוב רציתי למות. אבל באמת, לא כמו שיוצא ככה סתם בנונשלאנט. ונזכרתי שוב למה אני לא מתאבד, ואני לא מדבר על איזשהי נקודת אור שמחזיקה אותי בחיים, אלא על ההרס העצום שאני אגרום לאנשים שאוהבים אותי אם אני אחליט להרוג את עצמי, ושאני לא מוכן להיות הסיבה לכך שיהרסו להם החיים. מה שמוביל אותי למסקנה שאני תקוע כאן בעולם, בלי היכולת לחיות ובלי היכולת למות, והכל זוועה, ואני אמות לבד, ויאכלו אותי חולדות והגופה שלי תירקב בביוב, ועוד שלל סרטים נוראיים שאני מספר לעצמי ומאמין לעצמי בלב שלם שזהו גורלי וזה מה שמגיע לי, כי אחרי הכל, גם אני שייך למין הדוחה, ואחרי הכל גם אני גבר, מה שאומר שגם אני יצור נוראי, אז כנראה שמגיע לי למות לבד עצוב גלמוד וערירי. והלוואי שהייתי לסבית.
ואז, אחרי הסאגה הנוראית הזאת שלא תפקדתי, קניתי את הכדורים והתחלתי לקחת אותם שוב, והפלא ופלא, אני שוב מתפקד, אני שוב מסוגל לצחוק, אני שוב מסוגל לקום בלי לרצות למות. מה שהופך את המצב הזה לעוד יותר מדכא – הכל כימיקלים. כל כולי זה חומר כימיקלי שמגיב לדברים, שום דבר לא הוא לא באמת רגש. הכל כימיקלים. כמה נפלא העולם אה?
אני בסדר עכשיו, אני מניח. למרות שעדיין מהבהבים להם בלב שלי שנאה וכעס כלפי המין הגברי, כי אני רגיל, ואני עדיין מאמין שכל הדברים הקיצוניים האלה יקרו לי, ואני חושב שייקח עוד קצת זמן עד שזה יעבור לי ואני אחזור להיות שוב עומר המתפקד והמסומם. עד אז, אני נושא איתי את כל הסרטים, את כל השנאה, את כל הציניות וחוסר האמונה והתקווה, ומשתדל שכל אלה לא יתפסו מקום כל כך גדול בין כל הדברים הלא מעניינים שקורים לי ביום יום.
OMG הפוסט הזה נמחק לי לפני כמה ימים והוא היה אבוד, ובדיוק שבאתי לכתוב לו פוסט הספד, גיליתי שאפשר לשחזר כאן בצורה ממש ממש נוחה. איזה כיף. עם כל אהבתי לישראבלוג, ושהיה אפשר לשתף בו מוזיקה בחינם, לא מגיע לי ממשק כזה. זה לא טוב עם כל עוגמות הנפש.
