אני לא מצליח לחשוב על משהו טוב

הצלחתי להגיע למצב שאני דוחף אצ עצמי לבית קפה רק כדי לא לחזור הבתה אחרי הרבה זמן שאני שוב כמו תמיד לא מצליח להיות פרודקטיבי. אז הנה אני אחרי יום עבודה התיישבתי בקפה שלא רחוק מהבית. אם אני לא מצליח לצייר, אז לפחות שאצליח לכתוב. בבית לא מצליח לי נו מה אני אעשה.

הפעם חוסר המוטיבציה שלי מה זה מוצדק. באמת, זה לא הדיכאון הרגיל שאופף אותי. טוב, זה גם קצת ממנו. אבל בדיוק לפני שבוע איבדתי את הסבלנות שלי והחלטתי שאני לא שותק יותר ויריתי לכל הכיוונים. הבוס שלי דיבר אליי בצורה מה זה גועלית, וזאת לא הפעם הראשונה. ואני, שכבר לא יכולתי לספוג יותר את היציאות שלו, עניתי לו, אבל מה זה עניתי לו. כתבתי לו מגילה על למה הוא לא פייר כלפי והוספצי בסוף את העקיצה שוואלה – לא משלמים לי מספיק בשביל להתמודד עם השיט הזה שהוא מביא איתו. אני באמת חושב שהוא נכנס קצת לשוק כי לקח לו קצת זמן אבל אז הוא נכנס בי בחזרה והתחלנו קצת לריב. הוא אמר לי דברים כל כך מעליבים בנוגע לעבודה שלי ולקח לי המון זמן להתאושש מהם. דיברנו אחר כך וליבנו את העניינים. זתומרת, התנצלתי. הורדתי את הראש שלי בשבילו כמו תמיד. למרות שלא רציתי. אני עומד מאחורי מה שאמרתי. אבל הויכוח איתו היה כל כך חריף שהרגשתי שאם אני לא אתקפל יפטרו אותי, ואני לא במצב של לאבד עבודה.

אחר כך התחרטתי כפליים, כי אם היו מפטרים אותי אז הייתי יכול לחתום אבטלה והייתי מקבל גם פיצויים. אבל אני הבוגר החליט שכשאעזוב את המקום הזה זה יהיה בטוח, לא משנה כמה ההנהלה שם מסריחה ומזורגגת. וכן, החלטתי לעזוב. אני לא יודע מתי זה יקרה אבל אני כבר שלחתי קורות חיים לכמה מקומות. לא חזרו אליי. אני לא הולך להתפשר על מקומות עבודה יותר אז יכול להיות שזה יקח זמן. אבל כן, אני ממש מכוונן את עצמי לעוף מכאן ויפה שעה אחת קודם. תכלס, לא מגיע לי יחס כזה משפיל, וחוץ מזה, שהעבודה המסריחה הזאת לא מקדמת אותי לשום מקום. היתרונות נורא נוחים, אבל על נוחות משלמים בתקיעות. לא רוצה להיות יותר תקוע.

עכשיו מה הטמטום? ראיתי את משרת החלומות שלי. בדיוק משהו שרציתי. קראתי את הדרישות והרגשתי שאין מתאים למשרה הזאת ממני. ומה קרה? התחלתי להכנס לסרטים שאני שולח את הקורות חיים ומתקבל, ואז בגלל שאני מתקבל אני צריך להתמודד עם ללכת ולהודיע שאני מתפטר – וזה מאוד מאוד מפחיד אותי, במיוחד אחרי הריב שהיה עם אדון פוסטמטון. אתם מבינים עד כמה חוסר הביטחון שלי נמוך ואידיוטי? זה אפילו לא הגיוני. אבל זה נוצר מהמנעות רבת שנים מכל דבר בערך.

והאמת היא שגם המציאות וגם הרוח מסמנות לי שאני צריך שינוי. ושמגיע לי הרבה יותר טוב. הרבה יותר טוב מכל מה שהיה לי עד עכשיו. אבל זה מפחיד וזה קשה. זה גם מפחיד להאמין בזה שמגיע לי יותר טוב, כי מי אני? למה שיגיע לי יותר טוב? אלה המחשבות שעוברות לי בראש בגדול.

רציתי לכתוב קטע יפה ומתרפק על אהבה, אבל מאוד קשה לי עם זה. לפעמים אני מבטיח לעצמי שלא אכתוב עליו יותר לא משנה מה. אבל בדיוק כשמגיעה תקופה בה אני חושב שהצלחתי להתשחרר ממנו ולא לחשוב עליו יותר, הוא חוזר אליי. ואני לא יודע אם זה מאלוהים או שזה רק האלגוריתם של הטינדר, אבל למה אתה עושה לי לייק בטינדר אם אמרת לי שאתה לא מעוניין כבר יותר מפעמיים, ולמה אתה ממשיך לעשות לי לייקים בטינדר אחרי כמעט שלוש שנים שעברו. שחרר ממני. אם אתה לא רוצה אותי, פשוט תשחרר אותי ממך. די עם בדיקות הדופק. די עם האש הקטנה. אני לא שלך ואני לא רוצה אותך. אני בסהכ חלש מולך. זה לא אומר כלום עליי. לכל התוהים, אני כל כך נואש ששילמתי לטינדר ואני רואה מי עשה לי לייק.

כשבדרך כלל הוא עושה לי לייקים עולה לי הבכי, ואז הכעס, כי מה נראה לו, ואז התהיות, אולי הוא רוצה להגיד לי משהו, ואז אני עושה לו לייק בחזרה ויש התאמה. ודממה. אין שיח. בחלק מהמקרים אני מוחק אותו אחרי כמה ימים. בחלק מהמקרים הוא ישלח לי הודעה כמה ימים אחרי עוד לפני שהספקתי למחוק אותו, ויתחקר אותי, אם יש לי או הייתי לי זוגיות ומה שלומי. לא מעניין אותי לענות לו. מעניין אותי להתפרץ עליו. אבל אני אענה לו ואהיה נחמד כי אני כולי סמרטוט ולא מסוגל לחסום אותו (ובבקשה גם אל תגידו לי לעשות את זה, אני עוד לא מוכן לזה עדיין). אחרי שהוא בדק שאני חי בשיחה, עוברים כמה ימים ללא דיבור ואז אני מוחק אותו. אני אחכה איזה חודשיים-שלושה והוא שוב יצוץ לי בטינדר, שוב עשה לי לייק. מה אתה רוצה ממני?

ברגע שמישהו אומר לי שהוא לא מעוניין בי, לא משנה כמה אני רוצה אותו, לא משנה כמה אני מאוהב בו, הוא לא יראה אותי יותר. אני לא אציק לו עם עצמי. אתה לא רוצה אותי? לא צריך. אתה לא תראה אותי. וזה בסדר לא לרצות אותי. זה לא בסדר לדעת שאני חלש מולך, שאני מאוהב בך עד מעל הראש, להעיף אותי מכל המדרגות פעמיים (כי אני סמרטטת מסריחה), ואז לחזור בפעימות קטנות כל חודש, לבדוק שאני חי, לעדכן אותי בחייך. לא מעוניין לשמוע. אבל אני כן מעוניין, כי אולי הפעם תגיד לי שאתה מתגעגע אליי ורוצה. כמו בפעם ההיא שרציתי לחזור הביתה אבל אתה חיבקת אותי חזק חזק וביקשת שאשאר לישון. זה נראה ונשמע ומרגיש כמו אגדה אורבנית, אבל זה קרה פעם, לפני שניפצת לי את הלב לרסיסים. מילא הייתי מנפץ ונעלם, אבל ניפצת לי את הלב, ובדיוק שאני מצליח להחזיר אותו לצורה המקורית שלו, אתה בא, עושה פו, והכל מתפרק שוב. בא לי לצעוק עליך.

הייתי חייב לפרוק את שני הדברים הללו מהלב. אני רוצה עבודה חדשה ואני רוצה אהבה חדשה והלוואי ובקרוב הכל יהיה לי חדש. אני רוצה להמשיך לכוון לשם ולא להתייאש כמו תמיד. אני לא אשאר במקום הזה. אם אני תקוע בעולם הזה אז לפחות שיהיה לי סבבה.

בא לי לכתוב יפה ולצייר יפה ולהיות יפה. אני חושב שלא מצליח לי כלום מהדברים האלה.

אני לא יודע איך היא יכלה לקלוע בול אבל זאת בדיוק המציאות שלי. גם ככה יצא לי כמו שלה.

מה שאני מרגיש זה מה שאני מרגיש

הלוואי שהייתה לי קבוצת חברים שאיתה הייתי יכול לחיות ביחד בסרט שאני חי בו במילא לבד. יש אנשים שיש להם הרבה מזל. אבל עד היום לא מצאתי מישהו שאוהב להזיל ריר על הכוכבות היפניות שאני אוהב, או על משחקים סתומים של סופר מריו, או על פוקימון. זתומרת, כן מצאתי. אבל יו נואו, לא נעים להגיד, הם מוזרים. לא שאני לא מוזר. אני מרגיש אאוטסיידר מהיום שנולדתי. אבל גם בקבוצות של אאוטסיידרים אני מרגיש אאוטסיידר. וזהו הפרדוקס שנקרא חיי! ברוכים הבאים.

לא זכור לי אם כתבתי את זה כבר אבל שיניתי מינון בתרופות שאני לוקח ואחרי התמדה של חודש וקצת אני אכן מרגיש שהמצב רוח שלי מתחיל שוב להתאזן. הכל קשוח תמיד. זה לא קשור לתרופות. זה לא קשור למאזנים ולא קשור למצב רוח שלי. החיים הם חרא והקשיחות היא יומיומית ככה או ככה. זה חרא ואני עובד קשה בשביל לשרוד את זה. אז בכל יום בו אני מאוזן אני אומר תודה.

והנה ההוכחה, היו לי שבועות מאוד קשוחים אבל עדיין הרגשתי מאוזן. לא היה לי כוח להתמודדד עם כלום ועדיין כל מה שרציתי לעשות זה לישון. המחשבות על הרצון למות הגיחו שוב ושוב בחלקים שונים במוח אבל בגלל שאני חזק יותר ממה שהייתי פעם, בכל פעם שאחת מהן צצה לה עשיתי הכל כדי להעיף אותה. הכל. גם אם מדובר ברייקי דמיוני בו אני מושך את המחשבה מהראש ומעלים אותה בחלל. למזלי זה עוזר. לא למזלי – המחשבות ממשיכות להגיע. ועדיין, אני לא מרגיש שאני בדיכאון. אני לא מרגיש חוסר יכולת משווע לתפקד וללכת לעבודה. זה מאוד מוזר אבל כל מה שיעור לי להצליח להגיע ליום הבא. אני מחכה לרגע הזה שכל זה לא יהיה סיפור הישרדותי. שהשגרה תהיה חמודה אליי. טוב, אני עדיין בתוך התהליך. ואולי זה אף פעם גם לא יקרה. ואולי כל החיים אהיה בתהליך בדרך לשם. ואולי, בסוף התהליך, אבל בהמשך, יהיה הרבה יותר קל לשרוד, כך שלא אצטרך לקרוא לזה הישרדות. אולי. נמשיך.

אני לא אוהב את מה שאני כותב. אני תמיד רוצה שזה יצא יפה אבל אני צריך לזכור שאין לי שאיפה להיות איזה כותב מפורסם ואין לי שאיפה לפרסם קטעים שלי. אני כותב נטו כדי להרגיש טוב. זה הכי כיף כשהקטעים יוצאים לי יפים. אבל זה לא נורא אם לא. אני כותב כדי להתרוקן. זה יומן, לא טור בעיתון ולא מגזין, ולא בלוג סיפורים. זה נטו יומן. רק שמי שרוצה מוזמן לקרוא בו. היי, מה קורה?

אני מרגיש לפעמים שאין לי כל כך מקום בתוך המשפחה שלי. לפעמים אני ממש מנסה להדחף פנימה בכוח ואני מרגיש שאפילו לא שמים לב לזה. תמיד הרגשתי ככה. תמיד ההיתי הילד הקטן שמדבר שטויות ואף אחד לא מקשיב לו. תמיד כבאתי בטענות לא הבינו מה אני רוצה, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי ועליו לא אוותר לעולם זה שהרגשות שלי לגיטימיים, ואם אני מרגיש את זה אז אני מרגיש את זה ואין על זה ויכוח. אני עדיין מתלבט אם להשיב מלחמה אל מול הרגש הזה או להתעמת איתם, או פשוט לקבל את זה שזה ככה, בין אם זה באמת קורה או בין אם אני מדמיין, או רגיש מידי. אולי זה כבר לא משנה יותר ואולי זה אף פעם לא שינה.

הכל אפלולי והיה סוף שבוע מהגהנום, מלא עוגמת נפש. אמרתי שהעצב שלי מרגיש כמו מחלה כרונית שאי אפשר להפטר ממנה, וזה באמת נורא עצוב. אבל אני באמת לא רוצה להיות עצוב. אני לא. זה פשוט כאן בתוכי, מה אני כבר יכול לעשות עם זה? גר בתוכי עצב והוא מסרב להתפנות.

אולי הגיע הזמן לחפש עבודה חדשה… ואם לא לחפש עבודה חדשה אז לפחות להתאפס על עצמי ולהמשיך לפתח את עצמי, ולאהוב את עצמי בכוח. אני לא יודע איך אבל תמיד אומרים לי פייק איט טיל יו מייק איט. אני לא יודע טו פייק. אם חרא לי אז רואים לי את זה על הפרצוף. איזה באסה אה?

לאחרונה, עם האיזון שהגיע אליי לטובה, כל מה שמתחשק לי לראות זה את הקוריאנית המשוגעת הזאת לועסת תמנונים ביוטיוב. באמא שהיא עושה לי חשק לאכול את כל הטריפה הזאת. למרות שבביקורי ביפן אכלתי לא מעט שרצים ובניהם תמנון ולא עפתי. (אבל הקטנטנים האלה בארוחה במטוס היו דווקא ועימים והיה להם מרקם של פטריה). יאמר לזכות היהודי שבי שלא ידעתי מה אני אוכל. הכופר שבי יגיד שצריך לנסות דברים בחיים. אני מזדיין עם גברים אז גם ככה אני ישר מפה לגהנום אז מכפת לייייייי שרימפס

אה אני גם רואה מלא אולימפיאדה איזה כיף זה כל היוםםםם

בפעם הבאה שאכתוב כאן אני מבטיח לי שאעלה ציור, כי עד אז אני רוצה לצייר והרבה. כי צריך לצייר וצריך להתקדם. רק ככה מגיעות עבודות. בינתיים שיר:

ראבינה אחת המתוקות והוידאו הזה ליטרלי כמעט גרם לי לבכות באמצע יום עבודה כי אמא והכל. המשך שבוע הורס ופצצות לריסים.

נפילת כימיקלים

אוף די הנה אני פה. בחודש האחרון הייתה לי נפילת כימיקלים מזעזעת. זה ממש מצחיק כי המצאתי מושג, וכולם זורמים איתי ומבינים למה אני מתכוון. אז כן, הייתה לי נפילת כימיקלים וזה לא היה כיף. בן רגע המצב רוח שלי ירד למינוס 20 וכל מה שרציתי לעשות זה להעלם, או לפחות לישון כדי שלא אצטרך להתמודד. לא יכולתי לראות כל מיני פרצופים של אנשים, גם כאלה שאני אוהב, ולכן הברזתי מהעבודה פעמיים ופעם אחת גם יצאתי מוקדם. אחרי שכבר הבנתי שהגזמתי וצריך גם לעבוד קצת, הלכתי לעבודה עם פרצוף תחת, והחברים שם סתם הקניטו אותי. כשאני בדיכאון, או כאמור- בנפילת כימיקלים, אני לא מצליח לחייך. זה אפילו לא עניין של מסוגל או לא מסוגל. הפעולה הזאת יוצאת בכלל מהגדרות המערכת שלי. כשאני בנפילת כימיקלים אין חיוכים ואין צחוקים. הדבר היחידי שקיים בי זה הרצון להעלם (פעם זה היה למות אבל הבטחי לעצמי להפסיק להשתמש בזה ואני נלחם בכל כוחי שהמחשבה הזאת לא תעבור לי בראש), ותוך כדי שאני רוצה להעלם אני צריך לתפקד, ואני מנסה שלא ישימו לב שאני עצוב, אבל מה לעשות שאני לא מצליח להסתיר את זה ומסתובב עם פרצוף של תחת מחוצ׳קן כל היום. אז האנשים בעבודה כבר רגילים אליי ולא שואלים מה קורה, שזה מעולה כי עזבו אותי בשקט והכל, אבל לחלקם אין את טיפת האמפתיה הזאת של לעזוב אותי לנפשי ולא להעיר הערות מטומטמות. ואני גם לא מבין למה זה כזה מוזר, הרי אומרים שדיכאון זאת המחלה הכי שכיחה בעולם, אז למה עשאני בדיכאון לכולם זה נראה כל כך קיצוני??? אני היחידי בסביבה שלי שסובל מהחרא הזה? לפי הסטטיסטיקות זה לא הגיוני בעליל.

והנה עוד דבר מצחיק – רגע לפני שנפילת הכימיקלים נכנסה לתוקף, קבעתי תור לפסיכיאטר שלי, אחרי הרבה זמן שלא הייתי אצלו, בכוונה להוריד במינון של הכדורים (ולטווח הרחוק יותר אולי להפסיק לגמרי?). נחשו מה קרה? לא רק שהמינון נשאר אותו הדבר, נוסף לו כדור חדש. אני עוד לא בן 30 וכבר כל יום לוקח קוקטייל כדורים כמו סבתא בת 90. אבל אני מניח שגם יהיה בסדר. סיפרתי לו גם על החוסר חשק מיני שיש לי. המצב רוח שלי כבר התאזן מאז הכדור החדש ואני מקווה גם שהרצון שלי להזדיין יתאזן. אולי עם החשק המיני יחזור גם החשק לחםש מישהו. או להסתכל על גברים ובאמת להמשך אליהם ולא לחוש תחושת חלחלה. אבל אני אשמח להיות מסוגל גם לשחק עם עצמי מידי פעם. זה מתסכל כל העניין הזה שזה גם פרדוקס בפני עצמו, כי אם אין לי חשק מיני, למה מפריע לי שאין לי חשק מיני? הרי אין לי חשק מיני ואני לא רוצה, אז למה שארצה? מבינים? גם אני לא.

אני מאבד תקווה וחוטף תסכולים על ימין ועל שמאל אבל המלחמה שלי בהרגלים הנוראיים שלי ממשיכה ואני לא מתכוון להפסיק כי די. אני גם יותר חזק ממה שאני חושב ואני מפתח כל מיני שיטות רוחניות להתמודד עם דברים רעים שעוברים לי במוח באופן קבוע. התחלתי לדבר עם מישהו חדש אתמול בטינדר. אני לא מצפה לכלום אבל הוא מאוד חמוד. הוא עולה חדש וכרגע נמצא במלון קורונה אז להפגש בלתי אפשרי כרגע. אני תוהה אם כשהוא יוכל לצאת משם הוא ירצה להפגש, אבל אני גם לא מצפה לכלום. בינתיים הוא שולח לי כל מיני גיפים של חתולים וזה מספיק לי. עריכה: אוקיי הוא נעלם לי, בקטע של מחק אותי. וכאילו וטף נסגר. לא קרה שום דבר שיצדיק את זה והשיחות היו כל כך זורמות. זה גורם לי לתהות אם כל השיט שהוא סיפר לי על עצמו בכלל אמיתי, ואם בכלל התמונות שלו אמיתיות. מספיק לי אינטרנט. חייב לזכור שהוא המטומטם פה ולא אני, למרות שמותר לי להעלב כי אני אף פעם לא מבין כלום. כאילו, למה? זין עליו שיגזגז חושב שיש לי זמן לחרא הזה.

הדבר היחידי שרציתי החודש האחרון זה גוף חי ונושם שיהיה לידי במיטה, אולי גם יחבק. בעיקר אחד כזה שיגרום לי להפסיק לרצות לישון. הייתי גם רוצה רווחה כלכלית כי נמאס לי לרדוף אחרי הכסף. גם לא מזדיין וגם עני. אוי ואבוי. אני רוצה להיות עשיר והסקס לא משנה לי זה סתם גחמה אנושית, אני רוצה אהבה. עושר ואהבה. ואם לא עושר אז רק אהבה. מצידי שנגור בקרטון בפינה של הרחוב ונקבץ נדבות. אני גם ככה לא רחוק מזה כל כך.

כל הרוטינות הקטנות שלי הלכו לעזאזל. יהיה בסדר יש כדורים.

לאחרונה חזרתי לאלבום הומוג׳ניק של ביורק ומעבר לזה שזה אחד האלבומים שאני הכי אוהב בעולם, המילים של השיר הזה דוקרות לי בלב בצורה שמלפני 10 שנים הן לא דקרו. מי הבין על מה היא מדברת בכלל.

נסיעה מהירה

אמרתי ״אנסים״ במקום אנשים, וזה קרה פעמיים. האם אני צריך לפתח איזשהו אישו בגלל שזה קרה? זה אומר משהו? אני צריך להלחץ?

אני ממשיך בקו הלהתייחס לעצמי יפה אבל כמובן שככל שהזמן עובר זה נהפך קשה יותר וקשה יותר. הדרך הקלה תמיד הייתה להטביע את עצמי ברחמים עצמיים ולשקוע לתהום שחורה ועמוקה של דיכאון. כל כך נעים ונוח בתחתית. אפשר להתנוון בשקט. והניוון כשלעצמו כל כך נעים. למה אי אפשר לנהל ככה את החיים, מתוך הדיכאון. למה זה לא אפשרי? הרי אומרים שדיכאון זה המחלה הכי נפוצה בעולם וכולם חולים בה לא? אז איך עוד לא נירמלו את זה שאפשר לחיות את חייך מהמיטה, עם הריר על הכרית והעיניים שמסרבות להפתח? בלתי הגיוני מבחינתי שהעולם מתקדם ועצם ההתקדמות שלו דוחקת את הפרט לפינות הכי חשוכות ונמוכות, ועדיין לא נירמלו את הדיכאון. חייבים איכשהו להמציא סטאט-אפ, מי מרים את הכפפה? אני דיכאוני מידי בשביל זה.

הייתה לי פגישה קשוחה עם הפסיכולוג. לא היה לי נעים וגם אמרתי לו את זה. אבל אני לא יכול לצפות לשמוע רק את מה שאני אוהב לשמוע. ובשביל מה אני משלם לו אם לא בשביל שיציב בשבילי מראה ויראה לי עד כמה הדרך עוד ארוכה. זה מונע ממני להיות שאנן גם כשהכל בסדר למראית עין. יש לי קליפה משוריינת על הגוף שנקראת פחד מגברים, ועם כמה שחשבתי שזה כבר מאחורי, היא עליי והיא חונקת וגדלה. עדיין. ובשביל להפטר ממנה צריך… מוכנים לזה? להיות עם גברים. ואני לא רוצה להיות עם גברים. גברים הם (הנה, ההכללות מתחילות, אבל פה מותר לי לא?) רעים, חסרי רגישות, מגעילים, דוחים, אנסים. אני לא רוצה להתמודד עם זה. ההתמודדויות שלי עם גברים עד כה הסםיקו לי. אם לא להיות לסבית אז לפחות להיות א-מיני. זין על צריכים פיזיים. אבל אני אנשום עמוק ואזכר במה שכתבתי בשבוע שעבר. חרא מגיע בכל הצורות והמינים. היותך חרא לא קשורה להיותך גבר. וגם בחיי פגשתי כמה גברים מתוקים ומדהימים. אבל אלה שנגעו בי, שנכנסו לי ללב, אלה שחדרו אליי, פיזית ונפשית, פגעו בי. בכוונה ולא בכוונה. עדיף בכוונה, ככה אני יודע שהם באמת רעים. אבל כשזה לא בכוונה, כמו שקרה כל הזמן, זה הופך הכל ליותר קשה. כי הם שחטו אותי, הצליפו בי, מרטו אותי, לא מרוע. מחוסר מודעות, מטמטום, בגלל שהם חיים ומתקדמים בעולם ואני לא יודע איך לעשות את זה. אני נותר מאחור שבור. ועם זה אני צריך להתמודד עכשיו. כי זה לא יכול להמשך יותר. אני צריך להתמודד עם גברים. עם כל גבר. עם המתוקים ועם החארות. אני צריך ללמוד לתת צ׳אנס ולא לברוח בכל פעם שאני רואה שמהו עלול להשתבש. וואי לחיות זה כזה קשה. הכי קל להסתרר. כמו שענבל אמרה – ״לא צריך להפגש, עדיף להסתתר, לא אצליח להתרגש אבל זה לא חסר, תאמרו מה שתאמרו בכלל לא בא לי לדבר.״ בכלל לא בא לי לדבר. אבל צריך כי אני חי.

אולי המילה פחד לא נכונה. אולי המילה סלידה מתאימה יותר. אולי זה שילוב של השניים. זה לא משנה. ההמנעות קורית, והיא לא לטובתי.

בסדר, אז בשביל האיזון ובשביל להראות שאני אכן מתנהג לעצמי יפה – הנה כמה דברים שעשיתי בשביל עצמי השבוע – בשישי היה כיף עם המשפחה וקיבלנו בשורות טובות שעדיין אסור לדבר עליהן. אחר כך בגלל שלכולם היה מצב רוח טוב נסענו להסתובב בטיילת בתל אביב ואז לאכול כנאפה ביפו. בראשון תרגלתי יוגה, וגם בשלישי. בשלישי תרגלתי 40 דקות ונהנתי מאוד. בשלישי גם בישלתי לעצמי ויצא לי פצצה (נודלס מוקפץ עם טופו וירקות), הדירה שלי נשארת נקייה ואני דואג לזה. משתדל ללכת לישון בלי שישארו כלים בכיור. מצייר ולומד בסקיל-שייר. חושב על לעשות אנימציה (כן, לצערי זה עדיין בגזרת חושב אבל זה גם משהו), עושה הכל בעבודה כדי שלבוס שלי לא יהיה מה להגיד לי וכבר מצליח שבועיים. נשאר נאמן לעצמי ומשתדל לראות את זה באור חיובי. אני חיובי!!!

אני רוצה לעשן. מלא. גם סמים וגם טבק. אני רוצה אצבעות ארוכות ורזות ואני רוצה להיות טוב ביוגה. אני רוצה להוריד במשקל ולהרוויח יותר כסף. אני רוצה להיות קשוח ומגניב ואני רוצה שכולם יאהבו אותי. אני רוצה שכל הפנטזיות שלי יתגשמו. אני רוצה להיות בשליטה. פנטזיות ישארו פנטזיות, אבל אני עובד על להיות בשליטה.

ולחשוב זה עדיין נעים. תמיד יהיו ימים יותר קשים. האתגר הוא להמשיך לפזר אהבה.

הנח לעצמך

הכי מפחיד אותי להיות לבד. וזה די מצחיק כי אומרים שאם אתה עושה משהו הרבה זמן הפחד ממנו נעלם. אצלי זה לא ככה. ככל שאני לבד הפחד הופך גדול ומפחיד יותר. ורק אל תשאירו אותי לבד, נעשה מה שתרצו, רק תשבו לידי. לא צריך אפילו לדבר. הדרך היחידה להתמודד עם זה זה לעשות דברים שקשה לי לעשות, ולמי יש כוח? ולמה הכל תמיד קשה?

השבוע החלטתי שאני מתנהג לעצמי יותר יפה ממה שאני רגיל. זה אמנם קשה כי אני רגיל להתנהגות מסויימת כבר הרבה מאוד זמן. אבל החלטתי שהגיע הזמן למצות את זה. זה כבר לא תופס יותר להגיד לעצמי בכל רגע נתון שאני רוצה למות. זה לא יעזור. זה אפילו לא מנחם. מה שכן מנחם זה להכליל את כל המין הגברי ולהגיד שכולם הם חרא טהור ומזוקק. אבל גם זה לא עוזר.

אומייגאד אני יושב בבית קפה ומישהו הומלס פשוט נעמד מולי ובוהה בי ואמאלה אני לא יודע מה לעשות אז אני פשוט אקבור את ראשי במסך כאילו אני לא שם לב. ואכתוב ואכתוב ואכתוב ואכתוב עד שהוא יפסיק אמאאאאא די תפסיק אני שונא אותך די לבהות בי יא זין!!!!! וואו זה היה אחד המלחיצים והוא עושה את זה לכל היושבים כאן. הוא בוהה ועושה תנועה עם היד של עישון, מחכה עד שהקורבן יקלוט אותו, ואז שהקורבן קולט שהוא רוצה סיגריה הוא אומר לו שהוא לא מעשן ואז לקורבן הבא. אני לא הסתכלתי עליו. סירבתי להפנות אליו את המבט והוא בהה בי איזה דקה שלמה שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי. ואז הוא צעק לי ״סליחה?!״ ואז ביקש סיגריה. וטף, טוב הוא הלך אני אחזור לענייני.

אז אמרנו שלהכליל את כל המין הגברי גם לא עוזר יותר, למרות שזה מאוד מנחם וגורם לי להרגיש טוב יותר, למרות שגם אני גבר. אבל זה מה שמנחם! אני מבדל את עצמי מ״הם״. הם הפגומים, ואני רק מצר על כך שאני חלק מהם. לא נכון ולא עוזר. למרות שכולם חארות (נו זה עדיין דורש תרגול). יש הרבה אנשים חרא בעולם וזה לא קשור למגדר שלהם. הם באים בכל מיני צבעים, צורות ומינים, וכל חרא מיוחד במינו. אין קשר לגברים. לצערי. עליי לקבל את זה. ואני גם גבר. לא אהיה אישה לסבית בחיים. לא נולדתי ככה למרות שזהו חלומי הגדול. הכל בצחוק כמובן אתם כבר מכירים אותי.ֿ

אני לא מגיע לפואנטה. הייתי כל כך מפוקס עד שההומלס הזין הזה בא. אז קיצר, החלטתי להתייחס לעצמי יפה יותר השבוע. זה אומר להתאמץ בכל כוחי לא להלקות את עצמי, לא לדבר לעצמי מסריח, להיות סלחן כלפי הסביבה כי הכעס בא רק לרעתי, להיות סלחן כלפי עצמי, לקבל את מה שיש כי זה מה שיש וזה לא יכול להשתנות מהרגע להרגע אז עצבים ועצב לא יעזרו גם ככה. פשוט לנסות להיות וגם להיות עם זה בסבבה.

בשבוע החולף לא קרה שום דבר שגרם לי לצאת מהכלים וכל ההתניות ההישרדותיות שלי רדומות כרגע. זה נתן לנפש לנוח ולראש לחשוב טיפה יותר לעומק מ״יואויוא בא לי למות אני שונא הומואים תמותו כולםםםםם״, ואני חושב שלחשוב לעומק, ברוגע ובהשלמה זה משהו מאוד נעים, וגם אם אין התקדמות מסויימת בחיי כרגע, עצם החשיבה הוא ההתקדדמות. וזה נעים ומעשיר. אני חושב שמה שהכי חשוב זה באמת להיות סלחן ולהשתדל לפזר אהבה, גם אם העולם מראה לך אחרת, והוא מראה. בגלל זה בשביל לפזר אהבה צריך להיות מאוד חזק. אני עובד על זה עכשיו. הכרתי אנשים רעים בעבר, אבל אני לא חושב שכרגע בחיי יש לידי באמת אנשים רעים. כאלה עם רשע טהור בלב. יש כל מיני אנשים שלא מסתדר לי איתם, וזה בסדר ונורמלי. אני אנושי ואני לא חייב להסתדר ולאהוב את כולם. אני רוצה להאמין בכל ליבי שהם לא רעים, זאת פשוט הסיטואציה שמורכבת. אני נושם עמוק וסולח. וזורם הלאה. חווה, מרגיש, מגיב, חי, וזורם הלאה. זאת המטרה כרגע. כמובן שהמטרה הגדולה ביותר שלי היא לדעת לשלוט בהכל ולהגיע למצב בו אני יכול להגיד שבאמת הכל סבבה בחיי. אין מושלם, אבל להגיד לעצמי שטוב לי כרגע ואני בשליטה על חיי זה חלום שאני רוצה ומתווכן להגשים, רק בגלל העובדה שאין יציאה. אני פה, ואין ברירה, אחיה.

מחר מצעד הגאווה בירושלים ועם כמה שאני חושב שהוא חשוב ורצוי, לא אלך. יותר מידי כאב יש בעיר הזאת. זה לא משהו שאני יכול להתמודד איתו כרגע. בדיוק דיברתי עם הפסיכולוג שלי על כמה שבא לי שהכל יהיה רגיל אצלי, ושיהיה לי לא נוח לבוא למצעד הגאווה בגלל הסיבה הרגילה – ״רואים את האקסים ולא בא לי לראות את האקסים״, אבל כולם הולכים וכולם מתמודדים עם זה. בא לי שהבאסות שלי יהיו רגילות בנוף. אבל לא, אני מפחד מההמון כי אני נבלע בו ונעלם בתוכו. אני לא רוצה להיות כלום, אז בינתיים אני אמנע ממקומות הומים, למרות שאני מנסה להמנע כמה שפחות. אבל כרגע זה מה שאני מסוגל, ובשביל להתקדם באמת לפעמים צריך להתקדם לאט.

בפנטזיה שלי, אני הופך לגרסה הכי טובה של עצמי, והולך למצעד, וכולם עפים עליי בדיוק כמו שאני עף על עצמי. יום אחד אולי זה יקרה. גם אם לא זה בסדר. יש ברגע זה דברים חשובים יותר לעבוד עליהם.

עוד משהו שאמרתי היום אצל הפסיכולוג – בא לי מין בריא. אני לא חושב שאי פעם חוויתי משהו כזה. בא לי להזדיין ושזה יהיה בריא ומעצים וטוב ונעים וכיף וכוכבים. בלי הרס עצמי וכל מה שמסביב. באמת מעניין איך זה מרגיש.

לסיום – משפט שמישהי שאני נורא אוהב מהטיקטוק כתבה – ״תגידו אני אוהבת אותך. קפצו למים. בלי פגיעות אין אמת ובלי אמת אין התקדמות״. כמה שזה נכון, הלוואי שהייתי בוגר מספיק כדי להבין את זה אז. אבל זה נותן כוח ואני אוהב אנשים מעצימים. וכן, אני כל היום בטיקטוק יאללה מה אתם משחקים אותה, זה אחד הדברים הכי טובים שיש.

לכל דבר יש את הזמן שלו – יש לזכור את זה. גם הזמן שלי יגיע. אני רוצה לחשוב על סיפור מעניין וליצור איתו משהו. כל דבר.

בא לי לשתף שיר אבל האינטרנט בקפה הזה חרא. אוף אני רוצה לשתף שיר למרות שזה לא מעניין אף אחד אבל מה מעניין מישהו בכל מקרה. יואו יש לי פיפי חרבות יאללה ביי

לא פייר

ביום חמישי בערב, שכבר היינו בתוך כל הזוועה הזאת שמתחרשת בחוץֿֿ, אחרי שסיימתי את כל העבודה על המחשב, נכנסתי למיטה, התכסתי עד מעל הראש, ואז המסקנה הזאת הגיעה – זה פשוט לא פייר.

נתחיל מההתחלה. אני בכלל לא רוצה לקחת חלק בכל השיט הזה. די, לא מסוגל לסבול את זה. גם אי אפשר להתנתק מזה. חדשות כל היום בלי סוף, הפייסבוק מפוצץ בפוסטים שנעים משנאה תהומית לבדיחות מפגרות על המצב בשביל גריפת לייקים, אפילו הטיקטוק, שזה חור שחור של אסקפיזם, הפך להיות חור תחת פולייטי ומסריח. כן כן, אני יודע שדרושה הסברה. ואני גם מתוסכל מכל מה שקורה בעולם נגדנו. אבל אין לי כוח. אני לא רוצה לשמוע, עזבו אותי במנוחה. לעולם בגדול גם ככה לא אכפת או שהוא לא מעוניין להקשיב. אני לא יכול לחיות בעולם הזה בימים האחרונים בלי לחטוף חלחלה.

גם עד עכשיו, בתור מי שגר במרכז כל חייו ושירת עם חיילי כיפת ברזל בזמן צוק איתן, לא פחדתי בכלל מהאזעקות. אני זוכר שגרנו בשיכון ויצאתי עם אמא לחדר מדרגות אמרתי לה ולכל הילדים הקטנים שאין מה לדאוג וששומרים עלינו והכל בסדר. עכשיו כשאני באור יהודה, שומעים פה את הצופרים כאילו הם בתוך הלבלב שלך, ואני שונא רעש של צפירה. זה מלחיץ. ההורים שלי התעקשו שאבוא לאור יהודה כי יש פה ממ״ד, ובתל אביב אין לי מרחב מוגן, גם לא חדר מדרגות. ההורים שלי חרדתיים גם בלי קשר לרקטות.

אז אמרתי, זה לא פייר. אף אחד לא שאל אותי מעולם אם אני רוצה להגיע לכאן. אני לא מאשים גם אף אחד, כי אנשים לא חושבים על זה בכלל. אבל אם היו שואלים אותי ״האם אתה מעוניין להגיע לעולם כזה?״ התשובה שלי בהחלט הייתה לא. מעדיף לא להוולד. האנושות הרסה את העולם ובמחינתי זה לא מקום שטוב לחיות בו. הכל פה עצוב ומלא שנאה. אני באמת רוצה להאמין שאנשים בבסיסם הם טובים, אבל המציאות מוכיחה לי אחרת. ואתם יכולים להגיד לי שהם קומץ קיצוני, זה לא אכפת לי. זה קיים, וזה ניכר, והתקשורת עושה הכל כדי שלא נשכח שזה כאן. ואם זה כאן ובצורה כל כך גדולה ומסוכנת, אז אני לא מעוניין להיות כאן. ופה מגיע החלק של הלא פייר. הדרך היחידה החוצה היא מוות. ואני כאמור לא רוצה למות. מבחינת הפעולה של למות – כרגע אני לא מעוניין. זה יגרום יותר מידי סבל לאנשים שסביבי, ואחרי שראיתי איך אמא שלי הגיבה כשסבא שלי מת, הבטחתי לעצמי לנסות לחיות עד שלא ישאר אף אחד סביבי שיצטער על כך שאני אמות. מה שאומר שאין דרך יציאה. והתלוננתי על זה פה כבר לא פעם. אבל עכשיו כשהמצב רע ונורא, אני חווה את זה הכי חזק.

צריך להמציא איזשהי מכונה, שאם בנאדם מגיע למסקנה שהעולם הזה לא מתאים לו הוא פשוט נכנס לתוכה, או משתמש בה, או לא יודע איך הדבר הזה יעבוד, ואז הוא נעלם. פשוט מסםיק להיותץ בלי הקטע הזה של הלמות והפרידה והצער. הוא וכל מה ששלו, וכל הזכרונות של האנשים איתו – נעלמים. תאמינו לי, ככה היה פה הרבה פחות סבל. האנשים שאוהבים לשנוא היו נשארים להלחם אחד בשני ולהרוס את הכוכב המסכן הזה. האנשים הטובים היו מנסים לגשר ולאחד, ולאלה שלא אכפת פשוט לא היה אכפת. ואלה שלא רוצים לקחת חלק, פשוט היו נכנסים למכונה הזאת, ונעלמים. בלי כאב, בלי צער, בלי עצב, בלי הרס. פשוט חודלים מהלתקיים. כמה מנחם זה היה יכול להיות שיש את האופציה הזאת?

ואם לא לחדול מלהתקיים, אולי פשוט תקפיאו אותי ותפשירו כשכל החרא פה יגמר. זה יהיה אותו דבר כמו להעלם, כי כל עוד יש בני אדם על הכדור הזה החרא לא יעלם.

לא אכפת לי שזה הקטע הכי ילדותי שאי פעם כתבתי. ככה זה וככה אני מרגיש. וכן, אמרתי כבר שאני ילד בן 14 ואני לא אתבגר לעולם, גם כשעוד מעט אהיה בן 30.

אנשים בעולם רבים על רצפה. כמה עצוב זה? שיהיה חג שמח.

זעם

אני חושב שאני חווה עכשיו התקף חרדה קטנטן. החזה שלי מרגיש הדוק והנשימה כבדה, לא עוברת לי חלק בראות. אני רוצה לכתוב אבל לא בטוח על מה. אני כועס ואני שונא, ואני יודע בדיוק על מי ואת מי, ולמרות מה שאמרתי מקודם אצל הפסיכולוג, אין לי באמת כוחות להתמודד עם סוג כזה של רגשות. אני מפחד מקיצוניות השנאה שאליה אני מגיע כרגע. לדבר על זה ולהגדיר את זה ולצעוק עד השמיים ״אני שונא אותך!!!!״ עוזר מאוד. לכמה דקות. אבל בגדול אני לא רוצה לשנוא. זה לוקח ממני יותר מידי אנרגיה. אני רק רוצה שקט, בבקשה, שחרר ממני, עזוב אותי לנפשי. המשפט האחרון נכתב לכל הגברים באשר הם, לכל הגברים בעולם. אבל לא את כולכם אני שונא עכשיו. מבטיח. רק אחד טיפש שאני לא רוצה איתו שום קשר אבל כרגע אין לי כל כך ברירה. אני לא רוצה לאחל לו דברים רעים אבל זה כל מה שאני עושה. תמות.

אז אני יושב פה ומנסה לנשום. שותה קפה קר. זאת שעה טובה לצרוך בה קפאין? אני לא שותה קפה בכלל, וזה הקפה השני שלי היום. למה? כי אין לי מה לעשות עם הידיים ואני כבר לא מעשן. קםאין מעורר חרדה, זה ידוע נכון? אז למה אני שותה קפאין ואז מתלונן שאני לא מצליח לנשום? אפשר ללמוד איך להתמודד עם חיי? אני באמת חושב שהם לא כאלה מורכבים.

עוד שלוק מהקפה הדוחה והמר, ואני נזכר כמה שחרור קיטור הוא חיוני עבורי. אני חושב שכבר יותר קל לי לנשום. אולי אני כן יודע להתמודד עם המצבים האלה. אבל רק בכלל ניסיון ארוך השנים.

יש לי תחושה שבקרוב הסביבה שלי הולכת להשתנות ולא לטובה. זתומרת, מה זה לא לטובה? הסביבה שלי מתפתחת ופורחת, כל אחד לכיוון שלו, ואני מאושר על זה, הבעיה היא שאני תקוע באותו מקום כבר שנים רבות. חברות שלי מתחתנות אחת אחרי השניה. שיחות הסלון שלנו מתחלפות לאירגוני חתונה. איזה אולם סגרת, וכמה עולה כל מנה? בכנות שזה מעניין לי את התחת. שיסלח לי אלוהים כן?אבל זה באמת מעניין לי את התחת. אז אני יושב שם ושותק. ולא מעשן (!!!). ומה יהיה אחרי שכל החתונות יגמרו? יתחילו לדבר על הריונות וילדים. ואני בכלל בן 14. תעזבו אותי לנפשי, אמרתי כבר?

תחושת היצירה שלי חזרה אליי. אני מרגיש שאני מוצף בה. אבל מה? אני לא יודע מה לעשות איתה. כי עם כמה שתחושת היצירה מציפה אותי, מוטיבציה לא קיימת בי. הדבר היחידי שיש לי כוח לעשות זה להכנס למיטה ולישון. באמת, אם לא הייתי צריך לקום לעבודה זה מה שהייתי עושה כל היום. מזל שיש לי שכר דירה לשלם. מה בא לי ליצור? כל דבר. אבל משהו משמעותי. לא בא לי לצייר סתם ציור. אם כבר לצייר אז אולי ליצור איזה סיפור מעניין. לכתוב. כל דבר. באמת. הלוואי שהייתי טוב בפיתוח רעיונות. זה שריר שלא עבדתי עליו מאז תקופת הלימודים. אני צריך רעיון. אני צריך ליצור. הלוואי שיהיה לי כוח ומוטיבציה לעשות סרט אנימציה. לא בשביל שום דבר. רק בשביל עצמי. לא עשיתי אנימציה רצינית מאז סרט הגמר שלי. זה באמת מרגיש כמו כישלון. אני אגיד לעצמי שזה בגלל הנסיבות ואמשיך בחיי כאילו כלום.

אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ. אבל האם אני רוצה להתפוצץ? האם זה יעשה לי טוב? יגרום לי הקלה? האם מגיע לאותו בנאדם שאתפוצץ עליו? כן, מגיע לו שיתפוצצו עליו. אבל האם מגיע לי להצפוצץ עליו בגללו? הוא שווה התפוצצות? לפעמים מרוב שוהא מעצבן אותי אני חושב שכן. לפעמים אני מרגיש שעוד שנייה כבר לא תהיה לי שליטה. לפעמים אני מייחל לרגע הזה שלא תהיה לי שליטה והוא יספוג ממני את כל המרמור שאני אוכל עליו. אבל אני שומר על עצמי. לא יודע למה. אולי שווה להפסיק לשמור על עצמי כל כך ולהתחיל לחיות. אני מלא בזעם, אולי העולם צריך לחוות את זה ממני. אולי טיפה.

אסיים בקטע הבא:

בייבי צ׳ארה. זה באמת משמח אותי שהסרטון הזה קיים ושאי פעם הייתה בעולם הופעה כזאת ושצילמו אותה והעלו פיראטית ליוטיוב ושאני יכול לראות את זה שוב ושוב ושוב ולהתפנט מכמה שצ׳ארה מהממת ובא לי להיות כמוהה, לשיר כמוהה, להתלבש כמוהה ולרקוד כמוהה.

מקווה שהיוגה תפתור את בעיית הנשימה כי היא עדיין קיימת וניכרת. תודה למי שקרא, סליחה על שגיארות ההקלדה אם יש, אין לי כוח לעבור על זה. ערב טוב.

אתה מתעורר

לפעמים מפחיד לגלות כמה בורות ושנאה ופוביה מסתתרות בתוך תוכם של כל מיני אנשים שאני מאוד אוהב. זה כאילו לא קיים, כאילו שהכל בסדר, והאמת היא שאני מוקף באנשים שאוהבים אותי ואני מרגיש מוגן ובטוח, רוב הזמן, אבל לפעמים מופרחות לאוויר כל מיני אמירות משונות שגורמות לחזה שלי מעט להתהדק, לגבה מעט לעלות ולמוח מעט מעט לחשוב. זה לא היה אופייני בתוך הראש שלי, אבל הנה זה קיים. להתאכזב? לנסות להבין? אני רוצה להבין את הדברים האלה בכלל? הרי לא הכל קשור בי. האמת, שבעולם מושלם, לא, לא הייתי רוצה להבין את הדברים האלה. גם עכשיו הם בלתי מובנים לי. אבל אנחנו לא בעולם מושלם. אנחנו מאוד רחוקים מעולם מושלם. לפי איך שהאנושות נראית עכשיו, כדור הארץ יקרוס לתוך עצמו לפני שהעולם שלנו יהיה מושלם. אז צריך לנשום עמוק, ולבחור את הקרבות שלך, ואת מי אתה רוצה איתך באמת. וגם כשאתה בוחר אתה יודע – כמו העולם, כך גם האדם – רחוק מלהיות מושלם. וגם אני, כמובן.

אז היי, מה נשמע? זוכרים אותי? אני עומר ונגמרו לי המילים. אבל לא בגלל זה לא הייתי כאן. טוב, בעצם אולי קצת גם בגלל זה. אבל הסיבה העיקרית היא שהמקלדת שלי הלכה לעולמה ופיזית לא יכולתי לכתוב. כאילו, להקליד. אי אפשר לכתוב בטאפינג. אני מצטער, גם לכתוב הודעות בוואטספ זה סיוט. האצבעות שלי ענקיות מידי בשביל זה. אבל הנה אני, חי, נושם ועדיין נאבק על להיות אדם בוגר ומתפקד. קניתי מקלדת בשעה טובה ומוצלחת, וחזרתי לכאן לחפור – אבל כפי שהזכרתי כבר קודם, נגמרו לי המילים. אז אני פותח את הדלת ופשוט נותן להכל להשטף החוצה, כמו מפל. כמו תמיד.

שום דבר לא משמעותי מה שהופך כל דבר שקורה למשמעותי. דברים קורים הם דברים משמעותיים עבורי. לצערי הדברים לא קורים מעצמם. אתה צריך לגרום להם לקרות, אחרת שום דבר לא משמעותי. וככשום דבר לא משמעותי אני נמצא בבעיה קשה. אז אני מנסה להזיז דברים. ואם קשה אז אני צריך להתאמץ.

אני לא אוהב את זה ששום דבר לא בא לי בקלות. כל דבר קשה כל כך והתנועה הזורמת שבה אנשים מצליחים לנוע באוויר מעוררת בי קנאה. אני כולי כבד, מלא משקל, גם פיזי אבל בעיקר נפשי. משקל של פחד ושל חרדה. משקל ודבק. אני רוצה להיות קליל כמו בחלומות הצלולים שהיו לי, כשהייתי מחליט שאני עף ומתחיל לקפוץ. כל קפיצה הייתה קצת יותר גבוהה מהקפיצה שקדמה לה, עד שהייתי רואה את כל השכונה מגבוה וזה הרגיש כל כך אמתי. בסוף התעוררתי וגיליתי שאני, וכל המשקל שלי, גם הפיזי אבל בעיקר הנפשי, דבוקים כל כך חזק למיטה. היכולת לזוז נשארה בחלום.

הנה למשל משהו שלא התגעגתי אליו בלכתוב באינטרנט – התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כמה ימים ועכשיו כשבאתי להמשיך, לא מצאתי אותו. איכשהו הצלחתי לשחזר אבל הקטע הזה שקטעים שלמים נמחקים סתם כי בא להם לא קול בכלל ולא בא לי בטוב.

אני לא יודע מה אני בא להגיד כאן ולא יודע חיכיתי ולא פירסמתי את זה עד עכשיו. קשה לי אבל אני ממשיך ואני רוצה גם להרחיב על זה כי יש לי מקלדת עכשיו, אני יכול לכתוב!!! אבל אני חושב שאני אסיים פה ואחכה לדחף אמיתי של כתיבה שיגיע במוקדם או במאוחר, יכול להיות היום בערב ויכול להיות עוד כמה חודשים לכו תדעו.

יש דבר אחד טוב שקרה מכל הקורונה המסריחה הזאת – מוזיקאים ישבו בבית וכתבו אלבומים בלי סוף. גם אהובתי הנצחית יוקי.

וזה קליפ חדש ומהמם ואני חולה עליה זה כבר לא נתפס כמה היא מושלמת ביי

נמלים במכנסיים

להתחרמן על בנים זה נחמד והכל אבל יו נואו וואט זה לא ממש עובד כי יש כרגע בעולם הזה רק גבר אחד שבו אני מעוניין. כל השאר לא מעניינים אותי בשום צורה, וזה ככה כבר הרבה מאוד זמן. זה בעייתי ועצוב אבל ככה זה וכרגע, ממש ברגע הזה, אין לי כוחות להתנגד לזה ואין לי כוחות להכחיש את זה בפני עצמי. זה המצב. אני בוחר לקבל אותו. מחר אמשיך כרגיל… לשרוד ובגבורה ולנסות להתקדם.

8

1. דיברתי עם איזה בחור והוא היה נשמע לי בסדר אז הזמנתי אותי אליי לדירה והיה בסדר מינוס מינוס אבל אני מרגיש שניפצתי את קיר הזכוכית הדק שנבנה סביבי ברגע שהבן זונה ההוא משנה שעברה דחף את הזין שלו לתוך הפה שלי בלי שרציתי. אני מתלבט אם בא לי על השכן ממול. אני אתלבט עוד קצת ואז אקרא לו להזדרגג קצת. אני לא מרגיש יותר א מיני, הבעיה היא שכשאתה מיני, אתה גם מתוסכל מינית. ולא להיות מתוסכל מינית היה מאוד משחרר.

2. שרדתי את הקיצוצים. לא פיטרו אותי. פיטרו חמישה אנשים שאני מאוד אוהב ומאוד חבל לי עליהם. אבל אותי לא פיטרו. זה מעולה כי להיות מפוטר בתקופת הקורונה זה לא משהו שבא בחשבון אצלי כרגע. אבל אני ילד שרוט שתמיד חושב על הרע, אז כשנודע לי שאני נשאר התחלתי להכנס לסרטים של מה פאקינג אני עושה עם חיי ואם זאת עבודה שמתאימה לי בכלל. החלטתי להשתיק את המחשבות האלה עד אחרי הקורונה. אלוהים יודע מתי זה יגע, ועד אז אסור לנו להרגיש. כאילו, צריכים להיות אסירי תודה על מה שיש ולא להתלונן. הקורונה הזאת לא רק לקחה לי את החופש הפיזי להסתובב בעולם ולעשות מה שבא לי. היא גם לקחה לי את החופש הנפשי להיות עצוב ומתוסכל ולתת לזה לגיטימציה ולא להכנס לפרופורציות כל שנייה כי קורונה. כן כן זה מבגר או שיט כזה, אבל בא לי לבכות על כמה מרים חיי, אני רגיל לעשות את זה כבר כמעט 30 שנה, תחזירו לי את זה!!!.

3. דברים שצריך לעבוד עליהם: קנאה, כעס וסבלנות. את השניים הראשונים יש לי בכמויות, אבל האחרונה אין לי בכלל.

4. אני חושב שאני די גאה בדרך שעברתי למרות שזה לא כיף להסתכל אחורה ולראות את כל מה שעברתי. אבל כרגע אני מרגיש שאני יכול לעשות דברים. בעל הבית ביקש שאני אתקשר אליו ולא חטפתי התקף חרדה, והוא גם היה נחמד בטלפון. היום אני יכול לעשות דברים.

5. החלטתי כרגע להניח למשקל שלי ולעזוב בצד את הבולמוסים הבלתי נשלטים שלי. חקרתי על זה קצת ויש מה לעשות עם זה, אבל אני לא מרגיש שיש לי את הכוח הנפשי להתחיל לעשות משהו עם זה. אני פשוט אשתדל ממש שזה לא יקרה, ואם שוב זה יקרה אני ממש אשתדל להעביר את זה בצורה הכי פחות רעילה כלפי עצמי שיכולה להיות. בלי הלקאות עצמיות ובלי דיכאון. אחרי כל בינג׳ מטורף של אכילה אני מובס. אי אפשר גם להפסיק לעשן, גם להגמל משתייה מתוקה וגם להפסיק לבלוס. לאט לאט ואני אטפל בהכל.

6. הלוואי שאצליח לכתוב ולצייר כל יום.

7. פינת הדברים המשמחים: העלו את הדיסקוגרפיה המלאה של יוקי לספוטיפיי. כן כן עד עכשיו היא הייתה זמינה רק ביפן ועכשיו סופסוף אפשר להסטרים אותה בשאר העולם. ולא רק היא, עוד מלא ג׳ייפופ שאני אוהב.

8.

שלוה ואהבה.