בתקופה של הבידוד לא ממש הצלחתי לעשות עם עצמי משהו. בטח שלא לכתוב. מצאתי את עצמי שכל דבר הכי קטן יכול להוצעא אותי משלווה והתקפי החרדה חזרו. המוזר הוא שהחרדות הן בכלל לא בגלל הקורונה. חרדות רגילות שפשוט התעצמו עם השהייה הממושכת בבית. למזלי כבר למדתי להתמודד עם התקפים אז אני עובר אותם כמו מלך העולם, אבל זה בלתי נסבל שאתה יושב לך עם חברות במרפסת ואז משום מקום אתה לא יכול לנשום ומרגיש שהלב שלך עוד שניה ניתז לרצפה. גם לא ידעתי שאפשר להרגיש קלסטרופוביה במקום פתוח, אבל הנה, בכל התקף חרדה אתה לומד משהו חדש! מאז כבר חזרנו למשרד אבל כמות הצעדים שחזרתי אחורה מאז שצללתי לעומק הבידוד ממשיכה להשפיע עליי, ואני מרגיש שכאילו הגבול בין לתפקד ובין להיות חרד עשוי משכבת סוכר דקה ועדינה, ותנועה אחת שלא תהיה במקום וכל זה מתנפץ עליי. זה כבר קרה וזה קורה. אבל ממשיכים.
אני רוצה קצת לחזור אחורה, ליום העצמאות. מישהו שלח לי הודעה באטרף. הוא היה נראה חתיך אבל התמונה נראתה ישנה. היה כתוב שהוא בן 45. זה מאוד מבוגר אבל לי ולדדי אישוז שלי זה לא הפריע, אז המשכנו לדבר בקטנה. הוא רצה שנעבור לדבר בשיחת וידאו. בכל זמן אחר הייתי מסרב, אבל זה היה אימון טוב בהתמודדות עם כל מיני דברים, אז זרמתי. מולי הופיע איש מאוד מבוגר, עם שיער לבן וזקן לבן. דיברנו. הוא היה מקסים וחמוד ואמר שאני יפה ונחמד. הוא פלירטט איתי וזה החמיא לי. המשכנו לדבר עוד קצת עד שהגענו לקטע היותר רציני של מה הלאה. הוא אמר שהוא ישמח להפגש ולהכיר אותי, שנטייל ונשתה ונכיר אחד את השני ושאל מה דעתי. היה לי מאוד קשה להגיד לו שזה פחות מתאים בקטע הרומנטי. הסברתי לו שהבחור האחרון שלי היה מבוגר ממני ב11 שנה וזה לא נגמר ביננו טוב (כמו שאתם קוראים פה, לא מפסיק לבכות עליו מאז שהבלוג הזה התחיל), ושלצערי אלה פערים שמאוד קשה לגשר עליהם. הוא היה נחמד ונראה טוב לגילו ובאמת איש מקסים, אבל החלטתי שגיל זה דבר חשוב ובא לי אנשים שהם בגילי. "היה כתוב שאתה בן 45… זה באמת הגיל שלך?" שאלתי אותו, והחיוך שלו נמחק, "קצת יותר" הוא ענה ואני ברוב טיפשותי עניתי לו "כן, תארתי לעצמי", אבל מה אני אעשה שהבנאדם נראה יותר כמו בן 65? לא בקטע רע בכלל, אני פשוט מחפש מישהו בגילי. בהחלט לא שופט אותו שכתב שהוא בן 45 כי כשאתה הומו ואתה מעל גיל 30 זה נחשב כאילו נכחדת מהעולם ולך תחפש. מה יש כבר לעשות, לזרום איתו כי לא נעים לי? עם כמה שהוא מקסים וחמוד ומגיע לו הכי טוב שיש, ועם כמה שבדידות זה דבר נוראי, אני סיימתי עם מבוגרים. (טוב, עד גיל 40 זה בסדר….) שאלתי אותו אם הוא נעלב ממני וענה שלא. אמרתי שאין לי בעיה שנפגש ונכיר אבל כנראה שבקטע הרומנטי/מיני זה לא יקרה. הוא אמר שבסדר ונדבר. יום למחרת הוא שלח לי סטיקר של חג עצמאות שמח. עניתי לו בחג שמח בחזרה ומאז לא שמעתי ממנו. אני מרגיש ממש רע לגביו, אבל אני במקום הראשון תמיד ואני מקווה שהוא ימצא לעצמו איזה בחור שיהיה איתו.
מנגד, התחיל לדבר איתי מישהו אחר, בסביבות גילי. השיחה איתו ממש זורמת וממש כיף לדבר, אבל יש התנגשויות בדברים שאנחנו מביאים איתנו ואני לא בטוח לגביו במאה אחוז. ואז עולות לי תהיות, איפה עובר הגבול של התפשרות? מקווה שהשבוע נצא לדייט ואז אוכל להכיר אותו טוב יותר. נראה… כשאני מתפשר אני אוכל אותה, ואני מפחד מזה מאוד. כשאני לא מתפשר אני נשאר בודד. זה צריך להיות שחור ולבן? איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר?
ישר שחזרנו למשרד שתי חברות מהעבודה שכנעו אותי לבוא איתן לפדיקור. זה היה מוזר אבל תמיד כיף לנסות דברים חדשים. גם הצפורניים שלי ברגליים זוהרות ואף פעם לא היו יותר נקיות!!!
השגרה קשה לי, כמו שהיא הייתה תמיד, אבל אני שמח ששוב היא קיימת. שקמים בבוקר, שהולכים לעבודה, שרואים אנשים, שמתמודדים עם פחדים, לפעמים בגבורה ולפעמים קצת פחות. אז אמנם קשה אבל בהחלט יותר בריא לי. וגם אפשר לעשות דברים כיפיים לפעמים.
ברביעי שעבר הלכתי למספרה אחרי משהו כמו 3 חודשים (!!!!!!!), עוד כשהתחיל הבידוד הייתי צריך להסתפר אבל נזכרתי בזה מאוחר מידי שזה כבר היה בלתי אפשרי. אז נשארתי בבית וגידלתי פרווה. כשהגעתי למספרה הספר שאל אותי מה עושים היום, הסתכלתי עליו, הצגתי את הפנים שלי ואמרתי "תתקן את מה שהולך פה". בקיצור, באותו יום בערב ציירתי את הממצאים והרי לכם אני לפני ואחרי:
ממש הצחקתי את עצמי עם הציור הזה.
עוד כמה נקודות:
אני רוצה לחיות בתוך סרטון ASMR ולישון לנצח.
אל תראו את הסרט "גרטל והנזל". איטי ולא מחדש כלום.
כן תראו את הסרטים – "ויואריום" ו"משחקי ציד". אחד מהם ממש קריפי והשני כיפי בטירוף.
הפשוטע זה דף די סחי. כן, הוא מצחיק לפרקים, אבל די.
יוצא פייפר מריו חדש ואיזה כיף והלוואי שהוא יהיה טוב כמו השניים הראשונים.
אני רוצה להתחתן עם רביד פלוטניק ויפה שעה אחת קודם, תודה.
הלוואי שממש ממש בקרוב ארגיש בסדר. בחיי שאני על אוטומט, רק לא ליפול, רק להמשיך, רק לתפקד.
וואו, איזו תקופה מחורבנת. למזלי אני עוד עובד, אני לא מסוגל לדמיין מה הייתי עושה עם עצמי אחרת. אבל גם זה, מסורבל ולא נוח. הביאו לי פאקינ מחשב נייח מהעבודה כדי שאעבוד מהבית, אבל זה כל כך איטי ולא נוח שכל כמה ימים אני צריך ללכת למשרד. נחמד להרגיש חיוני מידי פעם ולנשום אוויר, אבל המשרדים ריקים ואני לבד רוב היום.
הלבד הזה מוביל אותי לכל מיני מקומות ישנים ונוראיים שלא הייתי רוצה לחזור אליהם בחיים. מחשבות קטסטרופליות, אובססיות קשות, האבסות וזלילות של זבל ועישון ללא הפסקה. געגוע בלתי פוסק לגבר שאני אוהב, אובססיה חולנית, קנאה מטורפת לבנאדם שבשבילו אני סתם עוד ילד בעולם הזה. הפסיכולוג אמר לי שאני נוטה לחיות בפנטזיות ולעוות את הזיכרונות שלי לפי ההרגשה הנוכחית שלי. מאוד התחברתי לזה ולכן כבר תקופה שאני מנסה להימנע מההרגל המגונה הזה שלי. אבל אני לבד, ואין לי הרבה חברים בתל אביב, וגם אם היו, אי אפשר להפגש כל כך, אז אני לבד. איזה לילה אחד, הבדידות כרסמה לי בבשר ואמרתי פאק איט. אני רוצה אותו עכשיו. אני רק רוצה שהוא יחבק אותי ויגרום לי להרגיש שאולי המצב חרא אבל הנה עכשיו מישהו אוחז בי והכל בסדר. דמיינתי את החום של הגוף שלו על שלי והנה – הכרסומים והנגיסות בבשר שלי לאט לאט נעלמים. שוב מצאתי נחמה בפנטזיה. הוא שלי ואני שלו, הוא פשוט עדיין לא הבין את זה והנה עוד מעט הוא יבין ויחזור ונישן ביחד. ואיזו נחמה. אפשר לעצום עיניים, הוא פה מאחורי, הוא הכפית הגדולה, אני מרגיש אותו.
וככה נרדמתי. והתעוררתי לבוקר מהגיהנום. עם מיטה ריקה וקרה ושום שיגרה שתוכל לסדר לי את המוח לכמה שעות. והנה הכעסים התחילו. בהתחלה עליו, על איך זה שהוא לא רוצה אותי ואיך זה שכל מה שעברנו ביחד היה בשבילו כלום. ואיך הנשיקות והחיבוקים והסקס והלילות והסרטים והמגע לא היו משמעותיים עבורו כמו שהיו משמעותיים עבורי. והנה, הכעס משנה בהדרגה את הכיוון שלו והופך אט אט להלקאות עצמיות. למה בכית מולו כשהוא חיבק אותך, יא אפס, הרסת הכל, למה אתה כזה רכיכה עלובה שלא מצליחה לשחק את המשחק? אוי רק תאהב אותי, תאהב אותיייייי, מי ירצה אותך עם חרדות הנטישה שלך זה הכל באשמתך אפס, ואז המחשבות על בחורים שאני מכיר שיש להם בני זוג, ויש מי שיחבק אותם בלילה. עזבו חיבוק, מישהו שידבר איתם במהלך היום. וכל מחשה כזאת עליהם חותכת לי את הלב. וכל מחשבה עליו מוחצת לי את הנשמה. מה הוא עושה עכשיו? עם מי הוא? את מי הוא מחבק? את מי הוא מזיין? או חלילה, מי מזיין אותו? כי אסור לאף אחד, לאף אחד. ומי שרק יעז לגעת בו יזכה ממני לשנאה עד המוות. ואני אאחל לו רק רע. לשניהם. ומעניין אם הוא עדיין עם הרותם הזה, היפה והמוכשר והאמן, עם הראש על הכתפיים שאוהב טיולים בטבע, ואני אקלל אותם שיהרס להם ושיהיה להם רק רע ושיהיו בודדים והנשמה שלי הופכת שחורה.
למה חזרת תגיד לי. למה שלחת לי את ההודעה הזאת באותו יום? כבר הייתי כל כך רחוק ממך. כמעט והפכת לזיכרון מתוק מהעבר. אבל החלטת לחזור כי אתה בן זונה, והפכת שוב את העולם שלי, והחזרת אותי 9000 צעדים אחורה. ועכשיו אני צריך להתחיל הכל מחדש. להגיד לעצמי שאני שווה מחדש. להגיד לעצמי שמגיע לי יותר טוב מחדש. וזה קשה, כי שום דבר לא מגיע, רק אנסים ונחשים ומפלצות ושדים.
בלי שום קשר, אני סובל מחרדה כשכל מחשבה שלא מתיישבת לי טוב בתאים של המוח לפתע מגיעה. ואז קשה לנשום וקשה לישון.
ברביעי האחרון דיברתי עם הפסיכולוג. בזום. כאילו שאין מספיק ניקור בתקופה האחרונה גם השעה העלובה הזאת בשבוע שמסדרת אותי ואפילו קצת, נהרסה. אבל זה עדיף מכלום. ואני אוהב את הפסיכולוג שלי אפילו שזה יקר פיצוצים. לספר לו את כל זה הקל עליי ממש.
אני כבר מתבייש לדבר עם החברים שלי על זה כי זה מביך וזה עלוב וכמה אפשר לשמוע אותי מתבוסס בעצב על בחור שזרק אותי פאקינ פעמיים.
אחרי השיחה עם הפסיכולוג שהייתה גם קשה אבל גם מאוד מצחיקה, עיבדתי את הדברים והתחלתי לחשב את המסלול שלי. באותו לילה כאב לי הראש פיצוצים ולא הפסקתי להרגיש את הלב שלי דופק אז עשיתי לי קוקטייל של תרופות שכלל בתוכו ציפרמיל, אלפרליד ואקמול לילה. אם יש סטלה שאני אוהב זה סטלה של תרופות מרגיעות\מרדימות. הסטלה הכי טובה בעולם. לאט לאט כל הגוף שלי כבה ואז גם אני.
בחמישי התעוררתי חזק יותר, אחרי איזה 10 שעות שינה שהשלימו לי את כל החוסרים של כל השבוע ורצון באמת חזק וכנה לשינוי. אני תקוע עם עצמי, אסור לי לתת לזה לנצח אותי.
חזרתי לתרגל מיינדפולנס בכל פעם שאחת המחשבות ההרסניות צצה שוב ואמרתי לעצי לא לחשוב על העבר ולא על העתיד, רק על עכשיו. חזרתי לשחק בסוויץ' וסיימתי את דה לג'נד אוף זלדה לינק אווייקנינג שזה משחק מקסים וחמוד עם סוף מעט צובט אבל נחמד להרגיש מגוון של רגשות כל עוד זה לא קשור בי ובכמה שאני אפס.
ראיתי סדרות וסרטים, כדי להתאפס על עצמי, קודם כל בהסחת דעת. מעיין מחיקה של כל המחשבות השליליות. התחלתי גם לדבר עם אנשים. מזל שיש לי חברים אפילו שהם רחוקים ומזל שאריאל קיימת בחיי. באמת באמת. אמאלה איזה מזל שנפגשנו בצבא ומאז היא בלב. זה הקשר הכי מיוחד שהיה לי אבר. אנחנו נפגשים פעם באיזה 4 שנים בלי הגזמות, אבל אף פעם לא ניתקנו קשר ואנחנו מדברים יום יום. וזה כיף לי שהיא נותנת לגיטמציה לרגשות שלי, בלי לייעץ, בלי להגיד לי מה אני עושה נכון או לא נכון, בלי להגיד לי יהיה בסדר. הרגשה כזאת שאפשר פשוט להיות לידה וזה לא משנה אם אתה שמח או עצוב, הכל לגיטימי.
לילות שלמים אני שוב משכנע את עצמי שאני שווה ושאני טוב, ושמגיע לי פי מיליון יותר טוב. וזה קשה אבל אין ברירה אלא להתחיל הכל מההתחלה, עד שזה ישב לי טוב במוח. לא כי אני מאמין בזה (עדיין?), כי אני באמת ובתמים רוצה להתקדם הלאה.
אני מנסה להתרכז בעבודה ועם כמה שזה קשה לעבוד מהבית, יש פלייליסטים לעשות ויש לי אחריות, אז זה מחזיק אותי מתפקד פחות או יותר.
והנה, אחרי תקופה מאוד ארוכה שרציתי לכתוב ולשחרר ללא הצלחה, הצלחתי. אני פשוט צריך לזכור לנשום ולתת לדברים לקרות בזמן שלהם. לא להאיץ בעצמי.
אני עדיין לא מצליח לצייר לצערי.
אני שונא את העולם ולא מגיע לנו עוד שניה אחת על הכדור הזה. רק כשתוקפת מגפה אנחנו נזכרים כמה האדם הוא חרא. אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על הזיהום האדיר שכולנו גורמים מהרגע שאנחנו מתעוררים ועד הרגע שאנחנו הולכים ליישון. אני מדבר על זה שפאקינג תבינו שהטבע חזק יותר מכולנו. בשביל הטבע אין כזה דבר יהודים, נוצרים, מוסלמים, דתיים, חילוניים, שחורים, לבנים, עניים ועשירים. בשביל הטבע כולנו אותו חרא, וכדאי שנבין את זה ונפסיק לבזבז כל כך הרבה זמן בלפזר שנאה ופילוג. לצערי לא כולם מבינים את זה. "אם הייתי אלוהים, הייתי עושה שרק היהודים יבריאו כדי שכל העולם יראה שאנחנו העם הנבחר!", מילותיו של הדוד הנכבד שלי. אז לא מאמי, מסתבר שהיהודים נדבקים בקורונה בדיוק כמו כולם. אני מקווה שהאנושות תבין את כל הלקחים האלה מהר לפני שתגיע לפה מגיפה הרבה יותר אלימה ואז הלך על כולנו. אבל מכפת לי, אני בעד.
אני באמת בסדר עכשיו. עדיין קשה בטירוף ועדיין בודד בטירוף, אבל אני חזק יותר ממה שההיתי פעם, ואני מרגיש את זה בעצמות שלי.
כשהפסיכולוג שאל אותי מה אני רוצה, עניתי לו, שבדיוק כמו בוידאו של ג'יל סקוט, יבוא מישהו ויצבע את החיים האפורים שלי. קאוואיי בשבילי זה שילוב של חמוד וסקסי.
בשבוע שעבר ביום שישי הלכתי לבית של אבא שלי ועל דלת הכניסה של הבניין הייתה מודעת אבל מאולתרת. הילד מלמעלה (בחור בן 23) מת. הייתי עושה לו בייביסיטר כשהייתי בן 15. נכנסתי לשוק. מפה לשם, מסתבר שהילד התאבד. גם אם ממש אנסה אני לא אצליח לכתוב על זה כמו שצריך, אבל כואבת לי המחשבה שכל כך כאב לו שלא הייתה לו ברירה לסיים את זה ולהשאיר מאחוריו משפחה מרוסקת. הרי, נכון, החיים זה חרא אחד גדול וכל אחד מתמודד עם השיט שלו, ולפעמים השיט הזה כל כך גדול שזה כואב בנשמה וקשה לנשום, אבל תמיד אמרתי, גם ברגעים שהכי רציתי לשים לזה סוף, שאני לא יכול לעשות את זה בגלל כל ההרס שישאר פה אחרי. תמיד דמיינתי לעצמי – אני הורס את כולם גם כשאני בחיים, מה שחסר להם זה שאהרוס אותם עם המוות שלי. אז ויתרתי על הקטע של להתאבד כבר מלפני המון זמן, ו-וואלה זה מתסכל, כי כשאתה מפסיק לאחוז ב"נחמה" הזאת שאתה יכול לגמור את הכל ודי בקלות, אתה צריך להתחיל להתמודד עם החיים, וזה לא פשוט בכלל. הייתי רוצה לדבר איתו. אולי לשאול אותו מה שלומו כשהייתי רואה אותו פעם באף פעם בחדר המדרגות. אבל אפילו שלום לא היה אף פעם, ואני חושב שזה קצת בגללי כי חרדה חברתית, אבל אי אפשר לדעת עם מה הילד הזה התמודד. הוא הסתיר את זה טוב מאוד. מה אני אגיד לכם, נותרתי בשוק ואני בכלל לא יכול לתאר לעצמי איך ההורים שלו והאחיות הקטנות שלו מרגישים. אני ממש מקווה שלא כואב לו יותר, ושישמור על האחיות שלו כי הוא נטש אותן להתמודד לבד עם עולם חרא בלי אח גדול.
זה קרה אחרי יום חמישי מזעזע במיוחד בעבודה בו הרגשתי שקוף. לא משנה כמה נוח וטוב לי שם, וכמה אני מבסוט על האנשים שאיתי, כל עוד לא רואים אותי – בא לי לשים זין ולשרוף את כולם. ולא ביקשתי שום דבר מיוחד חוץ ממילה טובה אחת קטנה, בפורום ההוא, בזמן ההוא. על הזין שלי כולם. אני אמשיך להיות אני, אני אמשיך להגיד את מה שאני רוצה, ואני פשוט אמשיך להיות הראש הקטן והעצלני שאני כי אף אחד מהבוסים שלי לא ראה סיבה לתת לי מוטיבציה לעשות אחרת.
ועכשיו – שימו לב, כי זה לא קרה כבר הרבה זמן! עוד סיפור במסעותיי בארץ הגברים המטומטמים, הדוחים, המניאקים, עם המוח הקטן והנכות הרגשית:
בראשון הזמנתי בחור אליי הבייתה. הוא התחיל לדבר איתי, ולפי התמונה שלו הוא היה נראה בסדר. אני ממש משתדל לא לפסול אנשים לפי המראה החיצוני שלהם כי אני ממש לא רוצה שיעשו את זה לי (למרות שלא מפסיקים לעשות לי את זה), אז זרמתי איתו בשיחה והוא היה נשמע באמת בסדר. אז החלטתי שאני רוצה להפגש איתו. הזמנתי אותו הבייתה בתקווה שיהיה ערב נחמד, ומקסימום, סתם סטוץ…. וואטאבר. לא ציפיתי לשום דבר מיוחד אבל יש לי דירה משלי ורציתי. אז הוא הגיע, וישר התחיל לגעת בי, בלי שבכלל אישרתי לו, אבל אמרתי – עומר, די. בלי לחץ, תזרום, הכל בסדר. אז התחילה שיחה. מהר מאוד הבנתי שזה לא זה כי ברמה האינטלקטואלית הוא ממש לא הקטע שלי. אחרי ש-40 דקות הוא לא הפסיק לדבר על עצמו ועל השטויות של החיים שלו, הוא התחיל לנשק אותי בצורה דוחה במיוחד ולפתוח לעצמו את הג'ינס, הוא דחף לי את הראש לעבר החלציים שלו ומצאתי את עצמי עם ה…. יו נואו. לא רציתי את זה. אבל משום מה לא עצרתי אותו. הוא הפעיל כוח וזה לא היה לי נוח. אחרי כמה שניות אמרתי לו שזה מהר לי מידי ושאני לא רוצה סקס. "אנחנו לא עושים סקס, רק את זה". אוקיי, בואו ותסבירו לי, מין אוראלי לא נחשב סקס? רק כשזין נכנס לחור זה סקס? כל יתר הדברים שבאים עם זה לא נחשבים לסקס? לא אכפת לי מה העולם חושב, לא בשבילי. הוא המשיך להפעיל כוח על הראש שלי כדי שאני אמשיך לרדת לו למרות שאמרתי לו שזה מהר לי מידי, ותוך כדי הוא הוציא מהתיק שלו פופרס. מיד הרמתי את הראש ואמרתי לו "ממש ממש לא, אני ממש לא מעוניין", "לא, רק אני עושה, אתה אל תעשה", "לא, ממש לא! אתה לא עושה את זה פה אני לא רוצה, אני לא מעוניין", מה שממש לא הפריע לו להסניף את זה מולי ולהמשיך להפעיל לי לחץ על הראש, הרמתי את הראש שוב והוא התחיל לנשק אותי, וכל הריח הדוחה וכימיקלי של הפופרס נכנס לי לפה וכמעט הקאתי. אמרתי לו שזה מגעיל אותי ושאני לא רוצה ואחרי עוד הפעלת כוח מצידו פשוט הרמתי את הקול ואמרתי די ושזה לא מתאים. הוא הסתכל עליי בשוק, בלי לומר כלום הוא קם והתלבש והתקשר לאיזה חבר שלו שיבוא לקחת אותו כי "זה מקרה חירום ותבוא עכשיו!". אחרי כמה שניות של שתיקה הוא אמר לי "אני לא אנס, אני פשוט אקטיבי". אני לא מבין את ההקבלה של שני המושגים. אם אתה אקטיבי זה אומר שאתה צריך לכפות את עצמך עליי? אני הייתי בשוק ואחרי שהוא הלך הרגשתי כל כך מחולל ורציתי להקיא על עצמי.
אחרי זה התחילו ההאשמות כלפי עצמי, אבל מה אתה רוצה, הזמנת אותו אליך הביתה, מה ציפית שיקרה? והתחלתי לחשוב שאולי אני לא הייתי בסדר בכל הסיפור. אבל התעשתי מהר מאוד. אם חברה שלי הייתה מספרת לי שמישהו עשה לה דבר כזה הייתי רוצה להרוג אותו. לא אכפת לי מה קורה בסיטואציה, ברגע שאני אומר לא, הבחור שממולי צריך לכבד אותי ולהפסיק. מיד.
הלוואי שהיה לי הסבר הגיוני למה כל הדפוקים, האנסים, המגעילים והילדים הטיפשים נדבקים אליי. אני באמת מנסה לעבור הלאה אבל זה רק גורם לי להתגעגע עוד יותר לקיריל שלפחות כשהיינו ביחד במיטה כל כך כיבד אותי ותמיד אבל תמיד שאל אם הכל בסדר ואם מה שאנחנו עושים מתאים לי ונעים לי. איך אני אמור להמשיך ממנו הלאה אם כל מי שאני פוגש הוא זוהמה מהלכת? נמאס לי להרגיש לא מתאים, נמאס לי להרגיש מחולל, רק בגלל אנשים שלא יודעים מה זה כבוד בסיסי. וכן, אתה אנס בפוטנציה, כי אם לא הייתי מכנס את כל הכוח והאומץ שבתוכי ומצליח להגיד לך להפסיק, היית ממשיך בלי בעיה. מישהו אחר, אולי חלש יותר ממני, היה עובר אונס. אולי כבר עבר.
מעניין אם יש בעולם הזה מישהו שאני יכול לסמוך עליו מספיק שלא יהרוס לי את החיים כדי שאני באמת אוכל לאהוב אותו. העולם מוכיח לי אחרת, פעם אחר פעם אחר פעם.
זאת לא פעם ראשונה שאני חווה משהו כזה. ותמיד אחרי שדברים כאלה קורים אני חושב על כל הנשים והגברים בעולם שאי פעם עברו אונס, ואיזה הרגשה נוראית זאת שמישהו מחבל לך בגוף. אני מצליח לעצור את זה בזמן, אבל מה עם מי שלא? מה עם אנשים ללא כוח פיזי? מה עם אנשים שבאמת לא מבינים מה זה לא, גם אחרי שצועקים להם את זה בבירור? תחושות הגועל שזרמו לי בגוף באותו רגע היו מזוויעות. אני בכלל לא רוצה לתאר לעצמי איך מרגישה אישה שעוברת אונס. נורא קשה לי לאסוף מילים כדי לתאר את התחושות האלה ואני יודע שזה כתוב בצורה נורא שטחית, אני לא יודע מה זה לעבור אונס, אני לא רוצה לדעת, ואני לא משווה את מה שעברתי לאונס. אבל כשדברים כאלה קורים אני מרגיש כאילו מישהו הורס לי את הנשמה, ואם התחושה הזאת כל כך מגעילה וחסרת אונים, אני נכנס לחרדות עד לאיפה זה עוד יכול להגיע כשזה מעבר למה שאני עובר. זה יוצא כל כך מבולגן, כדאי שאני אפסיק.
אני בכלל לא יודע למה כתבתי את הדברים האלה אבל הם ישבו לי על הלב והייתי צריך לתת להם לצאת החוצה.
איזה דיכאון. מוות, עבודה, אנסים, ציטוטים של החברים של נטשה, וכל זה לפני סוף השבוע. אני אפרד עם משהו קצת יותר נחמד:
השיר שאני הכי אוהב מהאלבום החדש של צ'ארה ויוקי. הוא כל כך כיפי ומטשטש קצת את קהות החושים שנגרמת מכל הרוע שמסביב. יש השפעה ברורה מהארד נוק לייף של ג'יי זי ואני אוהב את זה. יש את האלבום במלואו ביוטיוב ובספוטיפיי, שזה מדהים כי זאת פעם ראשונה שיוקי מופיעה בספוטיפיי מחוץ לגבולות יפן. תשמעו!!!!!!!!!!!!111
אני ממש לא במוד של כתיבה לאחרונה אבל אני די מרגיש מחוייב לכתוב את זה. אחרי שהלב שלי התפצח (ראה פוסט קודם), היו כמה ימים שמצאתי את עצמי בתהום אבל החלטתי שאני לא נשאר שם יותר. לא עוד עומר שמתחנן לאהבה. אנשים צריכים להתחנן שאני אוהב אותם ולא ההפך. אז עם כמה שזה קשה אני מפלס את דרכי הלאה ממנו, וגם הפסקתי לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על לקלל אותו. כשאני נזכר בזה וממש בא לי לקלל אני מזכיר לעצמי – הקללות עדיין שם, בדרך אליו, ואני עדיין מתכוון לכל מילה, אין צורך לקלל שוב. חוץ מזה, אני לא רוצה להיות בנאדם שמקלל. בגדול לא בא לי שיהיה לו רע. פשוט לא בא לי שיהיה לו טוב מול העיניים שלי. לא כרגע.
שיעורי היוגה האחרונים היו מאוד מנקים וטובים אליי. אני מרגיש שלפחות לפרק זמן קצרצר מאוד במהלך השבוע אני עושה לגוף שלי מעט טוב. אחרי כל הניקוטין והקפאין והג'אנק והחומצה זרחתית לתוך המוח והכימיקלים, פתאום הגוף שלי מקבל ממני קצת אהבה ופחות הרס, ו-וואו איך שזה מנקה אותי. אני שמח שהתחלתי עם זה. יום רביעי זה יום זן.
אז הלב התפצח אבל זה אכן גרם לי להיות יותר פרודוקטיבי, כמו לחשוב מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי חוץ מלבכות? אז עברתי דירה סופסוף. מצאתי דירה מתוקה וקטנטנה בתל אביב, כזאת שמתאימה לי בדיוק, ופשוט לקחתי את הדברים שלי ועברתי. אני כבר המון זמן רוצה לעבור מהבית של אבא שלי אחרי כל כך הרבה שנים שגרתי איתו והוא ישב לי על הוריד הראשי (אני מאוד אוהב את אבא שלי והוא מאוד משתדל, אבל יש לי מספיק חרדות משל עצמי). כשהלב התפצח נכנסתי למן קהות חושים ואמרתי לעצמי שזה קורה עכשיו. חיפשתי דירה, מצאתי, הלכתי, חתמתי, עברתי. אני מרגיש שעם כמה שזה כואב לי בתוך הלב, אני מצליח להפיק מזה את כל הטוב שאני יכול להפיק ממשהו כזה מחורבן. כולם על הזין שלי. אני עושה מה שבא לי. אני בוכה ודיכאוני אבל אני גם יודע לעשות דברים. ומישהו עוד יאהב אותי, גם בלי שאצטרך להתחנן לאהבה. אין יותר עומר הקטן והמסכן וחסר הישע, הוא מת. טוב, האמת שהוא עדיין כאן ותמיד יהיה חלק ממני. אבל רק חלק. ואני אומר תודה לעצמי על כל הדברים הנפלאים שעשיתי בשנה וחצי אחרונות ומכאן אני ממשיך רק הלאה, לחוות דברים חדשים ולראות ולטעום, ויאללה אני מוכן רק תביאו לי.
הסינגל החדש של צ'ארה ויוקי יצא ואיתו הוידאו המהמם הזה:
אמא'לה איך זה בא לי בטוב. כשראיתי את זה בפעם הראשונה התנהגתי כמו מעריצה בת 14. יוקי וצ'ארה תמיד היו שם בשבילי. יוקי היא השמש, תמיד היא הייתה השמש והיא תמיד האירה עליי, גם בימים הכי גשומים. צ'ארה היא הירח, גם כשהכי חשוך המוזיקה שלה מלטפת אותי עם האור העדין שלה. וכששתיהן ביחד, משהו שלא קרה 20 שנה, הלב שלי פשוט מתפוצץ. אני אוהב אותן בכל ליבי ולא אכפת לי שאני מעריצה בת 14. כיף לי להיות מעריצה בת 14 שלהן. האלבום תכף יוצא והסבלנות שלי כבר כמעט פקעה. כשהן מתחבקות בקליפ אמאאא זה לבכות ביי.
כי אני שמעתי את שלי, היום בבוקר. פקחתי את העיניים שלי והרגשתי כבד, אבל זאת לא הייתה תחושה זרה. הסתכלתי בפייסבוק וגללתי קצת עד שהעיניים יעצמו לי שוב ואני אחזור לישון כי גם ככה אין שום תכלית לקיום שלי, במיוחד לא בשבת. ואז ראיתי את זה. התמונה הזאת קפצה לי בפיד – הוא מחובק עם מישהו באיזשהו מקום פסטורלי בטבע, כנראה בהרי ירושלים. מכירים את הרעש הזה של זכוכית שנשברת לאט לאט? אני אחדד את זה – בפרסומות של מגנום, כשהדוגמנית נוגסת בארטיק ויש רעש לא פרופורציונלי של פיצוחים, זה מה ששמעתי והרגשתי באותו רגע, רק בכלל לא טעים ומתוק, יותר בקטע של ללעוס קוצים וגם האודם נמרח כי הוא נקנה בהכל בדולר. הפסקתי לנשום לרגע והרגשתי את הכאב מציף את החזה שלי ומתפשט לאט לאט לכל האיברים שלי. כמה כואב. הדמעות התחילו לרדת לי בלי שליטה וניסיתי להסדיר את הנשימה אבל לא הצלחתי. מזה פחדתי. אני לא רוצה לראות אותו מתקדם הלאה בלעדיי. לא שאי פעם התקדמנו ביחד, אבל הוא בא והחתים לי את הלב ומאז אני מקולל בקללה שלו, והוא אפילו לא שם לב לזה. בעצם, יותר גרוע, הוא שם לב לזה ולא אכפת לו. זה לא מזיז לו. העיקר שהתבגרתי ושאני פחות בוכה מבעבר. אני לא יודע מי זה, אני לא יודע מה הקשר שלהם, אבל זה כנראה חדש, וכנראה מתחיל בניהם משהו. משהו שאני לא קשור אליו. ואותו הבחור הרבה יותר יפה ממני, והרבה יותר רזה ממני, וכנראה גם יותר בוגר או יותר מעניין או יותר כל הדברים שהבן זונה הזה כביכול מחפש. כנראה שגם מזדיין יותר טוב ממני. איתי הוא לא יצא לטייל. איתי הוא לא הצטלם. הלקאות עצמיות והרס עצמי וניקוטין כדי שהמוות יגיע מהר יותר.
כל מה שאני עושה כדי להתקדם הלאה לא מצליח לי. ואולי השלב הבא יהיה באמת למחוק אותו מכל מקום אפשרי כדי שדברים כאלה לא יקפצו לי ככה סתם ויעצרו לי את הנשימה. אבל למחוק אותו מהפייסבוק אומר למחוק אותו מהמקור קשר האחרון שיש לי איתו וזה אומר לשחרר ואני לא יודע אם אני מסוגל לעשות את זה. בעצם, אני מסוגל לעשות את זה אבל אני לא יודע אם אני רוצה. כי אני רוצה אותו, בחור חסר רגש שלא רוצה אותי ומתעלל בי רגשית בלי לשים לב.
ניסיתי ללכת ולהכיר אנשים חדשים, אבל הקהילה הזאת מעוררת בי חלחלה. כל הבחורים הנורמליים נמצאים בזוגיות מה שמשאיר לי רק את הפסיכופתיים, אלה שלא אומרים לך שלום למרות שהם מכירים אותך, מתעלמים ממך כי אין שום סיכוי שתבקר במיטה שלהם. מי בכלל לא רוצה להיות במיטה שלך חתיכת תולעת מתפתלת. גם אני פסיכופת. לא יודע להתמודד עם שום דבר בחיים האלה. אני בעבודה שומע שני אנשים מדברים והדמעות עולות לי כי אני לא יודע איך לדבר. אני רק יודע להגיד כמה רע לי. אלה הדברים היחידים שאני יודע ורגיל להוציא מהפה שלי. אני מנסה לנשום עמוק, להשתמש בכל מיני כלים שלמדתי, אבל זה לא עובד, ברגע שאני מתחיל אני שוכח הכל.
והכל נדפק כל הזמן. ניסיתי לצאת לדייט והבחור לא עניין אותי בשיט. הוא רצה שנתחבק וזרמתי, אבל זה הרגיש לא נוח. רציתי להקיא. לא בגללו, בגללי ובגלל העובדה שאף אחד חוץ מאדון רוסיה לא מעניין אותי. ואני לא מצליח להשתחרר מזה.
הלוואי ואנשים היו מבינים את זה יותר ולא אומרים לי פשוט לצאת מזה. לשנות כיוון מחשבה, להפסיק להיות עצוב. זה לא עובד ככה. זה פשוט לא עובד ככה.
יש לי תמיד את המחשבה הזאת שעולה בי שאני לא אהיה פה. לא בקטע של מוות, יותר בקטע כזה של פייד אוואי. פשוט לא להיות. ותמיד כשאני חושב על זה ועל מה שזה יביא איתו עולה בי כזאת נחמה וכזאת הקלה. כי אם אני לא אהיה הכל יעלם. כל התחושות המגעילות וכל ההתמודדויות שאני לא מצליח להתמודד איתן כמו בנאדם נורמלי. כל העצבות והדיכאון שלי שעולים על גדותיהם ללא שליטה. פשוט לא להיות. איזה כיף. יודעים מה, אפילו לא מדובר ב"כיף". אין פה טיפת רצון לתחושות או רגשות חיוביים. פשוט כלום. איזה שחרור, איזה חופש. שחרור מוחלט מלהיות ולחיות דרך המציאות המסריחה הזאת. הלוואי וזה היה אפשרי – פשוט להעלם. בלי בלגן, בלי מוות, בלי לברוח למקום אחר. פשוט לחדול. בלי לעורר איזשהי דרמה. מה כבר יש לי פה בכל מקרה?
תן לי עיגול בצבע ורוד
תן לי משולש בצבע ורוד
בשביל שאוכל להיות ילדה תן לי צבע ורוד
תצייר לי עיגול פרחים בצבע ורוד
תראה לי את הלב הורוד שלך
כדי שאוכל להישאר ילדה כולם צריכים להיות נחמדים אליי
הייתי כל כך טיפשה שיכולתי למות
כשאחזת בי הבחנתי בזה
צבע ורוד
אמרו לי: את כבר חיה 23 שנים
את כבר אמורה לדעת
אמרו לי: את אפילו לא יודעת כלום, על חיים ועל מוות,
על אהבה, על כוח גרעיני, על מוזיקה, על מה את שרה בכלל?
את מטומטמת או מה?
פופ פאנק רוק'נרול
פופ פאנק רוק'נרול
אני רק, אני רק רציתי לבכות
רק רציתי לצעוק, רק רציתי לשיר
אני, אני רוצה לשיר את הקללה המתוקה שלך
כאילו אני עטופה באהבה ובשלווה
כדי להתחבר, לדחוף, לשחרר, להתחבר, לדחוף, לשחרר,
להתחבר, לדחוף, לשחרר, להתחבר, לדחוף, לשחרר,
כדי לתהחבר! לדחוף! להשחרר!
מעומק ליבי אני באמת, באמת חסרת אונים וחלשה
אבל אפילו ככה אני רוצה לבלות את הזמן שלי בשמחה
ופשוט לחזור על זה כמה פעמים שאצטרך
שוב ושוב ושוב ושוב
לחזור על זה עד שאמות
לחזור על זה עד שאמות
ואז, סופסוף, אחרי 50 או 100 שנה בבית חולים לבן וטהור
אני אוכל להגיד "תודה" מעומק לבי
לאנשים כמוך, אנשים כמוני רוצים להגיד לכל האנשים
לכל האהבות, לכל המוזיקה, לכל האומנות, תודה!
יום אחד, יום אחד, יום אחד, יום אחד!!!
אהבתי אותך כל כך שיכולתי למות
נשברת כשאחזתי בך
אז תראה, תודה, להתראות
תודה, להתראות.
בתקופה האחרונה בכל פעם כשרציתי לכתוב משהו, הרגשתי שזה הולך לצאת ממני בצרור ענקי של הלקאות עצמיות והעדפתי לחסוך את זה מעצמי. אבל הכל נשאר בפנים ולא הצלחתי להוציא קיטור (שבדרך כלל מלווה בהלקאות עצמיות). ניסיתי לכתוב על הדברים שקרו בעבודה, או עם המשפחה בחנוכה, אבל שום דבר לא באמת היה מעניין או חריג, הדברים הרגילים שבדרך כלל קורים שגורמים לי להפסיק לרצות לחיות, אבל לא מספיק נוראיים בשביל שאעשה מזה עניין כי הרי – כל טמטמום הכי קטן שקורה בעולם הזה גורם לי לרצות להפסיק לחיות. אבל הנה אני פה, כי דברים באמת משוגעים.
ביום שישי אני מתעורר לי בבוקר-צהריים אחרי שבוע עבודה מאוד מתיש שרק חיכיתי שיגמר. אני פותח את הטלפון שלי כמו קורבן טוב של דור המסכים ואני רואה את זה – הודעה מקיריל.
"היי עומר! אתה לא היית בירושלים הבוקר? חשבתי שראיתי אותך אבל אולי אני טועה…" ואם הייתי, היית בא להגיד שלום?
"היי קיריל! לא, האמת שלא הייתי בירושלים כבר המון זמן."
"אז טעיתי 😊🙏🏼 מה קורה? מה חדש אצלך? אני שמח לשמוע ממך" הלו, אתה זה ששלחת לי הודעה. תשלח יותר תשמע ממני יותר.
"אצלי מעולה! חי, עובד, מחפש דירה…" רוצה למות, נאבק על היכולת שלי לתפקד בעולם, האמת שבכלל לא מעולה אבל אני אומר לך את זה כדי שתחשוב שמעולה ושכלום לא מציק לי "מה איתך?"
"אני בחופש בבית, כי חנוכה. לא טסתי לשום מקום, טיפה משתעמם חחח" אז כשמשעמם לך אתה פתאום נזכר בי אחרי שנה?
"אני מקנא בך שאתה תמיד טס חח"
"לא תמיד! חח"
"תמיד כשהילדים בחופש אתה טס חחח"
"😊…. חשבתי שאם אתה בירושלים כדאי לך לבוא לבקר אותי בדירה החדשה"
"יש לך דירה חדשה? איזה יופי. אני מקווה שיותר גדולה"
"כן, עברתי באוגוסט. לא אמרתי לך?"
"לא, אנחנו בכלל לא מדברים אף פעם 😂"
"😂😇"
"אני יכול לבוא גם אם אני לא בירושלים" כמובן, הוא שורק ואני רץ.
"אז תבוא תבקר"
"סבבה"
"מתי אתה יכול?"
"בסופי שבוע"
"הסופ"ש הזה או שהתכוונת בכללי?"
"גם וגם" כמובן שהסופ"ש הזה, וגם אם לא יכולתי הייתי עושה שאוכל.
"אני לא עובד, לא עושה שום דבר. עוד מעט מתחיל לראות סרט בבית. לא משנה באיזו שעה 😊"
"אוכל להגיע רק בערב"
אז קבענו שאני אעדכן אותו כשאני מגיע אליו ושהוא יבוא לאסוף אותי מבחוץ. מה הוא רוצה? למה נזכר בי פתאום? משעמם לו? הוא חרמן ונגמרו לו הגברים? כמה בלאגן בראש. אני קם מהמיטה ואני מסתכל ורואה שהחדר שלי נראה כמו שואה גרעינית. כמה בלאגן בראש ובחיים. מחליט שאני בלחץ, מעשן 2 סיגריות ברצף כמו אחרון הנרקומנים, מנסה להתארגן על עצמי, לא מבין איך נקלעתי שוב לסיטואציה הזאת אבל בתוך כל הבלאגן הזה אין לי בכלל ספק ולו הקטן ביותר שהיום בערב אני אצל קיריל, ולא משנה מה זה אומר מבחינתו. מפיל עליו את האחריות הבלעדית על הלב שלי ופשוט נוסע. התירוץ העלוב הזה של כאילו ראה אותי בירושלים כדי ליצור איתי קשר, השעמום שלו בחנוכה כשהתלמידים שלו בחופש, לא אכפת לי. הפנטזיה מתגשמת. הוא יצר איתי קשר. אני אלך אליו ואגיד לו הכל, ונדבר על הכל.
אני יוצא מהבית ב20:00 ומתחילה לה נסיעה של שעה, עם גשם וכבישים רטובים וקור אימים ולי לא אכפת. אני עכבר מסומם. נוסע אליו. מגיע אליו ב-9 ומודיע לו שאני בחוץ. אני יוצא מהאוטו והקור המקפיא של ירושלים מכה בי בבת אחת לתוך העצמות. אני רואה אותו, קצת השמין, כזה חמוד, מחייך אליי עם החיוך הכתום הזה שלא שאני לא יכול לעמוד בפניו. חיבוק. מוביל אותי לדירה.
מגיעים. הוא לא מנשק אותי. יושבים. אני מתלונן על הקור והוא מדליק לי את התנור ומצטער שהמזגן התקלקל בדיוק היום. הוא מכין לנו תה ואנחנו יושבים לדבר. מספר לי על הנסיעה שלו רוסיה באפריל שעבר, ועל היציאה שלו מהארון מול אבא שלו שלא מקבל ולא מפרגן. אני נעצב. מספר לו על היציאה מהארון שלי מול ההורים. מדברים. אני עושה יוגה אבל עדיין לא הפסקתי לעשן, אני גם עובד בטלוויזיה וזה נחמד אפילו שזה לא התחום שלי, זה ליד, וזה בסדר לעכשיו, חרא משכורת אגב. ככל שהשיחה ממשיכה ומתעמקת ככה אנחנו מתקרבים פיזית. מה אני מחפש? אני מחפש שקט. מה זה שקט? הלוואי שהייתי יודע להסביר. אתה מרגיש שיש לך שקט? אתה נשאר לישון? אפשר. עוברים למצב מאוזן, שוכבים אחד בתוך השני ומדברים. הוא מספר לי שהוא היה בקשר עם מישהו אחרי שהוא היה איתי, הלב שלי מתקמט שוב, משתדל לא להראות לו את זה אבל לא בטוח שמצליח. זה לא עבד כי הוא רצה כל היום להישאר בבית ולשחק במשחקי וידאו, הוא לא אוהב טיולים וסרטים, ולך היה מישהו? היה קטע עם מישהו אחד, והוא היה מטומטם. השיחה מתגלגלת, אנחנו קרובים יותר, "פגעתי בך נכון?" הוא שואל. אני עונה לו שכן ומסביר גם למה. לא הייתי בנינו תקשורת. הרגשתי שאני רוצה להכיר אותך, שאני רוצה שתכיר אותי, היית כל כך מקסים אליי כשהייתי בא אליך, אומר לי כמה אתה שמח שבאתי, מנשק אותי, מחבק אותי, גורם לי להרגיש כל כך טוב, אבל כשהייתי הולך הייתי מרגיש בדיוק ההפך. לא הבנתי את הפערים בין ההתנהגות שלך כלפיי כשאנחנו ביחד לבין ההתעלמות המוחלטת שלך כשאנחנו לא. "עומר, למה באת היום?" הוא שואל אותי, אני עונה לו "למה קראת לי?", אומר לי שאני בנאדם טוב ושהוא רוצה אנשים טובים בחיים שלו. אנחנו ממשיכים לדבר על מה שקרה והוא מלטף אותי בפנים, אומר שאני אמיץ וכן. הוא מסביר לי שהוא לא היה מעוניין כי הרגיש יותר מידי פערים בנינו. "זה לגיטימי שלא רצית אותי, מכל סיבה שהיא. אבל נעלבתי שבחרת לעשות את זה בהודעה בוואטספ. יכולת לעשות את זה אחרת. הרגשתי שמגיע לי יותר ממך. וגם הפערים האלה, כן, הם לגיטימיים כדי לדחות מישהו, אבל זה עדיין עשה לי עצוב. אין לי הרבה ניסיון, לא הייתה לי מערכת יחסים אף פעם, אם כל אחד שאכיר יגיד לי שיש בנינו פערים בגלל הדבר הזה איך אני אמור להתקדם? גם הרגשתי שאתה לא באמת רוצה להכיר אותי למרות שאתה מתייחס אליי כל כך יפה ולכן הרגשתי את הפספוס הזה. ויתרת עליי בלי להכיר אותי." אתה נוגע לי בפנים ואומר לי תודה שאני מספר לך על זה כי לא ידעת איך אני מרגיש וזה טוב שאני מציב בפניך מראה. אנחנו מתנשקים. אתה נוגע בי בדיוק כמו שרציתי שתיגע בי. התגעגעתי לידיים שלך ולגוף שלך כל כך קרוב אליי. דיברנו עוד הרבה על מה אנחנו מחפשים ומה אנחנו רוצים ואתה עדיין לא אמרת שאתה רוצה אותי, אבל נתת לי להבין עם הגוף שלך שאתה רוצה אותי עכשיו. אני רוצה אותך עכשיו. "מה אנחנו עושים?" אתה שואל אותי וזה קצת מעצבן אותי. אתה מסיר אחריות ממה שיקרה למרות ששנינו יודעים שכרגע אתה רוצה אותי. "אני לא רוצה לחשוב" אני אומר. אנחנו מפשיטים אחד את השני ואני מרגיש אליך תשוקה אדירה, אולי הכי אדירה שהייתה אי פעם. אי אפשר לעצור אותי עכשיו. גם אותו. אנחנו עושים סקס. מטורף. אני רואה כוכבים נוצצים.
אתה תמיד שואל אותי אם נעים לי, אם אני מסכים שתעשה ככה או ככה, אני מרגיש שאתה מכבד אותי ואת הרצונות שלי, ורוצה לספק אותי, אני מרגיש חלק מהמשוואה של שנינו. שאנחנו ביחד בתוך כל הדבר הזה ואני רוצה לגרום לך לעונג.
אנחנו אחד בתוך השני, עירומים ומחובקים, אתה מכסה אותי כי קר לי. נוגע בי עם כפות הידיים שלך. שקט. "אז איך אתה יודע שאתה מכיר מישהו?" אתה שואל אותי ואני עונה לך שזאת שאלה מצויינת. אתה צוחק. "אני מתלבט עדיין אם אני נשאר לישון" אני אומר ושהוא שואל למה לא אני מסביר לו שאני רוצה לשמור על עצמי. הוא לא מבין אותי. אני רוצה שהוא יבין אותי אבל לא רוצה להיות לטרלי מידי אז אני משתמש בקודים. "אתה מפחד שאחר כך אני אגיד לך שאני לא רוצה?" הוא שואל וצודק. "כן" אני עונה. "אבל עשינו עכשיו סקס". אני מחליט עם עצמי שוב שתקשורת זה דבר מאוד חשוב ואם אני רוצה שהוא יבין מה אני רוצה אז חשוב גם לדבר את זה במילים ברורות, כי מי יודע מתי אני אראה אותו שוב. "קיריל, אני לא יודע מה איתך ועם איזה גברים היית, אבל הדברים האלה הם לא סתם בשבילי.. מבחינתי אין הבדל בין סקס ללהשאר לישון. זה על אותה משוואה, סקס, נשיקות, חיבוקים, לישון ביחד, זה הכל אותו דבר מבחינתי. כל הדברים האלה אולי אפילו עם הרבה יותר משקל מסקס. אולי עדיף לי לא לבנות מגדל כלכך גבוה כדי שהוא לא יקרוס עליי". שקט, אבל לא טוב. אני עדיין בתוך הידיים שלך. "יש לי שאלה." אתה אומר, "אמרת שהדברים האלה יותר חשובים לך מסקס. למה אתה מתכוון?" "אני מתכוון לאינטימיות. סקס זה טכני. לא שמה שהיה לנו עכשיו היה טכני אבל זה לא הכל, יש את כל מה שמסביב, שהוא הרבה יותר חשוב מפמפום. אני אוהב סקס וזה חשוב, אבל זה לא הכל." אני ממשיך, "אני לא רוצה להרגיש שוב כמו שהרגשתי בשנה שעברה. יש בי כל כך הרבה אנרגיה של אהבה, ושל אכפתיות ונתינה, ורצון למשהו רציני ואמיתי, וכשאני מרגיש את זה כל כך חזק למישהו שלא רוצה לקבל את כל האנרגיה הזאת ממני זה כואב לי." "ואם הייתי רוצה, מה היית רוצה לעשות איתי?" "לרקוד איתך, ולטייל איתך, ולראות סרטים, ולשמוע מוזיקה, ולאכול אוכל טעים, ולהתחבק ולהתנשק, ולהתגעגע אליך, ושתגעגע אליי". אני טיפש. אבל לא אכפת לי. אני עירום עכשיו אז אין מצב למסכות. אני נרדם.
בבוקר אני מתעורר לידיים שלך. ישנתי כל כך טוב כמו שלא ישנתי הרבה זמן. זה הרגיש כל כך מוגן ובטוח שיש לידי מישהו. רק רציתי שהרגעים האלה ימשכו ולא יגמרו. שוב עשינו סקס. ושוב נרדמנו. התעוררנו. אכלנו ארוחת בוקר. ראינו סרט מחובקים. אחרי הסרט כל מה שרציתי היה שתמשיך לחבק אותי ולא תפסיק, נשארתי על המיטה ואתה קמת לסדר את הבית. חיכיתי שאולי תפתיע אותי ותחזור לחבק אותי. לא חזרת.
כשנפרדנו הוא אמר לי "תכתוב לי ואני אכתוב לך", אמרתי לו "לא מאמי, אתה תכתוב לי ואז אני אכתוב לך", הוא צחק ואמר "אה, ההפך." הוא נישק אותי על הלחי. חזרתי הבייתה והשעה הייתה חמש אחרי צהריים ביום שבת.
אני שוב מרגיש כמו בשנה שעברה. אבל אמרתי לו הכל, זה הרגיש כמו קלוז'ר. הדבר היחידי שבא לי זה אותו, ואני מרגיש שחזרתי אחורה מבחינת הרגשות שלי. אבל אני חזק יותר ואני יודע שאני לא הולך לרדוף אחרי אף אחד, ואני לא הולך להרגיש לא רצוי. הוא הוכיח לי שכשהוא רוצה הוא יודע איך להשיג אותי. אני מאוהב בו עד מעל הראש, אבל אני מחליט להמשיך הלאה בתקווה שזה יעבוד לי. מאתמול אני רק מעבד את הדברים וחושב על מה שקרה. יש לו את המספר שלי, ונותר רק לחכות ולראות אם באמת ייצור קשר. אני רוצה שהוא ייצור קשר אבל באותה נשימה לא מתכוון לעשות שום דבר בשביל שזה יקרה. אני עצוב ובודד, אבל זה לא שונה משום יום אחר בשנה. זה סתם מרגיש קצת יותר חזק עכשיו. יעבור. יש לי את צ'ארה ויוקי לשמור עליי.
דברים מהעולם הפנימי שלי שגורמים לי לרצות להשאר בחיים
צ'ארה ויוקי, שתי המוזיקאיות שאני הכי אוהב בכל היקום. לפני 20 שנה ב-1999 הן הוציאו את הסינגל הזה ביחד, עוד מהתקופה שיוקי עדיין הייתה הסולנית של ג'ודי אנד מרי. אני אוהב את השיר הזה מאוד, וגם המשפט בראש הבלוג – We can do anything and we can do the right thing לקוח ממנו. לא בטוח שאני מבין את המילים עד הסוף, אבל כשאני מקשיב להן עכשיו אני מרגיש מאוד מתחבר.
הן תמיד היו בסטיז והייתה תקופה מאוד קצרה שבה הן עשו מוזיקה ביחד שכללה את הסינגל הזה ופרוייקט קטן בו הן היו חלק מלהקה (בתור המתופפות – הקטע של הלהקה שלהן היה לעשות את מה שלא עשית אף פעם, כמו – לתופף. בגלל זה נשמע מאוד חובבני. אבל יש להן אחלה אלבום, באמת). מאז הן לא פעלו ביחד. עד שלפני חודששששששששששששש יצאה הודעה שאחרי 20 שנה (וקריירות מוזיקליות מפאורות של שתיהן) הן הולכות להוציא מיני אלבום בפברואר!!!!! כמה חיכיתי. סוף השנה הזה מסתמן כתקופה שבה כל הפנטזיות שלי מתגשמות. אם היה לי כסף הייתי גם טס להופעה באפריל. אבל אין לי ואני עני 🙂 אז נחכה לאלבום ונשאר בחיים עד אז. אולי בפברואר אני אקבל חדשות אחרות שיגרמו לי לרצות לחיות לעוד כמה חודשים.
בינתיים יצא רק הטיזר הזה
שגרם לי לרצות לבכות ולצרוח מהתרגשות (וגם עשיתי את זה כי אני פסיכי). מה לעשות זאת האהבה שלי. מצחיק לראות את האיפור הכבד של סוף שנות ה-90 לעומת המראה הנקי והטבעי של היום. חוץ מזה שיוקי נושקת לחמישים וצ'ארה כבר מעל חמישים והן נראות כמו אחיותיי הצעירות.
טוב, נשתמע. מבטיח לא למות ^_^
עריכה: רק רוצה לציין שקראתי את הפוסט שוב ויש מלא שגיאות הקלדה ואני מתנצל על כך. בנוסף, קיריל מצטייר ממש כדוש. אבל הוא לא דוש. הוא בנאדם טוב ובגלל זה אני כל כך מאוהב בו. הוא מקסים והוא שמש זורחת ואני מאחל לו רק טוב.
בונוס:
"רוצה שאני אזיין אותך?"
"כן"
"עכשיו?"
"לא, שנה הבאה, תתקשר אליי."
זה היה מצחיק ובתכלס היה ערב מושלם אז חייבים גם קצת הומור. יאללה ביי.
לפעמים אני מגיע למצב שאני ממש כועס על עצמי שאני מרשה לי להרגיש יותר מידי עד שנדמה לי שכל חלק בי ממש תלוי ברגש הזה בשביל להתקיים. אתמול הגעתי למצב כל כך נוראי של געגוע שהרגשתי שקשה לי להיות. ואני שואל – למה ואיך? האם זאת האובססיה המטורפת שבה אני שרוי, או שאני פשוט רגיש מידי, או שזה פשוט שילוב מעוות של שני הגורמים הללו. אבל כשאני מגיע לשפלים כאלה בנפש (שזה, אגב, קורה יותר מידי בזמן האחרון), אני מרגיש שיש לי חורים עצומים בלב, עצומים וריקים, ואני יכול להרגיש את האוויר זורם דרכם. וואי כמה שזה כואב, אתם לא מתארים לכם. זה לא כאב פיזי בכלל, אבל התופעות לוואי הפיזיות שמתלוות לו נוראיות. וזה מכעיס אותי שאני מגיע למצבים כאלה. אני רוצה כבר להמשיך הלאה, להסתכל אחורה ולצחוק על כמה שהייתי סמרטוט, בדיוק כמו שכולם מבטיחים לי שיקרה. אבל אני מרגיש שאני תקוע כל כך עמוק בבוץ שהפנזטיה הזאת נראית לי כל כך רחוקה. אני משתוקק לאהוב, אבל אם זה כל כך כואב אז מה זה בכלל שווה? הרי, זה ידוע שאם הוא יצור איתי קשר ויקרא לי אליו, אני אתייצב אצלו על ארבע ואתחנן לליטוף כמו כלב טוב. אני גם סוגשל מחכה לזה, למרות שזה לא יקרה לעולם. אני פשוט לא רוצה להרגיש יותר כמו איזו בובה עזובה שמישהו זרק ברחוב, לדהות בשמש. אני לא רוצה להיות יותר לבד אבל נראה שהלבד ממשיך וממשיך ולא יגמר בקרוב, ואני אצטרך להתמודד איתו אם ארצה ואם לא, כי כמו שכבר סיכמנו – אני די תקוע כאן.
אולי שווה להצטרף למשחק. אין לי ברירה… אני אמצא לי מישהו לזיון חד פעמי ואולי זה יקהה לי את החושים.
אני ממש צריך להתאזן כלכלית ואני אומר את זה לעצמי חצי שנה בערך, ואני לא מסוגל לחיות עם אבא שלי בבית יותר (למרות שהוא ממש מתוק ומשתדל ולא רוצה שאני אעזוב), אבל זה בלתי אפשרי. אני מחפש דירה. ואין לי כסף. והגזמתי ביומולדת. כוסאמק. אני לא חי את החיים שאני רוצה לחיות וקשה לי להתכוונן לשם.
אז אני כבר שבוע בן 28, ואחרי שבת לא פשוטה (כמו כל שבת בעצם), ואחרי שבמשך כל היום הטבעתי את עצמי בשינה כדי לא לחשוב ולא להתמודד, הנה אני כאן, לא נרדם. אז חשבתי, שאם גם ככה אני לא מרגיש מי יודע מה, אז אני אכתוב קצת. ואני באמת אנסה להתמקד בדברים הטובים שקו בשבוע וחצי שחלפו.
היוגה עשתה לי כל כך טוב ביום רביעי שעבר שאין מצב שאני מוותר על זה יותר. לפחות פעם בשבוע. הנשימות וההקשבה לגוף וכל השיט הרוחני הזה, הרגשתי שאני מתמלא. כל היום הייתי מוטרד ואחרי שיצאתי מהשיעור שום דבר כבר לא הפריע לי והכל היה על הזין שלי. כי אני זה אני, ואני מתמודד, ואני שורד, ואני פאקינג חזק ואני גיבור. אחרי כל כך הרבה זמן שאני לא מוצא את עצמי פתאום באמת יכולתי להסתכל על הדברים האלה ופשוט להודות לעצמי שלמרות הכל אני לא מוותר. ושאפילו שקשה אני ממשיך, ובגבורה. אז למה שאני אפספס כזה דבר? אני משקיע יותר מידי אנרגיה בלפחד, במקום להשקיע אותה בלעשות. הפחד לא שווה לי. עשייה.
ביום חמישי נפגשתי עם שי אחרי חודש שהיה בארצות הברית והיה נחמד ובעיקר הבנתי כמה התגעגעתי אליו וכמה הוא היה חסר לי. אולי הניתוק המסויים הזה שהיה ביננו עזר לי להבין יותר כמה חשוב לי, אפילו שהקשר האינטנסיבי הזה לפעמים מפחיד אותי כי אני חלק מדור מחורבן שקשה לו להתחייב לדברים.
בשבת שעברה, ערב לפני היומולדת, אמרתי למיכל שאני חייב לצאת מהבית לפני שאני מת. מיכל תמיד פה בשבילי לא משנה מה, ובאמת אכפת לה. אז היא לקחה אותי לסושי ובירה, והזמינה אותי כי יומולדת, וזה היה יפה מצידה כי למי מאיתנו היום יש כסף מיותר. בשבתות הכל פתאום נהיה יותר חד. פתאום יש שקט ואני לבד עם עצמי ואז אני גם חייב להתמודד עם כל מה שאני מביא איתי, לבד. וכשאני לבד מול עצמי בדרך כלל אין לי סיכוי. ובמיוחד שזה יום לפני היומולדת ואז מתחילות המחשבות של לאיפה לעזאזל החיים שלי הולכים ומה אני מתכוון לעשות איתם ואם עד עכשיו זה כל כך כאב והיה חסר טעם ופואנטה, אז למה שזה לא יכאב בעתמיד ולמה בכלל להמשיך כי הכל חסר טעם ופואנטה וכאמור – סתם כואב. אז זאת הייתה עוד שבת מזעזעת לאוסף, ואחת הגרועות מבניהן, שזה מוזר, כי כל השבוע אני רק מחכה לרגע שבו אני אוכל לנוח, אבל המנוחה הזאת שלי עם עצמי מחסלת אותי לאט לאט. בסוף זה עבר בשלום.
ביום ראשון, יום הולדתי ה-28, הלכתי לעבודה. לא זכור לי מתי הלכתי לעבודה ביומולדת שלי אי פעם. אבל מתוך התבגרות והבנה שאני לבד עם עצמי זה אסון אחד גדול ואם נוסיף לזה גם יומולדת נקבל פיצוץ אטומי שימחק את הכל, קיבלתי החלטה שיומולדת זה סתם יום ושאני הולך לעבודה. בעבודה כולם היו חמודים. כשהגעתי בבוקר חיכו לי בלונים ועוגה, ובמהלך היום כולם באו לחבק אותי ולהגיד לי מזל טוב. אפילו הבוסית שלי דפקה לי בוסה על הלחי ולמרות שזה היה מצמרר ובעיקר ווירד (לא כי לא נחמדה ולא כי היא בנאדם שאני לא אוהב, בעיקר בגלל שאני פאקינ לא יודע איך לקרוא אותה), זה חימם לי את הלב, מאוד. האנשים האהובים עליי בעבודה בירכו אותי וכולם היו נורא נחמדים אליי וגיליתי שאם יש לך עבודה שאתה סוגשל מחבב, ואנשים טובים שם, זה ממש לא סיפור לבוא ביומולדת, זה אפילו די נחמד.
בערב הלכתי לראות עם שיר את הג׳וקר בויאייפי (כן, אני מאלה שאם הם אהבו סרט, הם ילכו לראות אותו שוב בקולנוע כי מה כבר יש לנו בחיים האלה), ובלילה הלכתי לסהר לשאכטה וראינו את הגמר של נינג׳ה שזאת תכנית מלאה בפוטנציאל לבידור טוב אבל בפועל מבוצעת בצורה בלתי נסבלת, ערוכה בצורה צפויה ומחפירה, ויותר מידי צרחות של אסי עזר שהוא בעצמו תופעה בלתי נסבלת ואני מת כבר שהקריירה שלו תקרוס. סתם, זה לא יפה לאחל דבר כזה לבנאדם, אבל מאוד קשה לי לצפות בו כי הוא דמות טלוויזיונית מעצבנת, מצועצעת, לא אותנטית בעליל ורועשת. מידי. את רותם סלע אני אוהב ומזל שהיא שם כדי לאזן את התופעה הנוראית הזאת.
ביום שני עשיתי יום כיף עם אימוש וקניתי מלא בגדים.
ביום רביעי, פספסתי יוגה (לא יקרה שוב), ובמקום הלכתי לאירוע של העבודה והיה באמת מעולה. לא יודע מה נסגר עם העבודה הזאת. התפקיד שלי זוטר מאוד ואני אחד הברגים היותר קטנים במערכת, שלא לדבר על המשכורת הזעומה, אבל אני ממש ממש אוהב את האנשים ונראה לי שאני במקום הנכון.
וזהו, מיום חמישי חלה הדרדרות קלה במצב הרוח כי הגיע הסופש, ואפילו קצת בכיתי כי שוב נזכרתי בקיריל ורציתי להיות איתו וכמה בא לי שהסאגה הזאת תיגמר. אבל לא נורא, ככל שהזמן עובר אני מתקדם עוד שלב, ויבוא יום ואצליח להשתחרר מהבחור הזה וארגיש שאני חופשי. אני בעיקר רוצה מישהו שיהיה איתי ומתסכל אותי מאוד שאין.
בשישי היינו במסעדה המשפחה הגרעינית, אמא אבא, אח ואישתו, ואני. היה נחמד רוב הזמן, חוץ מהזמן בו אמא שלי ואבא שלי התווכחו על ביבי. בא לי שהביבי הזה יכחד רק בשביל שאני אפסיק לשמוע את הויכוחים למה הוא טוב או לא טוב למדינה. נמאס לי מזה וזה הרס לי את הערב. די עם ביבי, סתמו תפה כבר
והיום, היום ישנתי. שינה מתוקה כל כך. בכל פעם. שהתעוררתי צפיתי קצת ב-ASMR ביוטיוב (שזאת עוד תופעה נוראית של הדור שלנו אבל אני מכור) ואחרי כמה דקות חזרתי לישון. וראיתי גם קצת פרינדס שזה תמיד טוב ואני אוהב את פיבי. חשבתי בדידות ועצב, אבל הייתה גם פיצה בערב אז בסדר. אני באמת משתדל להתמקד כרגע בדברים הטובים עד שהשבוע החדש יתחיל, שטכנית הוא כבר התחיל כי כבר 2 בלילה. מחר בבוקר שוב אקלל את עצמי ואשבע לעצמי שאלך לישון מוקדם. נו טוב, ברגיל.
אני חייב להפסיק להיות כזה לחוץ כי אני בטוח שזה מה שגורם למיגרנות הנוראיות האלה לתקוף אותי באמצע היום. אני לא רופא, אני לא מציל חיים. אז לא יהיו קידומים על המסך כמה דקות. הכל בסדר. אני מסדר את זה. הילדים בבצפר, הם לא רואים טלוויזיה. חוץ מזה, מי צופה בערוץ הזה בכלל. אף אחד לא ימות, גם אם הבוסית שלי ממש תתעצבן עליי. והיא לא. בדרך כלל היא לא. היא מאוד נעימה איתי גם כשאני נותן לה את כל הסיבות בעולם לחשוב שאני ילד מפגר שלא מבין מילה ממה שאומרים לו.
אז היום חטפתי עוד מיגרנה בעבודה, והן מגיעות בדרך כלל אחרי הצהריים. אני אפילו לא יודע אם זאת מיגרנה, אני רק יודע שזה לא כאב ראש רגיל וזה מרגיש כמו מסמר במוח שמחליט לדפוק את עצמו עמוק יותר כל כמה דקות. אני בלחץ כי אני מפחד לאכזב. ואני מפחד לאבד. ואני חייב ללמוד לשלוט בזה.
כל כך קשה לי עם האפליקציות היכרויות המסריחות האלה כי אני כנראה תמים מידי ולא מבין את חוקי המשחק. חוץ מזה, בלי שום קשר, נופלים עליי יצורים מהירח, או לפחות – אנשים שאני ממש בככל לא מבין. למה לדבר איתי ולהשמע סופר חמוד, להתעניין ולהגיד לי שאתה רוצה שניפגש (לדייט! בחוץ! בבית קפה למשל!!!) ואז להעלם כאילו בלעה אותך האדמה? או, סיפור שקרה שלשום – לדבר, להגיד לי "בוא אליי" ואחרי שאני מבהיר לך שאני לא רוצה לעשות סקס בלי שהכרנו קודם, אתה אומר לי "בכלל לא חשבתי על זה" וכמובן שנעלם. בסדר, גזגז. לא באמת אכפת לי. פשוט מתסכלים אותי המשחקים הלא ברורים האלה שהם כנראה חלק מההוויה. וזה לא שאני איזה חסוד. הזדיינתי עם אנשים בדייט ראשון וגם נהנתי, אבל אני לא נפגש במטרה לסקס. לא אפגש עם מישהו בשביל להגיע, לשאול מה קורה וישר להזדיין. לא מסוגל לזה. מה עם להכיר קצת קודם, לראות שיש ביננו איזשהו קשר, כל קשר, רוחני, מיסטי, אינטלקטואלי, אולי אפילו מיני, ורק אז, אם יבוא לנו, להזדיין? אני לא שופט אנשים שנהנים מסטוצים ועושים מלא סקס, שיבושם להם. זה פשוט לא בשבילי להגיע לדירה של מישהו וישר למצוא את הזין שלו בתוך הפה שלי.
אז אני מתעצב בלילות, כי מתוסכל, גם מינית אבל לא רק, ואני בודד, בעיקר בודד. ושילוב של בדידות ותסכול מיני זה אף פעם לא דבר טוב. ואני גם מתגעגע. אבל אני ממשיך לתרגל חיבוק והכלה עצמיים וזה קצת מקל עליי. מתסכל אותי שאומרים לי שצריך להתרגל לבדידות ולקבל אותה. קשה לי לחיות איתה בתוכי ואני רק בן 27 (טוב, לשבוע הקרוב) ואם אני לא אמצא זוגיות? ככל שאני מתבגר הכאב שהבדידות מביאה איתה הופך חד יותר. רק מישהו אחד להשען עליו בסוף יום. רק מישהו אחד להרגיש חום גוף. לא מבקש יותר מזה. למה גברים סתומים ונכים רגשית ולמה אני חלק מהמין הפחות מוצלח הזה? איך הטמטום הזה שולט בעולם באמאשלי. לא פלא שהאנושות קורסת לתוך עצמה, לא פלא שהעולם דקה וחצי מהרס אקולוגי. הגברים אשמים!!!! ואני, גבר, הרס עצמי, בגלל גברים אחרים, וכל מה שאני רוצה זה גבר שיחזיק אותי מליפול, ואני כבר לא בטוח שגבר כזה קיים. למה אני לא לסבית.
דיברתי עם הפסיכולוג שלי על זה שאני מרגיש שאני מריר. די העליב אותי שהוא קצת הסכים איתי. זה אומר שגם הוא הרגיש את המרירות שלי, במיוחד באותו יום שהגעתי סופר מריר אחרי החגים ויום עבודה מזעזע. אבל זה בסדר, זה רק אימת לי את החששות שבמילא ידעתי שהן נכונות: אני ומריר וזה מוקרן החוצה. זה לא משנה אם אני מחייך או צוחק, יש בי מרירות מלנכולית כזאת שמלווה אותי שנים וזה משגע אותי כי למרות שאני כזה אני ממש לא רוצה שיחשבו שאני דיכאוני. והנה עוד הרגל מגונה, להיות מוטרד ממה שיחשבו עליי. במקום לשאוף להיות פחות מריר בשביל להיות שלם, נינוח ובריא, אני רוצה להיות פחות מריר כדי שלא יחשבו שאני מריר, למרות שאני מריר. פשוט נפלא.
צריך להפסיק עם הרגלים רעים. צריך להפסיק לעשן. צריך להפסיק לזלול בלי הכרה. צריך להפסיק לזלזל בעצמי. צריך להפסיק להיות היסטרי. צריך להפסיק להיות רכרוכי.
תישן, תתעורר, תלך לעבודה, תחיה את החיים.
ראיתי הג'וקר וזה סרט נפלא. לא פשוט בכלל, אבל נפלא. ואני ממד נהנה ללכת לקולנוע עם אחי הגדול.
שוב 2 בלילה ולא הלכתי לישון. וכל בוקר אני מקלל. לילה טוב.
זה שיר מאוד כיפי שאני שומע המון לאחרונה. בגדול, בתרגום חופשי לגמרי – הפירוש של המילים זה "החיים חרא, אז נשתה בירה ונאכל גלידה וניל". אולי זה באמת מה שאעשה. חוץ מזה למיונה יש וייבים של הדבר הכי מגניב שקיים עכשיו בעולם הג'ייפופ. טוב ביי.
