ההצהרה בסוף הפוסט הקודם לא עבדה ובמוצאי שבת היה לי התקף חריף וקהה ולא מודע ורק אחרי שהוא נגמר הבנתי מה לעזאזל קרה. אבל זה בסדר, יהיה בסדר. אני לא מלקה את עצמי. זה מפתה מאוד אבל מה זה כבר יעזור לי? המטרה היא לחיות בסבבה לא? אני פשוט לא רוצה להרגיש יותר את תחושת הגועל הזאת שאני מרגיש מעצמי. זה מזעזע ולא פחות נורא מהלקאות עצמיות, אז לפחות שאת ההלקאות אני אחסוך ממני.
אני מוצא את עצמי עולה ויורד במהירות שיא בין פני השטח לבין התהום וזה לא נחמד לי. בסופי השבוע אני מרשה לעצמי להקבר במיטה ולברוח עם עצמי בדימיון. לפעמים אני לא קיים וזה מנחם. לפעמים אני קיים ומישהו מחבק אותי. אני מניח על עצמי את כפות הידיים ואומר לעצמי שאני כאן איתי ושזה בסדר לנוח, זה בסדר לברוח, הכל בסדר, רק לעכשיו.
הלוואי והייתי יכול לעבור דרך החיים האלה בסבבה. להחליק דרכם. למה כל דבר שקורה מרגיש כמו התנגשות? היו רגעים ספורים בהם הרגשתי שאני יכול להרפות בתוך הסיטואציה, וזה קרה בצורה של אינטימיות טהורה ושגרתית. ולחשוב שיש אנשים שיש להם את הדבר הזה באופן קבוע. ואני אפילו לא מדבר על סקס. סקס זה רק בונוס של אינטימיות בריאה מבחינתי. כשנישקת אותי ברחוב על השפתיים זה הרגיש לי נורמלי וחי וחופשי. כשהיינו אחד בתוך הידיים של השני בקולנוע זה הרגיש לי נורמלי וחי וחופשי, וזאת בעיה ממש קשה כי זה היה רק איתך, ומאז הפכת לסמל של מה שאני רוצה לחוות וזאת תמיד הדמות שלך כשאני מכיר את הבן זוג שלי להורים, וזאת תמיד הדמות שלך כשאנחנו עוברים לגור ביחד בדירת החלומות שלי, וזאת תמיד הדמות שלך כשאנחנו מטילים בעולם וזאת הדמות שלך כשאנחנו משחקים מריו פרטי עם אחי ואשתו וזאת הדמות שלך ביום שבת בבוקר כשקוראים ספר במיטה וזאת גם הדמות שלך בלילה במיטה מחבקת אותי. כי אתה, הנכה רגשית, האידיוט, המבולבל, זה שלא מצליח להחליט ומתייאש מעצמו, אתה היחידי שכיבדת אותי ואת גופי. וזאת בעייה. לפניך הושחטתי, אחריך חוללתי, ומאז שום דבר לא אותו דבר.
לאחרונה בטיק טוק מלא אנשים אומרים שלמצוא זוגיות זאת לא המטרה. אני לא חושב שאי פעם הגדרתי את זה בתור מטרת חיי. מה שאני מגדיר בתור מטרה זה לחיות בשקט וברוגע, ואיכשהו בדמיון כשאני חי בשקט וברוגע קיים שם גבר שחי לידי. אבל מאז שאנשים מנסים לנרמל את זה שמערכת יחסים זאת לא המטרה, אני מנסה ללכת עם זה.
יש לי הרבה בעיות לפתור וזה שאין גבר שמכבד אותי עכשיו בחיי זה בסדר, זה לא דחוף. זה נחוץ, אבל זה לא דחוף. אני מאוד רוצה את זה, אבל זה לא דחוף ועליי לזכור את זה שיש דברים שבאמת דחופים שאני צריך לפתור. וזה בסדר, כל דבר בזמנו. וזה בסדר להיות לבד ולהרגיש בודד וזה נורמלי. ואני יכול לדמיין את מי שבא לי עד שיגיע אחד אמיתי. ואתה האמיתי יכול ללכת להזדיין. בקטע רע.
ראיתי תמונה בטאמבלר על בנאדם שעומד על הירח ומסתכל על כדור הארץ ואומר לעצמו שהוא לא חוזר לשם בחיים והרגשתי שאני חייב לעשות אחד משל עצמי, והרי התוצאה. אני חושב שיצא לי די יפה. הלוואי שהייתי יכול לרכב על טיל רחוק מכאן ולא לחזור לעולם. אני רוצה לטייל ביקום ולראות גלקסיות וכאלה. תמיד החלל נראה לי מקום נורא קסום, אבל החלל שאני שומע בשירים ורואה בדימיון ולא החלל האמיתי שהוא מפחיד ושחור ואמא׳לה. בא לי להדפיס את זה על חולצה. שאלה היפותטית, הייתם קונים פרינטים שלי? עזבו את ה״שלי״ לרגע. דברים כמו שאני יוצר, אתם חושבים שאנשים עשויים לאהוב ולקנות אותם?
כתיבה אימפולסיבית. לפעמים גם זה קורה. אתמול הייתה הדלקת נר עם כל המשפחה המורחבת והלכתי לקנות בגדים במיוחד כי ידעתי שאני לא אהיה מסוגל לצאת מהבית ושיראו אותי עם הבגדים הישנים שלי. הייתי בטוח שזה יעבוד לי אבל בערב הרגשתי שאני לא ממש מסוגל להתמודד עם כמות גדולה של אנשים שישאלו מה קורה איתי אז החלטתי לוותר. מבול של הודעות של איפה אתה ולמה לא באת. החלטתי שהפעם אני עונה את האמת וכתבתי שלפעמים קצת קשה לי כשיש הרבה אנשים. סופסוף היה לי אומץ לדבר את זה, וזה התקבל בהבנה, וזה גם יחסוך לי את החפירות לפעמים הבאות.
בדיוק כמו הכותרת הזאת שהיא גדולה ומודגשת הרבה יותר מיתר הטקסט, כך זה הרגיש כשהפסיכולוגית במחלקה להפרעות אכילה הכריזה בפניי. וביחס לטקסט הרגיל שהוא רגיל, הכותרת היא גדולה ומפחידה ומאיימת ומודגשת, וככה זה בדיוק הרגיש כשהמשפט הזה ננעץ לי בתוך החזה והתחיל לקדוח בו כמו מקדחה בקירֿ כשאבא בא לדירה לתלות לי מדפים. זה היה רועש, מלכלך ובעיקר כואב. היא ראתה שנבהלתי אז היא אמרה שהיא לוקחת את זה בחזרה ושלא ניתן כרגע שמות ונראה בהמשך איך אנחנו מטפלים. מאז אני מחכה שהיא תחזור אליי.
מצאתי לעצמי זמן מעולה לפתח לעצמיח הפרעת אכילה בגיל 30, והשם הזה, שקשה לי לכתוב אותו וקשה לי להגיד אותו כי הוא כל כך גדול וכל כך ״וואו״ ו״ביג דיל״, וזה אני, אני חולה בזה. ומה לא הייתי נותן כדי שיקחו את זה ממני, אבל כשחושבים על זה זה לא מפתיע כי אני מרגיש את הבלומיה הזאת בכל נים ונים בגופי, היא שורפת אותי מבפנים החוצה.
זה מצחיק, לפני בערך חודש תום הייתה אצלי, ובזמן שהיא מעשנת פאקטים כמו קטר כשהיא יושבת על כסא המחשב בשביל שמוביל לדלת הכניסה לדירה, התחלנו לדבר על כמה שהיא לא אוכלת. שני מופרעי אכילה מדסקסים להם בשעות הקטנות של הלילה. ועוד לפני שידעתי שקוראים לזה בולמיה אמרתי לעצמי – ״בוא נהיה קיצוני! נגיד ואני בולמי… למה שאני לא אמיר את זה לאנורקסיה?״ ובאמת המחשבה הטיפשית הזאת עברה לי בראש, כשאני רואה את עצמות הבריח של תום שהפסיקה לאכול מאז שבעלה האפס הנקניק האימפוטנט המסומם עזב אותה בשביל איזו ילדונת זונה בת 19 והיא נראית מעולה, שיסלח לי אלוהים. כוסיזם רציני (כוסיזם זאת מילה שהיא המציאה ואימצתי ללקסיקון*)
מאותו ערב הפסקתי לאכול. במשך שבוע לא אכלתי כלום וירדתי ארבעה קילו, ואני אגיד לכם מה ההבדל בין השתיים. אנרוקסיה מסוכנת כי היא מחבקת אותך. היא נותנת לך חיזוקים חיוביים ומדרבנת אותך להמשיך. היא מלטפת אותך ואומרת לך כל הכבוד, ואתה מרגיש את זה בבטן, ובגוף. הרעב הנורא שמדביק את הבטן לגב הוא בסך הכל אישרור לזה שאתה מצליח, ואתה בשליטה. אתה מרגיש שליטה על הגוף שלך. וכל כך נהניתי מהשליטה הזאת בשבוע הזה. אני שולט בעצמי, אני לא אוכל, וזה לא כל כך נורא. הבטן נדבקת לגב ואני יורד במשקל ואיזה נעים הרעב המדגדג הזה, זה אומר שזה עובד! וגם לא היו לי בולמוסים ולא הקאתי! לעומתה, הבולמיה מגעילה אליך. היא מקללת אותך, מאביסה אותך באוכל ואז מעלה בך תחושות נוראיות של גועל כל כך כבד ומגעיל ודוחה שאתה מרגיש שאתה חייב להוציא אותו החוצה בכל דרך. ואז היא דוחפת לך אצבעות לגרון. יאמר לזכותי שאף פעם לא הייתי צריך לדחוף אצבע בשביל להקיא. הבולמיה עשתה את זה בשבילי. אני רק התיישבתי ליד האסלה והסתכלתי, חיכיתי. זה לא לקח הרבה זמן.
אז סיפרתי את כל זה לפסיכולוג שלי, כנראה כקריאה לעזרה, ״כנראה״, היה רק חסר שאגיע עם שלט ענקי של אס-או-אס, והוא פשוט נכנס בי. לא בכעס, לא בעצבים, אבל הרגשתי מותקף, לא בקטע רע, לא בקטע נעלב, בקטע של נדחק לפינה, וחטפתי לראשונה, אחרי שלוש וחצי שנים של טיפול, התקף חרדה נורא ואיום מול הפסיכולוג שלי. הרגשתי אותו מתקרב מרחוק. זה מוזר, כי זה מגיע מתוך הגוף, אבל אני אף פעם לא מרגיש את התקפי החרדה שלי גדלים בתוכי, אני מרגיש אותם מתקרבים מרחוק. נראה לי שאני הולך לחטוף התקף חרדה, אמרתי לו, ובום חטפתי התקף חרדה. אני מרגיש אותו מתקרב לאט לאט ואז כשאני מזהה אותו אני מתחיל להלחץ והוא בתגובה מתחיל לרוץ אליי ונכנס בי בכל הכוח. אז היה לי קשה לנשום והרגשתי שתזוזה לא נכונה אחת ואיך לא – אני מקיא לו על כל הקליניקה (למרות שלא היה מה להקיא, הייתי בצום), אז פשוט שאלתי אותו אם זה בסדר שאני אצא, וברחתי החוצה ברוח סערה, מחפש לנשום אוויר שגם ככה לא נכנס לראות.
עמדתי בחוץ משהו כמו עשר דקות, מנסה להסדיר נשימה ללא הצלחה, מרגיש שהפעם זהו, זה לא עובר, למרות שאני אומר לעצמי בראש ש״עומר, זה עובר, תרגע, הכל בסדר, זה יעבור״ אבל זה לא עובר. זה יעבור רק אם אקיא. אין מה להקיא. אני לא יכול להקיא באמצע הרחוב, אבל זה יעבור רק אם אקיא. התחלתי להזכר בכל מיני טכניקות שלימדתי את עצמי ועברתי להתרכז שנייה בנשימה שלי. אחרי משהו כמו שתי דקות של מלחמה עם עצמי הרגשתי שזה מעט נרגע ושאני יכול לחזור פנימה. נכנסתי פנימה וזה לא באמת עבר אבל החדר כבר לא סגר עליי ולא ראיתי שחור ולא רציתי להקיא. הפסיכולוג שלי ניסה לדבר על משהו אחר ושאל אותי איך היומולדת עובר (אה כן, זה היה ביום שבו חגגתי 30, כמה כיף), אבל לא רציתי לדבר על השיט הזה כי לא הצלחתי להרגע, אז הוא לימד אותי שיטה חדשה שעזרה, וגם העובדה שהוא ישב מולי ואמר לי שהכל בסדר מאוד עזרה לי.
לפני שזה קרה, באיזה יום אחד ישבתי אצל שיר והיא הכינה ארוחת ערב. אחרי ששנינו אכלנו היא אמרה לי ״וואו אם אני זזה קצת אני מקיאה״, וכמובן שגם זה גרם לי להתקף חרדה ורציתי להקיא. גם כשישבתי עם אמא במסעדה לכבוד יום ההולדת, חטפתי התקף חרדה כי חשבתי שאני עומד להקיא. וזה קורה רק כשאני עם אנשים, כי בבית מותר להקיא כמה שאני רוצה, אבל בחוץ עם אנשים – אסור.
מאז שהפסיכולוג שלי ביקש ממני לא להקיא הפסקתי עם זה. ואולי כבר חודש וחצי לא התיישבתי להקיא בכוונה, וחודש שלם לא הקאתי. אבל בכל זאת בכל פעם כשאני אוכל משהו, גם ארוחה קלה, או ארוחה טובה, משהו בריא, משהו בגדר הנורמלי, לא משנה מה – תמיד ההרגשה שזה עולה לי מגיעה, וזה תמיד בתוך הראש – ״עומר לא להקיא, לא להקיא״, וזה מצליח, אבל קשה מאוד לחיות ככה. אולי בגלל הדברים האלה זה לא מנע מהפסיכולוגית מהמחלקה להפרעות אכילה לאבחן אותי כסובל מבולמיה למרות שכבר חודש לא הקאתי. כי זה לא כמו שכתבתי מקודם, לא ״מצאתי לעצמי זמן לפתח הפרעת אכילה״ֿ, היא תמיד הייתה שם, שינתה שמות, רדתה בי, עשתה בגוף שלי שפטים.
אז זאת מילה גדולה וסיפרתי לאנשים הקרובים אליי. ביקשתי מההורים ומאחי לא לדבר איתי על אוכל, אבל זה לא מונע מהם לדבר איתי על אוכל ולהעיר לי ולהגיד לי מה מותר לי ומה אסור לי למרות שאני זה שיודע מה מותר לי ומה אסור לי והם לא, ואיזה פלא שיש לי הפרעות אכילה! אני יודע שהם לא עושים את זה מרוע אבל ככה זה במשפחה הזאת, והכוונות שלהם טובות. אני רק לא רוצה שאוכל יהיה כזה אישיו מבחינתי ואני רוצה שיפסיקו להעיר לי על מה אני אוכל ועל איך שאני נראה, זה גורם לי לרצות להקיא. סיפרתי גם לכמה חברות, עוד לא לכולן, אבל אני אאלץ לספר להן אם אני רוצה התחשבות והבנה. לפחות עם אלה שאני נוהג לאכול איתן ועל ידן.
סהר התחתנה ברביעי האחרון, והיה לי כל כך כיף. השתכרתי ורקדתי כמו שלא קרה לי הרבה זמן. רק מה? רציתי להקיא כל הזמן. הייתי חייב לצאת החוצה לנשום אוויר כי הרגשתי שזה עולה. אפילו כמעט השתכנעתי מעצמי וכבר התחלתי לצעוד לכיוון השירותים בשביל להקיא, אבל התחרטתי כי נזכרתי שאסור לי (לא כמו בחתונה שלפני קצת יותר מחודש, שאשכרה הלכתי לשירותים בשביל להקיא, אני ממש פסיכי). כשהתחיל האפטר-פרטי יצאתי לסיבוב בחוץ כדי לנשום אוויר, ולא היה אף אחד, וזאת הייתה נראית כמו הזמדנות מעולה להקיא בלי שאף אחד יראה. אתם מבינים איך המוח שלי חושב? אבל זה באמת ללא שליטה אני באמת מרגיש שיש בתוכי משהו שצריך לצאת כי כשהוא בתוכי אני מרגיש לא טוב. וזה עיצבן אותי כי הייתי בראש מה זה טוב, סופסוף יכולתי לשתות ולהתשחרר ולרקוד ולעוף על עצמי, והרבה בנים הסתכלו עליי רוקד ואפילו אם רק דמיינתי זה לא מעניין אותי, היה לי כיף לרקוד ולהיות ולשמוח עם סהר הנסיכה החיים שלי, אבל היה בא לי להקיא כל הפאקינ לילה. גם הייתי כותב פוסט על היום חתונה של סהר (שהייתי המלווה שלה) אבל חצי מזה יהיה רק ״כן ואז גם רציתי להקיא וגם רצעיתי להקיא ואחרי שעה רציתי להקיא. אני אוהב את סהר בלב ואם אכתוב יום אחד על החתונה שלה שהייתה מהממת ומרגשת (בכיתי) וכיפית, לא אזכיר דברים רעים כמו הפרעת אכילה או חרא שהרגשתי במהלך היום.
לא הקאתי באותו יום ואני לא מתכוון יותר להקיא בחיים שלי. אני לא רוצה לחיות עם החרא הזה. כמו שאמרתי, היא לא נחמדה כל כך. אני אעשה הכל בשביל לטפל בעצמי ואני אצמד לתפריט מצידי עד שאמות. אני לא מקבל את זה ואני לא אקבל את זה. תתקשרי כבר יא מעצבנת.
ציירתי את עצמי ואני חושב שיצא לי סופר מגה חמוד. הלוואי שהייתי כזה חמוד גם במציאות. יש לי מלא בעיות ולפעמים זה מרגיש שהחיים שלי קורסים על אמת. אבל כרגע יש בעיה אחת והיא בראש סדר העדיפויות. אסור לי להגיע לאישפוז. הם חיים בסרט שהם מדברים איתי על זה כאופציה שהיא באמת אפשרית. אני אחלים, אני אמצא עבודה, אני אצייר בלי סוף, אני אעשה אנימציה, אני אסדר את החיים שלי, ואני אהיה נורמלי!
מצטער על שגיאות ההקלדה אם קיימות, ותודה לכולם על התגובות החמות, אני באמת מודה לכם, לא היה לי כוח נפשי לענות לכם, אבל קראתי ורק הנכונות שלכם ללחוץ על ״הגב״ מחממת לי את הלב, לא משנה מה בחרתם לכתוב. תודה רבה.
הזמן עובר וחוסר האונים שלי אל מול הדבר הזה שנקרא חיים הולך וגדל. הסתיו, כמו בכל שנה, לוקח לו את הזמן מלהגיע, ואני כבר בן 30, עדיין ללא שמץ של מושג איך הדבר הזה פועל. האמת שאין לי בכלל חשק לכתוב שום דבר. ההתנייה, כמו תמיד, היא להקבר תחת השמיכה ולתת לעצמי לקמול בהנאה, אבל שוב, כמו תמיד, אסור לי לעשות את זה. זה מסוכן מידי בשבילי. אני יודע כמה עמוק ובאיזה קלות אפשר לטבוע, אני יודע גם כמה קשה לעלות למעלה. להחזיק את עצמי מעל פני המים זה אחד הדברים הכי קשים שנדרשתי לעשות, ובהעדר שגרה מסודרת הקושי הופך קשה יותר.
התחלתי טיפול במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. אני ממש מקווה לקבל שם עזרה כי עייפתי להלחם בעצמי ועייפתי להזיק לעצמי ועייפתי בכללי. שחררו אותי מזה בבקשה. תנו לי מה שצריך כדי לפתור את החרא הזה באמת, תנו לי, אני אקח הכל בשלב הזה.
אני צריך להיות בוגר, ולהבין, ולחשוב טוב טוב באיזה דרך אני רוצה ללכת, כי הדרכים מתפצלות, והפיצולים מתפצלים לפיצולים נוספים, ובסופו של דבר אני זה שהולך על השביל. הנשמה שלי מרגישה ממש חלשה ומוכה, זה גורם לי להרגיש שאני לא מסוגל להתמודד עם כלום.
ואני גם עצוב וחסר אנרגיה ומשחק כל היום ב-stardew valley כי זה הדבר היחידי שאני מסוגל לעשות כרגע ואני מגדל ירקות ויש לי פרות ותרנגולות. עד שיצאו הרימייקים לפוקימון דאיימונד ופרל ואז בכלל… אבל לפחות זה מגן עליי מליפול באמת לחוסר תפקוד.
מאיפה אתחיל? אני צריך לחפש עבודה חדשה כי אין לי עבודה עכשיו. אין לי כוח לספר את כל הסיפור, אני רק אכתוב שמי שהיה הבוס שלי הוא אדם הלוקה בנפשו ובמוחו ברמות הכי הזויות וקשות שקיימות. אני מאחל לו, מכל ליבי, בריאות נפש איתנה וחזקה, כי זה משהו שאין לו. ההתנהגות שלו בשיחה האחרונה שלנו הייתה פשוט פסיכותית, והדבר המפחיד הוא זה שאף אחד לא שם לב. זה מפחיד מאוד שבנאדם משקר במצח נחושה אפילו בלי למצמץ. אני לא אתפלא אם הוא האמין לכל מה שהוא אמר. רק חבל לי שאני זה שיצא רע מכל הסיפור הזה. אבל יש לי מזל שהייתי אהוב ומוערך ע״י החברים שלי שם, ושהם מכירים את הטיפוס, אז לפחות מאמינים לי. אז תהיה בריא, תטפל בעצמך, ואז תלך להתקעווד. אני מקווה לא לראות אותך יותר לעולם.
אני אכתוב את הקלישאה הכי קלישאתית שכל מי שפוטר אי פעם אמר – הוא עשה לי טובה. אבל בגדול אני מרגיש שזה באמת נכון. לא רק שמיציתי את התפקיד וגם מיציתי לעבוד תחתיו, מיציתי בכללי את עולם הטלוויזיה והבנתי שהשיט הזה ממש אבל ממש לא בשבילי. אני לא אפסול עבודה בתחום בעתיד אבל לא באותו תפקיד. סזיפי וכפוי טובה מידי. ותמיד הבוסים פסיכופתיים. לא בשבילי. לא מקובל! אני רוצה משהו שעם העבודה הקשה תבוא גם ההערכה. אני רוצה להרגיש ולהיות מוערך, ולא פיסת זבל שניתנת להחלפה במחי כף. לכו תזדיינו חברה מסריחה גם ככה אף אחד לא רואה את התוכן המסריח שלכם, רק את מה שממש זבל.
אז בשלושה שבועות האחרונים מה שאני עושה זה בעיקר לנסות להרפא מההלם שנכנסתי אליו, ולנסות לחזור לעצמי לאט לאט. כמו תמיד, הדבר הנוח ביותר כרגע הוא לצלול לתהומות, להכנס למיטה ולתת לעצמי לשקוע ולהגיע לשפלים חדשים שמעולם לא נראו. המתיקות המרירה הזאת כשאתה עטוף בפוך וברחמים העצמיים שלך, כמה געגועים יש לי לזה. הכי נוח וקל. לא צריך לעשות כלום חוץ מלהיות במצב מאוזן ולעצום עיניים, ואז הקסם קורה – אתה מרגיש איך הידיים החשוכות של הדיכאון מלפפות סביבך בחיבוק מנחם ונעים, ״אני כאן בשבילך״.
יש לי יותר מידי דברים להפסיד, אז אסור לי לחזור למקום הזה, למרות שהוא קורא לי, ובכל רגע ורגע במהלך היום אני מקבל ממנו אותות ורמזים ושכנועים למה כדאי לי לחזור אליו. אבל יש לי יותר מידי להפסיד. כמה קשה להיות מכור בגמילה. וכמה קשה זה שכל האהבות הגדולות שלך בחייך הם התמכרויות.
כרגע מה שבא לי לעשות זה להדליק סגריה. כולם פה מעשנים ומגניבים, יושבים עם הקליקות שלהם, עם הבגדים הזרוקים שלהם, שותים את הקפה שלהם, צוחקים צחוקים זחוחים כאלה, ומעשנים. בא לי לעשן ולהיות כמוהם כי זה נראה כאילו אין להם דאגות. בהחלט עושה חשק. להדליק סיגריה אחרי סיגירה ולהרגיש שאני בשליטה ושאני מוגן. אני יודע להגיד שזה בולשיט. אבל וואו כמה אני מתגעגע לאפשרות להדליק סיגריה. אני לא מעשן מעל שנה אבל המומחיות שלי זה להתתמכר למערכות יחסים רעילות.
אז אני בבית ואני נאבק כל יום בעצמי, לא ליפול, לא להשאר יותר מידי זמן במקום, לצאת, לחיות, לפתח את עצמי, ליצור, להרחיב את מה שאני יכול ורוצה להציע לעולם, וזה פאקינ קשה. היה מאוד נוח להשאר במקום עבודה המסריח ההוא, כל יום 9-17, בלי דאגה כי אני יודע שבסוף החודש המשכורת הזעומה הולכת להכנס וזה יהיה בסדר והמינוס יסגר וישארו כמה שקלים להזמין אוכל כי מי מבשל.
הלכתי קצת לאיבוד עם מה שרציתי לכתוב אבל מה חדש ממי, הכל אותו דבר. אני לא אתן לעצמי ליפול, אני אהיה חזק בשביל עצמי כי אני צריך לתפקד בעולם ואז מה אם אין לי עבודה, אנשים מאבדים עבודות כל יום ואנשים מוצאים עבודות כל יום וזה הזמן להתמקד בעצמי ולנסות לכוון למה שאני רוצה לעשות ואני רוצה להיות מאייר ואנימטור וזה מה שהלכתי ללמוד וזה המקצוע שלי ולשם אני מכוון, בחיים אף פעם שום דבר לא עניין אותי כמו הנושא הזה. אני אוהב סרטים מצויירים ואני אוהב לצייר אותם, ואני טוב באנימציה. אם יש משהו אחד שאני טוב בו זה להנפיש. עזבו שנייה איור, ציור, רישום, קונסםפט, נטו אנימציה – אני טוב בזה. וזין על מי שיגיד שלא.
תראו מה עשיתי. אני ממש אוהב את זה. הוא לא חף מפאקים אבל הוא מקסים ואני אוהב אותו, והתנועה ממש טובה וזה ממש מהמם יחסית למישהו שלא עשה אנימציה בערך שנתיים. אני ממש גאה בזה למרות שזה רק 3 שניות. לקח לי לעשות את זה שלוש שעות בערך. אני רוצה לעשות עוד כאלה.
אמרתי שאני טוב באנימציה ואני עומד מאחורי זה. הדברים שאני מתקשה בהם – רעיונות, לספר סיפור ומוטיבציה. עם המוטיבציה כרגע אני לא מתמודד כי היא קיימת. אני חסר עבודה והזמן שלי קיים, ואני גם צריך דברים חדשים לתיק עבודות אז מושלם. עם לספר סיפור – נתמודד עם זה שיגיע. אבל רעיון. רעיונות למשהו שיהיה קל לעשות בזמן קצר. משהו חמוד שיראה את היכולת שלי. הייתי רוצה לעשות סרט קצר של 2 דקות לפחות אבל בפעם האחרונה שעשיתי את זה זה לקח חצי שנה בלי תיקונים. וגם כפי שאמרתי, אין לי רעיון. אולי אני אחפש איזשהו אתגר אנימציה באינטרנט ואקח ממנו השראה. לא יודע. אני טוב באנימציה קיצר ואני רוצה להיות אנימטור. זין על כולם. עוד בעיה – דו מימד זה משהו ששייך לעבר. אבל עוד לא. בהצלחה לי.
היום כשחיכיתי לאוטובוס עמדתי עם אוזניות בשטח שבין התחנה לכביש, לפתע הגשתי מישהו נוגע בי בשביל לתפוס את תשומת לבי. הסתובבתי וראיתי את הבנאדם הכי חתיך שראיתי מעודי. הוא עמד שם עם האופנוע שלו והסתכל עליי. ״אפשר לעבור?״ כן, בטח. זזתי. זה מצחיק. אם כבר מישהו חתיך פונה אליי זה רק בשביל שאני אפנה לו את הדרך. צחקתי על זה. אם היו עושים סרט קומדיה על החיים שלי, הסצנה הזאת בהחלט הייתה נכנסת.
קשה לי עם רשתות חברתיות. תמיד טענתי שזה הורס לי את החיים. האנושות נתונה בחרא הזה וזה לא הולך להשתנות בקרוב, ואם אתה מחליט לא לקחת חלק אז אתה מנותק. כולם סתומים נו מה אני אגיד לכם. זה נוח להראות. ככה אנשים יכולים לאשר אותך. אני אמשיך ליצור.
לפעמים בא לי להפסיק להיות משענת. בא לי רק להישען. שמישהו יחזיק שניה את כל המשקל שלי ויתן לי להרפות. אני לא מתכוון להשתנות בשביל אף אחד. אני לא מתכוון לשנות את עצמי בשביל להתאים. אני לא יכול. לפעמים זה מתסכל אבל זה מה יש. ומזל שיש לי את יוקי.
מישהו יכול לעזור לי עם העיצוב של הבלוג? אני שונא את העיצוב ואני לא מצליח להסתדר עם הממשק.
אני מחליט לא לא לברוח. לא הפעם. למרות שהדבר שנראה לי הכי הגיוני כרגע, הדבר הכי מפתה גם, זה לברוח הביתה, להתחפר במיטה ולעטוף את עצמי ברחמים עצמיים שרק מרגישים כמו הגנה, אני מחליט שלא. הגיע הזמן לחוות חרדה כמו בנאדם נורמלי. כן, כן, הגיע הזמן לחוות את הפחד על הבשרי, ולא כשאני תחת הפוך.
מקודם הסתובבתי ברחובות אולי 40 דקות בניסיון להתאפס על עצמי ולהבין מה אני עושה. כשאני בחרדה אני מתחיל לגמגם. זה נורא. הקלטתי לחברה הקלטות בוואטסםפ על המצב שלי והגמגום שלי היה ממש חריף. כשאתה מבין מה מצב מסויים גורם לך לחוות, אתה גם מבין שזה לא הגיוני ולמה נראה למישהו בעולם הזה שהוא יגרום לי לגמגם? כאילו מה נסגר??? היו לי תכנונים היום. תכננתי לשבת בבית קפה ההוא של החיים בסרט מול הבימה ולהרגע שם ולכתוב שם ואולי גם לצייר, במקום זה, יצאתי מהמסלול, החלקתי. איבדתי שליטה על המכונית המטאפורית שלי, שהיא בעצם הגוף שלי. לא יודע איך חוזרים לכביש, מוצא את עצמי מתגלגל במורד המדרון, וככל שאני יורד עוד קצת המהירות הופכת גבוהה יותר. אני מתגלגל למטה ללא שליטה.
לנשום עמוק זה כמו לשתות מים. אתה לא שותה מספיק. אתה גם לא נושם מספיק. כשאני בחרדה לא מספיק אוויר נכנס לי לראות. כשאני מנסה לנשום עמוק וממלא את הראות באוויר זה מרגיש כאילו אני שותה מים אחרי הרבה זמן שלא שתיתי. בדיוק כמו שחשוב לשתות, חשוב לנשום. אנשים שוכחים לשתות. מצחיק גם שאנשים שוכחים לנשום.
החלטתי שאני לא בורח הביתה והתיישבתי בנסיך הקטן ועכשיו אני כותב כאן. המקום הזה מאוד מרגיע ויש פה ריח של פילפלים מבושלים וזה מריח נהדר, והתאורה פה חמימה ונעימה, ויש פה ספריות בלתי נגמרות של ספרים ישנים שאפשר גם לקנות, ברקע נתנגנים אולדיז נעימים ויש המון המון צמחים ועציצים. והנה אני כותב. ואני בסדר. והכל בסדר. למדתי פעם שככה מנצחים את החרדה. חווים אותה. חיים דרכה. היא בסוף נעלמת.
נראה לי שהצלחתי, אני מרגיש נינוח יותר ואפשר להתפנות לכתוב על דברים אחרים. אולי לנסות להסיח לעצמי את הדעת. אני לא בדיוק יודע על מה אני רוצה לכתוב אבל יאללה מה שעולה עולה – משחקי הדיונון או איך שלא קוראים לזה. כן, אין ספק שמדובר פה בסדרה ברמה אחרת, לפחות בארט, בצילום ובצבעים. גם עלילתית יש המון פוטנציאל. אבל זה מאוד מאוד מזכיר לי את מה שקרה עם בית הנייר. סדרה נחמדה מאוד, קונספט ייחודי, ארט מושקע, לוקיישנים מגניבים ואסטתיים, ואז כל הסחים מגיעים ורואים משהו שהוא מעט שונה עלילתית מהסדרות הגנריות שהם ראו כל חייהם, והם מכריזים – מדובר בגאונות!!! אבל בואו, לא. בית הנייר זה בינוני ביותר. אני מצטער, אבל זה בינוני. נכון שזה כיפי בטירוף, סוחף, מותח, ואפילו אני ראיתי את החצי השני של העונה השנייה בלילה אחד, ואני לא אחד כזה שדופק בינג׳ים. זה ממש לא אני. אני יוצא קצת גייט קיפר אבל מה אני אעשה, אני פשוט שונא הייפ. הייפ הופך כל דבר בינוני למושלם, בדרך שמדברים עליו ודנים עליו, ואיך שמסתכלים עליו ושופטים אותו. הייפ זה חרא, וכל מה שמתחיל להיות הייפ, הופך ללא טוב בעיניי בן רגע! כן כן זה נורא מתנשעא, חתיכת צורך תוכן איכותי שכמוני. אני רק בפרק 6 של הדיונונים האלה. בינתיים האמת שזה באמת מעולה. אני פשוט לא אוהב שמכריזים על משהו שהוא גאוני כשיש כל כך הרבה תוכן גאוני שאנשים לדעתי צריכים לצרוך שלא נמצא בתרבות הפופ. הדבר היחידי שטוב בשיט הזה שאנחנו מקבלים המון תוכן עם עלילות וסיפורים מיוחדים ומגניבים.
דרך אגב, אין מצב שהבמאי של משחק הדיונון לא מושפע רצח מבאטל רויאל היפני. זוועות נוראיות וגופות נערמות שברקע מוזיקה קלאסית. אני חושב שבבאטל רויאל זה נעשה פעם ראשונה. זה בהחלט אלמנט שיכול לזעזע. כאילו, זה תמיד מזעזע.
איזה כיף מנגנים פה את ג׳ולי לונדון וזה כל כך נעים אמאלה ובכלל הכל פה כל כך צ׳יל אולי זה יהפוך להיות הקפה הקבוע שלי בימי רביעי במקום המרכז הגאה?? אחשוב על כך.
עוד משהו לכתוב עליו – סקס אדיוקיישן. אחת הסדרות הכי טובות שיש כרגע בנטפליקס (לא שיש כל כך תחרות כן?). בכל פעם שאני רואה אותה אני מתבאס שלא הייתה סדרה כזאת כשאני הייתי נער. זה נוגע בנושאים כל כך חשובים בצורה כל כך בריאה. הייתי רוצה אבל שיגעו יותר גם בחוסר ניסיון מיני. כל הילדים שם בני 17 ומזדיינים כמו שפנים. כשאני הייתי בן 17 הייתי עסוק בלהות בשמיים ולחלום שאולי מישהו נוגע בי. הייתי רוצה שיגעו קצת יותר בנושא הלייט בלומינג. אנחנו הלייט בלומרים קיימים, וזה תמיד נדחק לפינה. אפילו לאנשים א-בינאריים יש שם חשיפה. שזה מדהים כן? וממש ממש חשוב. אבל נדמה שלייט בלומינג זה לא משהו שאנשים מודעים לקיום שלו וזה תמיד נדחק לפינה עד לא קיים. מעניין למה, זה לא כזה וואו. פריחה מאוחרת זה חמוד ונורמלי ובסדר. כל אחד פורח בזמנו. לי לא היה מי שיגיד את זה, והבנתי את זה רק אחרי שהתחלתי. הייתי רוצה שבדיוק כמו שמדברים על מיניות בריאה, מגדר, יחסי מין ונטיות מיניות, ידברו גם על הנושא הזה. אני חושב שזה בלתי נפרד.
אני בסדר עכשיו. אני שמח שבאתי לפה וכתבתי. להוציא קיטור זה טוב. לכתוב על שטויות זה כיף. לכתוב בכלל ממלא אותי ואני שמח על זה שאני עושה את זה. אני לא זוכר אם כתבתי על זה פה אבל התחלתי לכתוב במחברת בכל יום 5 דברים טובים שקרו לי. אני מאוד ממליץ על זה. גם אם בהתחלה כותבים שטויות כמו ״הספקתי לראות היום 3 פרקים של ריק ומורטי״ עם הימים אפשר לשים לב שהדברים הכביכול שטחיים הופכים לפעמים ל-״הצלחתי לתקשר את הרגשות שלי״ או ״בשילתי לעצמי אוכל״ שאלה דברים סופר חשובים, וגם המוטיבציה שלך לדאוג לעצמך עולה. וזה בסדר גם לכתוב דברי שטות כמו ״ראיתי 3 פרקים של ריק ומורטי״ או ״סקס אדיוקיישן עונה 3 סצנת הפתיחה״. זה באמת בסדר. כל דבר שעושה טוב על הלב הוא לגיטימי גם אם סתם אכלתי עוגיה טעימה וזה עשה לי קצת טוב וגרם לי להמשיך את היום בקצת פחות קושי.
הנה ג׳ולי לונדון, כי מנגנים פה ג׳ולי לונדון וזה מהמם וזה גם קשור למשחקי הדיונון בום ספוילר אבל לא באמת.
כיף לי לגור בתל אביב כל עיר אחרת מרגישה לי כמו אזור מלחמה ופה אני לא צריך להאבק. אני יכול פשוט להיות ולנשום ולטייל ולראות ולחוות. עם כל אהבתי לאור יהודה – זה אזור מלחמה לאנשים כמוני. אור יהודה זה הבית בלב, תל אביב זה הבית בלב.
לא יודע באתי לפה כולי חרד ועכשיו הכל כל כך באמת בסדר. היום אזמין לי פוקי לארוחת ערב. אין לי כסף אבל יהיה בסדר נו. באמת שיהיה בסדר. פתאום הכל פרחים ופרפים מה קרה לא הבנתי. ביי.
ביצת תרנגולת זה דבר מאוד עדין. תנועה קטנה לא במקום והיא מתנפצת ומתיזה את עצמה לכל עבר. או, או למשל, כששמים אותה על מחבת חמה כשרוצים להכין ביצת עין – אף פעם לא הבנתי איך אנשים מצליחים כל פעם מחדש לשמור על החלמון שלם. זה לא שאני לא מצליח, אבל לא נדירים המקרים שלמרות הריכוז הרב, החלמון מנקב את עצמו ומתפזר. כמוני. תנועה אחת קטנה לא במקום, איזה רגע אחד שלא שמתי לב, ו-פלאק, אני בגלישה.
בערב ראש השנה חוויתי בולמוס אכילה מאוד קשה. הפתעתי את עצמי כי לא זכור לי בולמוס כזה כבד מהשנים האחרונות. זה באמת תפס אותי לא מוכן, אבל כשהרגשתי שהוא כאן, כל מה שרציתי לעשות היה לחוות אותו. זאת הייתה נקודה בה לא שמתי לב, הנקודה בה הביצה מתיזה לכל הכיוונים. רציתי להישבר כמו הביצה. רציתי ליפול ולהשבר ולהתיז את עצמי על הקירות. לא היה אכפת לי. הוא הגיע אליי במפתיע. ויכול להיות ש״במפתיע״ קראתי לו. הוא הגיע ואימצתי אותו לתוכי באהבה. בוא, כנס בי. כנס בכל כולי, תן לי לעזור לך להרוס אותי. קופסאות שלמות של אוכל נבלסו בזמן קצר. כל האוכל שאבא נתן לי לחג, כל האוכל שעדי הכינה לי, כל מה שהיה במקרר, נעלם לתוכי כלא היה. כאב לי ולא היה לי אכפת. החלמון גלש. היום אני אתפוצץ. זמן קצר לאחר שנגמר האוכל גם הזמנתי אוכל מבחוץ, וכמובן שגם הוא נעלם כלא היה. בסופו של דבר באמת התפוצצתי. רק אחרי שסיימתי לאכול ורגע לפני המחשבה הבאה על מה אכניס, הקאתי את הכל. מזמן לא הקאתי. הסטלה הכי טובה זה הסטלה שמרגישים אחרי שמקיאים. זה יותר טוב מקלונקס. ובנוסף לזה, לקחתי 2 קלונקס במטרה לישון לנצח. ישנתי כל החג במתיקות מופלאה של רחמים עצמיים, התעוררתי והתאפסתי.
אני בסדר עכשיו, אני באמת בסדר. כבר דיברתי על זה עם הפסיכולוג וכבר הבנתי מה קורה פה. אבל אני חושב שאני צריך לעזור לעצמי יותר. הכל מפריע וזה מובן, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להגיע לתחתיות כאלה עמוקות שוב. די, אני כבר לא בגיל. זה כמו להביא למסיבת רווקות חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ. די, אנחנו לא שם יותר. אני צריך לתפקד. אני צריך לקום בבוקר ולדעת לאן אני הולך. וכן, אני מאמין לכם כשאתם אומרים לי שאף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה אבל אני אפילו לא בשלב הזה. אני לא יודע אם אני עוד בשלב כלשהו. אני נמצא במצב סטטי שנורא נוח לא לזוז בו. בית-עבודה (אחת כזאת שכביכול נוחה עם משכורת פח אבל שמחזיקה לי דירה כמו נס פח השמן שהחזיק לשמונה ימים), וזהו. חוץ מזה, השאיפות שלי והתקוות שלי והציפיות שלי מעצמי על הולד. כתבתי פה לפני כמה פוסטים שזהו, נגמר הסוס ואני עוזב את העבודה שלי, רק תנו לי קצת זמן למצוא עבודה חדשה. חיפשתי עבודה בערך שבוע והפסקתי כי זה התיש לי את הנשמה. וזה בסדר כי לחפש עבודה לוקח זמן וזה מתיש ומותר לקחת הפסקות. אבל מאז העניינים במשרד התקררו והכל נהיה שוב נוח. נוח כמו בגיהנום כשמצאת מקום לשבת בין הסלעים הלוהטים. הפחד לזוז הוא תמיד הכי גדול והכי מפחיד. אבל די, נו, כפי שאמרתי, כבר בן 30. די לפחד.
״די לפחד״ זה כמו ״פשוט אל תחשוב על זה״ או ״אז אל תהיה עצוב״. ראיתי פוסט בפייסבוק שכתוב בו שלהגיד למישהו בדיכאון פשוט להפסיק להיות עצוב זה כמו להגיד למישהו בהתקף אסטמה לנשום סדיר. אני באמת רוצה להגיד לעצמי די לפחד ולהתכוון לזה בכל נפשי, אבל זה אותו דבר. אני לא אצליח להפסיק לפחד בלי לעשות. אין כזה דבר. רק אחרי שאעשה אני אפסיק לפחד. בדיוק כמו ללכת ברחוב, או לצאת עם גברים, או לעבור דירה. זה מפחיד. יופי, מעניין לי את התחת. כולם מפחדים. תתחיל לפעול. ״תתחיל לפעול״ אתם מבינים? שום דבר לא פשוט והכל דורש עבודה קשה. לפעמים בא לי פשוט לנוח. כאליו, לא לפעמים, תמיד. גבר בן 30.
אני מבטיח לעצמי משהו ואני רוצה לעמוד בו על אמת – להקליל. כל מילה אצלי שוקלת טון וחצי. הייתי מבקש לעצמי לשנה החדשה אהבה גדולה וזוגיות, ועבודה מופלאה, וביטחון כלכלי, ובריאות, וירידה דרסטית במשקל ולהיות כוסון אש. אני מרגיש שהדברים האלה לא יגיעו אליי אם אני לא אקליל את החיים שלי. לדלג על הבלטות כמו על עננים ולהמשיך להתקדם לאט לאט בדילוגים. להקליל. מילה יכולה לשפד את הלב, אבל אחרי הכל, מילים הן רק מילים. אין להן באמת משקל. אני לא אתן להן משקל יותר. אני אעבוד על זה. בשנה החדשה – אקליל.
בשישי האחרון הלכתי למספרה שלי לספר החתיך שלי שאני אוהב אותו מאוד כי הוא כזה עדין ובא לי לישון בתוך הידיים שלו כשהוא מספר אותי. אז הלכתי לי בפרישמן לכיוון דיזינגוף והרגל שלי נתקעה באחד העיוותים של המדרכה והתעקמה ותוך מאית השניה מצאתי את עצמי מרוסק על הרצפה. הברך שלי השתפשפה זה היה כל כך כואב ומדמם. כשהברך השתפשפה במדרכה זה היה כל כך מייסר שצעקתי באמצע הרחוב, אני לא זוכר מה צעקתי, ״אווץ׳״ או ״איה״ או בכלל איזה ״כוסאמקקק״, זה לא באמת משנה כי זה לא הפריע לאף אחד בעיסוקים שלו ואף אחד לא ניגש אליי. האמת שאני לא בטוח כל כך שהיו הולכי רגל אבל אנשים עמדו בפקק לחניון. כאילו יא זונות, המינימום זה לפתוח את החלון ולצעוק לי מרחוק אם הכל בסדר. הברך עדיין כואבת לי וזה מציק ואני מחכה שזה יחלים. לפחות, הסתכלתי במראה וראיתי מישהו חתיך משתקף מתוכה. זה ככה כבר יומיים ברצף וזה לא קורה הרבה. זה נעים לראות במראה מישהו שיפה לדעתך.
אני חושב על להתחיל לכתוב יומן חמישה דברים טובים שקרו לי היום. זאת הדרך היחידה שעולה לי עכשיו בשביל להישאר אופטימי ולהקליל. זה, ולראות חתונמי. אני לא סובל אף אחד מהגברים שם. לא ראיתי עונות קודמות אבל כאילו העונה הם ליהקו רק דושים מה נסגר. וגם לא הבנתי מה הקטע הזה שכולם שם תל אביבים הייטקיסטים מיליונרים וויט פאסינג (אלא אם כן את אפריקאית) עם שיניים צחורות ופיגורה מושלמת. לא הבנתי. למה לאנשים חומים לא מגיעה אהבה?!?!?! לאנשים ללא תואר אקדמי לא מגיעה אהבה?!?!?! לאנשים שמנים עם בעיות נפשיות לא מגיעה אהבה?!?!?!? ברור שמגיעה אבל זה לא עובר מסך אז תמותו בודדים למי אכפת זה גם ככה לא באמת אחרי שזה נגמר כולם נפרדים והכל זיוף אחד גדול אני אומר לכם אני יודע אני עובד בטלוויזיה אל תאמינו לאף אחד כולם שקרנים.
לאחרונה חזרתי לאלבום הזה. כשהייתי צעיר יותר היא ממש עצבנה אותי. הרגשתי שהיא מרחמת על עצמה ושהמילים ילדותיות והכי עצבן אותי שהיא כותבת בציניות על זה שבא לה להיות ענייה עם הורים מכים אבל וההורים שלה מימנו לה את האלבום וזה לא טוב לתדמית. הדעה שלי השתנתה כשהקשבתי לאלבום הזה לאחרונה. הוא לא מושלם בכלל, אבל אני חושב שכל ההוויה שלו, החל מהעטיפה (תראו איך היא נראית אמאלה היו לי שנים שככה השיער שלי היה נראה ברגיל ולא היה אכפת לי), הלחנים, המילים, כל הרגשות (בעיקר השליליים, הציניים, אבל גם מעט מהחיוביים), כל כולם מעבירים יופי טופי את החוויה של מה זה דיכאון ואיך האדם מתמודד איתו. אז אני שפטתי אותה כמו שהיום אני ממש לא רוצה שישפטו אותי. האלבום הזה הוא ציור כמעט מושלם של דיכאון, הרס עצמי וחוסר אונים. ואני אוהב את זה שזה קיים, כי זה אומר שאני לא משוגע. זה קיים.
אם רק יכולתי לכתוב את כל מה שעובר לי במחשבות, את הצורה שבה הדברים עוברים לי על השפתיים כשאני מדבר באין מפריע כששקט מסביב וזה רק אני. אם רק יכולתי להפוך את המילים האלה לכתובות, לנצור אותן על הנייר (או לצורך העניין – בעמוד האינטרנט הזה), אני חושב שהיו לי הרבה קטעים יפים. קטעים שאני יכול להגיד שאני גאה שכתבתי, שאני יכול לעמוד מאחוריהם בלי להתבייש. מחשבות של צמיחה ושל מסע, והן עשויות זהב. אבל אצלי מה שנשאר על הדף אלו האובדנות, הקנאה, המרמור והמרירות. רק את אני רוצה למות לכתוב ידעתי, כי זה מה שאני יודע להגיד ולכתוב כשהשקט נעלם וצריך לחיות את החיים. השקט הוא יקר, ומה שאני עושה בחיים זה לחפש אותו, למצוא פיסות קטנות ממנו ולספוג אותן אליי, להנות מהן כמה שאפשר, עד שהרעש שוב יתפוס את המקום.
אם רק יכולתי ליצור את הדמיון והחלומות שלי ולהצליח לתת להם צורה וצבע. אם יכולתי לגרום להם לזוז ולספר את הסיפור שלי, או כל סיפור אחר שהייתי רוצה לספר, אם הייתי יכול לספר סיפורים ולהעביר מסרים לעולם, אני חושב שהייתי יותר שלם עם עצמי, ואולי גם היה לי יותר שקט, שהייתי יכול לתת לו צורה וצבע, ולגרום לו לזוז ביחד איתי, בתוכי ומסביבי.
אם רק הייתי מרגיש שאני חזק מספיק כדי להתמודד עם העולם הזה, אם רק תחושת חוסר ההתאמה הזאת הייתה נעלמת, ואם בכל זאת היא לא אבל זה לא היה מכאיב כל כך, אם הייתי באמת יודע ללכת בדרך שלי ולא רק להגיד את זה ולהתרברב בזה בידיים ריקות, אם רק לא הייתי כל כך איטי, אם רק כל התהליכים שלי היו מתחילים מעט יותר מוקדם, אם הייתי יודע לחיות, ולתת חיים בכל מה שבא לי לעשות, אולי היו פנטזיות שיכולות להתגשם, לא?
ארצה להשתחרר מהפטריארכיה המסריחה שלכם. לא אכפת לי מכלום, אני רוצה להיות אני בלי הסחות דעת מסריחות ורעילות מבחוץ. לא אכפת לי שהמרחבים שלכם מלאים ברעל כל עוד הוא לא נוגע בי. אבל הוא נוגע בי. הוא משפריץ עליי ולכל עבר.
אני מתגעגע תמיד, כל פעם למישהו אחד לפחות. ולפעמים כשהגעגוע הזה מספיק חד אז הוא פתאום גם מכאיב ובא לי לבכות. ויש סביבי אהבה. הרבה אהבה וגם חיבה, ואנשים שרוצים אותי לידם. אני מעריך ומוקיר את זה בכל ליבי אבל יש תקופות מסויימות (כשהגעגוע חד) שזה פשוט לא מספיק. ששום דבר לא מספיק, והכל הכל הכל מכאיב. וזה לא מסתכם רק באדם אחד.
מה חדש ממי?
זה באמת אחד השירים הכי יפים שקיימים בעולם הזה. והוא לא מתאים עכשיו אבל כתבתי את המילים שאיפות וחלומות ודיברתי עם הפסיכולוג שלי איזה עשר דקות על כמה שאני אוהב את השיר הזה ואת המילים בו וכמה הן משום מה מרגשות אותי ועושות לי לבכות אבל לא מעצב.
אמשיך לנסות לפזר אהבה. ולעצב מחדש את הבלוג הזה ללא הצלחה.
הצלחתי להגיע למצב שאני דוחף אצ עצמי לבית קפה רק כדי לא לחזור הבתה אחרי הרבה זמן שאני שוב כמו תמיד לא מצליח להיות פרודקטיבי. אז הנה אני אחרי יום עבודה התיישבתי בקפה שלא רחוק מהבית. אם אני לא מצליח לצייר, אז לפחות שאצליח לכתוב. בבית לא מצליח לי נו מה אני אעשה.
הפעם חוסר המוטיבציה שלי מה זה מוצדק. באמת, זה לא הדיכאון הרגיל שאופף אותי. טוב, זה גם קצת ממנו. אבל בדיוק לפני שבוע איבדתי את הסבלנות שלי והחלטתי שאני לא שותק יותר ויריתי לכל הכיוונים. הבוס שלי דיבר אליי בצורה מה זה גועלית, וזאת לא הפעם הראשונה. ואני, שכבר לא יכולתי לספוג יותר את היציאות שלו, עניתי לו, אבל מה זה עניתי לו. כתבתי לו מגילה על למה הוא לא פייר כלפי והוספצי בסוף את העקיצה שוואלה – לא משלמים לי מספיק בשביל להתמודד עם השיט הזה שהוא מביא איתו. אני באמת חושב שהוא נכנס קצת לשוק כי לקח לו קצת זמן אבל אז הוא נכנס בי בחזרה והתחלנו קצת לריב. הוא אמר לי דברים כל כך מעליבים בנוגע לעבודה שלי ולקח לי המון זמן להתאושש מהם. דיברנו אחר כך וליבנו את העניינים. זתומרת, התנצלתי. הורדתי את הראש שלי בשבילו כמו תמיד. למרות שלא רציתי. אני עומד מאחורי מה שאמרתי. אבל הויכוח איתו היה כל כך חריף שהרגשתי שאם אני לא אתקפל יפטרו אותי, ואני לא במצב של לאבד עבודה.
אחר כך התחרטתי כפליים, כי אם היו מפטרים אותי אז הייתי יכול לחתום אבטלה והייתי מקבל גם פיצויים. אבל אני הבוגר החליט שכשאעזוב את המקום הזה זה יהיה בטוח, לא משנה כמה ההנהלה שם מסריחה ומזורגגת. וכן, החלטתי לעזוב. אני לא יודע מתי זה יקרה אבל אני כבר שלחתי קורות חיים לכמה מקומות. לא חזרו אליי. אני לא הולך להתפשר על מקומות עבודה יותר אז יכול להיות שזה יקח זמן. אבל כן, אני ממש מכוונן את עצמי לעוף מכאן ויפה שעה אחת קודם. תכלס, לא מגיע לי יחס כזה משפיל, וחוץ מזה, שהעבודה המסריחה הזאת לא מקדמת אותי לשום מקום. היתרונות נורא נוחים, אבל על נוחות משלמים בתקיעות. לא רוצה להיות יותר תקוע.
עכשיו מה הטמטום? ראיתי את משרת החלומות שלי. בדיוק משהו שרציתי. קראתי את הדרישות והרגשתי שאין מתאים למשרה הזאת ממני. ומה קרה? התחלתי להכנס לסרטים שאני שולח את הקורות חיים ומתקבל, ואז בגלל שאני מתקבל אני צריך להתמודד עם ללכת ולהודיע שאני מתפטר – וזה מאוד מאוד מפחיד אותי, במיוחד אחרי הריב שהיה עם אדון פוסטמטון. אתם מבינים עד כמה חוסר הביטחון שלי נמוך ואידיוטי? זה אפילו לא הגיוני. אבל זה נוצר מהמנעות רבת שנים מכל דבר בערך.
והאמת היא שגם המציאות וגם הרוח מסמנות לי שאני צריך שינוי. ושמגיע לי הרבה יותר טוב. הרבה יותר טוב מכל מה שהיה לי עד עכשיו. אבל זה מפחיד וזה קשה. זה גם מפחיד להאמין בזה שמגיע לי יותר טוב, כי מי אני? למה שיגיע לי יותר טוב? אלה המחשבות שעוברות לי בראש בגדול.
רציתי לכתוב קטע יפה ומתרפק על אהבה, אבל מאוד קשה לי עם זה. לפעמים אני מבטיח לעצמי שלא אכתוב עליו יותר לא משנה מה. אבל בדיוק כשמגיעה תקופה בה אני חושב שהצלחתי להתשחרר ממנו ולא לחשוב עליו יותר, הוא חוזר אליי. ואני לא יודע אם זה מאלוהים או שזה רק האלגוריתם של הטינדר, אבל למה אתה עושה לי לייק בטינדר אם אמרת לי שאתה לא מעוניין כבר יותר מפעמיים, ולמה אתה ממשיך לעשות לי לייקים בטינדר אחרי כמעט שלוש שנים שעברו. שחרר ממני. אם אתה לא רוצה אותי, פשוט תשחרר אותי ממך. די עם בדיקות הדופק. די עם האש הקטנה. אני לא שלך ואני לא רוצה אותך. אני בסהכ חלש מולך. זה לא אומר כלום עליי. לכל התוהים, אני כל כך נואש ששילמתי לטינדר ואני רואה מי עשה לי לייק.
כשבדרך כלל הוא עושה לי לייקים עולה לי הבכי, ואז הכעס, כי מה נראה לו, ואז התהיות, אולי הוא רוצה להגיד לי משהו, ואז אני עושה לו לייק בחזרה ויש התאמה. ודממה. אין שיח. בחלק מהמקרים אני מוחק אותו אחרי כמה ימים. בחלק מהמקרים הוא ישלח לי הודעה כמה ימים אחרי עוד לפני שהספקתי למחוק אותו, ויתחקר אותי, אם יש לי או הייתי לי זוגיות ומה שלומי. לא מעניין אותי לענות לו. מעניין אותי להתפרץ עליו. אבל אני אענה לו ואהיה נחמד כי אני כולי סמרטוט ולא מסוגל לחסום אותו (ובבקשה גם אל תגידו לי לעשות את זה, אני עוד לא מוכן לזה עדיין). אחרי שהוא בדק שאני חי בשיחה, עוברים כמה ימים ללא דיבור ואז אני מוחק אותו. אני אחכה איזה חודשיים-שלושה והוא שוב יצוץ לי בטינדר, שוב עשה לי לייק. מה אתה רוצה ממני?
ברגע שמישהו אומר לי שהוא לא מעוניין בי, לא משנה כמה אני רוצה אותו, לא משנה כמה אני מאוהב בו, הוא לא יראה אותי יותר. אני לא אציק לו עם עצמי. אתה לא רוצה אותי? לא צריך. אתה לא תראה אותי. וזה בסדר לא לרצות אותי. זה לא בסדר לדעת שאני חלש מולך, שאני מאוהב בך עד מעל הראש, להעיף אותי מכל המדרגות פעמיים (כי אני סמרטטת מסריחה), ואז לחזור בפעימות קטנות כל חודש, לבדוק שאני חי, לעדכן אותי בחייך. לא מעוניין לשמוע. אבל אני כן מעוניין, כי אולי הפעם תגיד לי שאתה מתגעגע אליי ורוצה. כמו בפעם ההיא שרציתי לחזור הביתה אבל אתה חיבקת אותי חזק חזק וביקשת שאשאר לישון. זה נראה ונשמע ומרגיש כמו אגדה אורבנית, אבל זה קרה פעם, לפני שניפצת לי את הלב לרסיסים. מילא הייתי מנפץ ונעלם, אבל ניפצת לי את הלב, ובדיוק שאני מצליח להחזיר אותו לצורה המקורית שלו, אתה בא, עושה פו, והכל מתפרק שוב. בא לי לצעוק עליך.
הייתי חייב לפרוק את שני הדברים הללו מהלב. אני רוצה עבודה חדשה ואני רוצה אהבה חדשה והלוואי ובקרוב הכל יהיה לי חדש. אני רוצה להמשיך לכוון לשם ולא להתייאש כמו תמיד. אני לא אשאר במקום הזה. אם אני תקוע בעולם הזה אז לפחות שיהיה לי סבבה.
בא לי לכתוב יפה ולצייר יפה ולהיות יפה. אני חושב שלא מצליח לי כלום מהדברים האלה.
אני לא יודע איך היא יכלה לקלוע בול אבל זאת בדיוק המציאות שלי. גם ככה יצא לי כמו שלה.
הלוואי שהייתה לי קבוצת חברים שאיתה הייתי יכול לחיות ביחד בסרט שאני חי בו במילא לבד. יש אנשים שיש להם הרבה מזל. אבל עד היום לא מצאתי מישהו שאוהב להזיל ריר על הכוכבות היפניות שאני אוהב, או על משחקים סתומים של סופר מריו, או על פוקימון. זתומרת, כן מצאתי. אבל יו נואו, לא נעים להגיד, הם מוזרים. לא שאני לא מוזר. אני מרגיש אאוטסיידר מהיום שנולדתי. אבל גם בקבוצות של אאוטסיידרים אני מרגיש אאוטסיידר. וזהו הפרדוקס שנקרא חיי! ברוכים הבאים.
לא זכור לי אם כתבתי את זה כבר אבל שיניתי מינון בתרופות שאני לוקח ואחרי התמדה של חודש וקצת אני אכן מרגיש שהמצב רוח שלי מתחיל שוב להתאזן. הכל קשוח תמיד. זה לא קשור לתרופות. זה לא קשור למאזנים ולא קשור למצב רוח שלי. החיים הם חרא והקשיחות היא יומיומית ככה או ככה. זה חרא ואני עובד קשה בשביל לשרוד את זה. אז בכל יום בו אני מאוזן אני אומר תודה.
והנה ההוכחה, היו לי שבועות מאוד קשוחים אבל עדיין הרגשתי מאוזן. לא היה לי כוח להתמודדד עם כלום ועדיין כל מה שרציתי לעשות זה לישון. המחשבות על הרצון למות הגיחו שוב ושוב בחלקים שונים במוח אבל בגלל שאני חזק יותר ממה שהייתי פעם, בכל פעם שאחת מהן צצה לה עשיתי הכל כדי להעיף אותה. הכל. גם אם מדובר ברייקי דמיוני בו אני מושך את המחשבה מהראש ומעלים אותה בחלל. למזלי זה עוזר. לא למזלי – המחשבות ממשיכות להגיע. ועדיין, אני לא מרגיש שאני בדיכאון. אני לא מרגיש חוסר יכולת משווע לתפקד וללכת לעבודה. זה מאוד מוזר אבל כל מה שיעור לי להצליח להגיע ליום הבא. אני מחכה לרגע הזה שכל זה לא יהיה סיפור הישרדותי. שהשגרה תהיה חמודה אליי. טוב, אני עדיין בתוך התהליך. ואולי זה אף פעם גם לא יקרה. ואולי כל החיים אהיה בתהליך בדרך לשם. ואולי, בסוף התהליך, אבל בהמשך, יהיה הרבה יותר קל לשרוד, כך שלא אצטרך לקרוא לזה הישרדות. אולי. נמשיך.
אני לא אוהב את מה שאני כותב. אני תמיד רוצה שזה יצא יפה אבל אני צריך לזכור שאין לי שאיפה להיות איזה כותב מפורסם ואין לי שאיפה לפרסם קטעים שלי. אני כותב נטו כדי להרגיש טוב. זה הכי כיף כשהקטעים יוצאים לי יפים. אבל זה לא נורא אם לא. אני כותב כדי להתרוקן. זה יומן, לא טור בעיתון ולא מגזין, ולא בלוג סיפורים. זה נטו יומן. רק שמי שרוצה מוזמן לקרוא בו. היי, מה קורה?
אני מרגיש לפעמים שאין לי כל כך מקום בתוך המשפחה שלי. לפעמים אני ממש מנסה להדחף פנימה בכוח ואני מרגיש שאפילו לא שמים לב לזה. תמיד הרגשתי ככה. תמיד ההיתי הילד הקטן שמדבר שטויות ואף אחד לא מקשיב לו. תמיד כבאתי בטענות לא הבינו מה אני רוצה, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי ועליו לא אוותר לעולם זה שהרגשות שלי לגיטימיים, ואם אני מרגיש את זה אז אני מרגיש את זה ואין על זה ויכוח. אני עדיין מתלבט אם להשיב מלחמה אל מול הרגש הזה או להתעמת איתם, או פשוט לקבל את זה שזה ככה, בין אם זה באמת קורה או בין אם אני מדמיין, או רגיש מידי. אולי זה כבר לא משנה יותר ואולי זה אף פעם לא שינה.
הכל אפלולי והיה סוף שבוע מהגהנום, מלא עוגמת נפש. אמרתי שהעצב שלי מרגיש כמו מחלה כרונית שאי אפשר להפטר ממנה, וזה באמת נורא עצוב. אבל אני באמת לא רוצה להיות עצוב. אני לא. זה פשוט כאן בתוכי, מה אני כבר יכול לעשות עם זה? גר בתוכי עצב והוא מסרב להתפנות.
אולי הגיע הזמן לחפש עבודה חדשה… ואם לא לחפש עבודה חדשה אז לפחות להתאפס על עצמי ולהמשיך לפתח את עצמי, ולאהוב את עצמי בכוח. אני לא יודע איך אבל תמיד אומרים לי פייק איט טיל יו מייק איט. אני לא יודע טו פייק. אם חרא לי אז רואים לי את זה על הפרצוף. איזה באסה אה?
לאחרונה, עם האיזון שהגיע אליי לטובה, כל מה שמתחשק לי לראות זה את הקוריאנית המשוגעת הזאת לועסת תמנונים ביוטיוב. באמא שהיא עושה לי חשק לאכול את כל הטריפה הזאת. למרות שבביקורי ביפן אכלתי לא מעט שרצים ובניהם תמנון ולא עפתי. (אבל הקטנטנים האלה בארוחה במטוס היו דווקא ועימים והיה להם מרקם של פטריה). יאמר לזכות היהודי שבי שלא ידעתי מה אני אוכל. הכופר שבי יגיד שצריך לנסות דברים בחיים. אני מזדיין עם גברים אז גם ככה אני ישר מפה לגהנום אז מכפת לייייייי שרימפס
אה אני גם רואה מלא אולימפיאדה איזה כיף זה כל היוםםםם
בפעם הבאה שאכתוב כאן אני מבטיח לי שאעלה ציור, כי עד אז אני רוצה לצייר והרבה. כי צריך לצייר וצריך להתקדם. רק ככה מגיעות עבודות. בינתיים שיר:
ראבינה אחת המתוקות והוידאו הזה ליטרלי כמעט גרם לי לבכות באמצע יום עבודה כי אמא והכל. המשך שבוע הורס ופצצות לריסים.
אוף די הנה אני פה. בחודש האחרון הייתה לי נפילת כימיקלים מזעזעת. זה ממש מצחיק כי המצאתי מושג, וכולם זורמים איתי ומבינים למה אני מתכוון. אז כן, הייתה לי נפילת כימיקלים וזה לא היה כיף. בן רגע המצב רוח שלי ירד למינוס 20 וכל מה שרציתי לעשות זה להעלם, או לפחות לישון כדי שלא אצטרך להתמודד. לא יכולתי לראות כל מיני פרצופים של אנשים, גם כאלה שאני אוהב, ולכן הברזתי מהעבודה פעמיים ופעם אחת גם יצאתי מוקדם. אחרי שכבר הבנתי שהגזמתי וצריך גם לעבוד קצת, הלכתי לעבודה עם פרצוף תחת, והחברים שם סתם הקניטו אותי. כשאני בדיכאון, או כאמור- בנפילת כימיקלים, אני לא מצליח לחייך. זה אפילו לא עניין של מסוגל או לא מסוגל. הפעולה הזאת יוצאת בכלל מהגדרות המערכת שלי. כשאני בנפילת כימיקלים אין חיוכים ואין צחוקים. הדבר היחידי שקיים בי זה הרצון להעלם (פעם זה היה למות אבל הבטחי לעצמי להפסיק להשתמש בזה ואני נלחם בכל כוחי שהמחשבה הזאת לא תעבור לי בראש), ותוך כדי שאני רוצה להעלם אני צריך לתפקד, ואני מנסה שלא ישימו לב שאני עצוב, אבל מה לעשות שאני לא מצליח להסתיר את זה ומסתובב עם פרצוף של תחת מחוצ׳קן כל היום. אז האנשים בעבודה כבר רגילים אליי ולא שואלים מה קורה, שזה מעולה כי עזבו אותי בשקט והכל, אבל לחלקם אין את טיפת האמפתיה הזאת של לעזוב אותי לנפשי ולא להעיר הערות מטומטמות. ואני גם לא מבין למה זה כזה מוזר, הרי אומרים שדיכאון זאת המחלה הכי שכיחה בעולם, אז למה עשאני בדיכאון לכולם זה נראה כל כך קיצוני??? אני היחידי בסביבה שלי שסובל מהחרא הזה? לפי הסטטיסטיקות זה לא הגיוני בעליל.
והנה עוד דבר מצחיק – רגע לפני שנפילת הכימיקלים נכנסה לתוקף, קבעתי תור לפסיכיאטר שלי, אחרי הרבה זמן שלא הייתי אצלו, בכוונה להוריד במינון של הכדורים (ולטווח הרחוק יותר אולי להפסיק לגמרי?). נחשו מה קרה? לא רק שהמינון נשאר אותו הדבר, נוסף לו כדור חדש. אני עוד לא בן 30 וכבר כל יום לוקח קוקטייל כדורים כמו סבתא בת 90. אבל אני מניח שגם יהיה בסדר. סיפרתי לו גם על החוסר חשק מיני שיש לי. המצב רוח שלי כבר התאזן מאז הכדור החדש ואני מקווה גם שהרצון שלי להזדיין יתאזן. אולי עם החשק המיני יחזור גם החשק לחםש מישהו. או להסתכל על גברים ובאמת להמשך אליהם ולא לחוש תחושת חלחלה. אבל אני אשמח להיות מסוגל גם לשחק עם עצמי מידי פעם. זה מתסכל כל העניין הזה שזה גם פרדוקס בפני עצמו, כי אם אין לי חשק מיני, למה מפריע לי שאין לי חשק מיני? הרי אין לי חשק מיני ואני לא רוצה, אז למה שארצה? מבינים? גם אני לא.
אני מאבד תקווה וחוטף תסכולים על ימין ועל שמאל אבל המלחמה שלי בהרגלים הנוראיים שלי ממשיכה ואני לא מתכוון להפסיק כי די. אני גם יותר חזק ממה שאני חושב ואני מפתח כל מיני שיטות רוחניות להתמודד עם דברים רעים שעוברים לי במוח באופן קבוע. התחלתי לדבר עם מישהו חדש אתמול בטינדר. אני לא מצפה לכלום אבל הוא מאוד חמוד. הוא עולה חדש וכרגע נמצא במלון קורונה אז להפגש בלתי אפשרי כרגע. אני תוהה אם כשהוא יוכל לצאת משם הוא ירצה להפגש, אבל אני גם לא מצפה לכלום. בינתיים הוא שולח לי כל מיני גיפים של חתולים וזה מספיק לי. עריכה: אוקיי הוא נעלם לי, בקטע של מחק אותי. וכאילו וטף נסגר. לא קרה שום דבר שיצדיק את זה והשיחות היו כל כך זורמות. זה גורם לי לתהות אם כל השיט שהוא סיפר לי על עצמו בכלל אמיתי, ואם בכלל התמונות שלו אמיתיות. מספיק לי אינטרנט. חייב לזכור שהוא המטומטם פה ולא אני, למרות שמותר לי להעלב כי אני אף פעם לא מבין כלום. כאילו, למה? זין עליו שיגזגז חושב שיש לי זמן לחרא הזה.
הדבר היחידי שרציתי החודש האחרון זה גוף חי ונושם שיהיה לידי במיטה, אולי גם יחבק. בעיקר אחד כזה שיגרום לי להפסיק לרצות לישון. הייתי גם רוצה רווחה כלכלית כי נמאס לי לרדוף אחרי הכסף. גם לא מזדיין וגם עני. אוי ואבוי. אני רוצה להיות עשיר והסקס לא משנה לי זה סתם גחמה אנושית, אני רוצה אהבה. עושר ואהבה. ואם לא עושר אז רק אהבה. מצידי שנגור בקרטון בפינה של הרחוב ונקבץ נדבות. אני גם ככה לא רחוק מזה כל כך.
כל הרוטינות הקטנות שלי הלכו לעזאזל. יהיה בסדר יש כדורים.
לאחרונה חזרתי לאלבום הומוג׳ניק של ביורק ומעבר לזה שזה אחד האלבומים שאני הכי אוהב בעולם, המילים של השיר הזה דוקרות לי בלב בצורה שמלפני 10 שנים הן לא דקרו. מי הבין על מה היא מדברת בכלל.
PRISMIC 