אני מקנא. אני קנאי. אני מקנא כל היום ובכולם. גם אני רוצה. אני רוצה לחיות את מה שחשבתי שאחיה בגיל שלושים כשדמיינתי אותו בפנטזיות. הכל היה מסודר ובמקום, היה לי מישהו והיה לי כסף והייתי בריא ואהבתי את עצמי ואהבו אותי והאמנתי שזה אפשרי. זאת פנטזיה? באמת? אנשים לא משיגים את זה, או אפילו חצי מזה? אני מקנא בו כי יש לו בן זוג והם נוסעים להם בעולם והולכים להופעות. אני גם מקנא בהוא שהוא צעיר ממני בשלוש שנים והציע נישואים לבן הזוג שלו, כאילו שאני בכלל רוצה להתחתן. ההצעה לא מעניינת אותי. נישואים כנישואים זה לא משהו שאומר לי יותר מידי ולא נמצא ברשימת השאיפות שלי. זה פשוט הקטע הזה שאנשים מוצאים לעצמם בכל יום מישהו שירצה להשאר איתם לנצח, לפחות ברעיון. והם תמיד כל כך יפים ומוצלחים ומרוויחים ומה זה אומר עליי? אני, למרות שאני עובד על זה מאוד קשה, לא רוצה להשאר איתי, אז למה שמישהו מבחוץ ירצה לעשות את זה?
רכבת הרים של ביטחון עצמי בקטע שיום אחד אני מרגיש שאני מלך ועל הדרך הבטוחה להצלחה וכיף לי ואני מסופק ומלא וביום אחר בא לי להעיף הכל ולהשתבלל במיטה כי מה הטעם הרי אני גם ככה לא אצליח לעשות שום דבר טוב.
נהייתי חולה ובגלל שאני עובד פה כולה ארבעה חודשים ומתוכם כבר לקחתי 2 חופשות מחלה (שבאמת היו מוצדקות) הרגשתי שלבקש שוב להשאר בבית ולקחת עוד ימי מחלה זה מוגזם ולא נראה טוב (בבקשה אל תעשו את זה, אם אתם לא מרגישים טוב תשארו בבית ואל תהיו טיפשים כמוני). כן, הלכתי לעבודה חולה, לא מדדתי חום אבל הראש שלי בער וכאב. היה לי קר. כן, לי, קר! ביוני. וכל היום הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מעבר לזה, הזמן עבר לאט מאוד כשבדרך כלל הזמן שלי בעבודה ממש עובר מהר. היה יום זוועות בקיצור.
אז הייתי מבולבל וחולה ובאתי לעבודה רק בשביל שהערך שלי כעובד חדש לא ירד כי הביטחון העצמי המקצועי שלי לא יציב ומבחינתי אם אנשים לא יגידו לי כל פרק זמן מסויים שהכל טוב ושאני בסדר ושאין לי ממה לדאוג, אז בטח זה אומר שבקרוב מפטרים אותי או שכולם חושבים שאני כישלון רצח או שאני פשוט לא טוב וכולם מתעלמים כי סה מה שקורה לדברים סתמיים וגנריים. ואם אף אחד לא אומר כלום זה כמובן בגלל שהם שונאים אותי.
ויש לי מן דפוס כזה שאני יודע מאיפה הוא מגיע כי כשהייתי קטן תמיד במסגרות חשבו שאני הילד הרע למרות שלא הייתי כזה ומצאתי שמאשימים אותי בכל מיני דברים רק בגלל שאני זה אני. אחר כך באמת הפכתי לילד רע. ומאז אני לא מצליח להיות טוב. הכל סרקסטי והכל חסר כבוד, אבל לא באמת. אני נשבע! כשאני מדבר בציניות זה לא אומר שום דבר על הכבוד שאני חש כלפי דברים מסויימים. בבקשה תבינו אותי אני כולי מלא במחסומים ומנגנוני הגנה שמופעלים ללא שליטה בכל מיני סיטואציות, באמת באמת שזה מעיד על העבר שלי יותר ממה שקורה עכשיו בפועל. אני לא ילד רע. אני לא מזלזל בכם. בבקשה תפסיקו לחשוב ככה. הייתי פעם רע, עכשיו אני טוב.
פלאס, עם כמה שקשה לי לקבל ביקורת, כי גם אם זאת ביקורת בונה וטובה היא גורמת לי להרגיש כמו אפס מאופס, יאמר לזכותי שלמרות הקטסטרופה שאני חש בפנים אני ממש משתדל ועובד קשה כדי ליישם את כללל מה שאתם אומרים לי. בבקשה בבקשה בבקשה שימו לב לזה, ותבינו שאני לא פה בשביל להעביר ת׳זמן.
ועכשיו שניה, החלק ההגיוני בי רוצה גם לכתוב איזה משהו לסיום. דיברתי היום עם יונתן ממש בקצרה על חלק מהדברים שאני מרגיש ושגם קצת כתבתי עליהם פה. הגישה שלו הייתה כל כך קלה ומשוחררת וחסרת כל פחד שאני תוהה מה הנשמה הקטנה, החמודה והמסכנה שלי עשתה רע שאני מעמיס עליה את כל המשקלים הכבדים האלה יום אחר יום. לולי, זה לא נעלם, זה נשאר. המשקל הזה נשאר על הנשמה שלך ואז אתה מסתובב עם ראמה על הלב כל היום וחרדות ופחדים למרות שבתכלס הכל ממש ממש ממש בסדר. תנשום עמוק. תנשום. זה חשוב כמו לשתות וכמו לאכול.
לא אלך השנה למצעד בירושלים. המצעד האהוב עליי, זה שיש לו משמעות. לא אלך אליו, כי אני בונה עכשיו מגדל קלפים ואני מפחד שהוא יקרוס. אלה לא קלפים של פעם. אלה קלפים עבים ומתכתיים, יש להם חיבורים כאלה שמתחברים בקלות ונתפסים אחד בשני. והמגדל נראה טוב ונוח לי בו. ועדיין, אני מפחד לראות אותך, כמו בפעם הקודמת, כשהמגדל קרס והקלפים התפזרו בכל החדר. אני עובד על זה, אבל אני עדיין חלש מולך. אני לא רוצה לראות אותך כי אני מפחד להפסיד לך. אני לא רוצה לראות שאתה מסתובב עם בחור אחר, או מחזיק לו את היד, או מחייך אפילו, וחי לך את חייך באושר והגשמה בלי לכור את קיומי. אתה, בדיוק כמו המצעד בירושלים, היית משמעותי עבורי. ולכן, גם השנה לא אלך למצעד. אני אהיה חזק בסוף, אתה תראה. מספיק חזק כדי לא לפחד מעיר שלמה וגדולה שאותה אתה אוהב ובה אתה מתגורר, מסתובב וחי. אחד מהמון. האחד שהגללו עיר שלמה נפסלה.
שמישהו יסביר לי מה הקטע של הסטוריז החדשים בוורדפרס ולמה כל אפליקציה מרגישה צורך לעשות פיצ׳ר של סטורי? (אני לא מתלונן כן, אני חושב שאני אוהב את זה אבל יו נואו). ניסיתי לפרסם משהו, אתם רואים אותו?
אני לא אצליח להתחמק מזה. הפעם האחרונה שכתבתי פה הייתה לפני שלושה-ארבעה חודשים? אין לי כוח לספור וגם אין לי כוח לעשות את החישוב. זה לא כזה משנה. מה שמשנה זה שאם אני לא כותב הרבה זמן אני מרגיש אשמה וזה מה זה לא במקום יאחתוש. כאילו, מה, זה שיעורי בית שלא הכנתי? זין על זה. אני אכתוב מתי שאני צריך לכתוב ולא כי לא כתבתי הרבה זמן וצריך. אבל כמו שכתבתי, אני לא אצליח להתחמק מזה.
לא זוכר איפה עצרתי. יש לי עבודה חדשה ואני אוהב אותה. יש לי המון חוסר ביטחון אבל אני עושה אנימציה אז שווה להלחם בו בשביל להתפתח ולהתקדם. אני מרגיש מוערך שם, כבר קיבלתי העלאה רק מלהיות אני. האנשים נחמדים אליי, רובם חמודים מאוד. יש על מה לדבר בארוחות צהריים. יש שם מלא גייז וזה כיף לי. אני צריך ללמוד להתעלם מהשיט שגורם לי להרגיש רע, כי הוא באמת מינורי לעת עתה.
אמא שלי עברה דירה, אני שיפצתי את הדירה שלי, אני לא יודע אם כתבתי את זה אבל גם נולד לי אחיין והוא חמוד מאוד. זה לא שינה את היותי אל-הורי למרות מה שאמא שלי חשבה שיקרה. (להפך, זה רק הגביר את הרצון לא להיות הורה. פלאס כל המצב הביטחוני).
אני בעיקר מפחד כי מי יודע להיות שמח? הרבה דברים בצמיחה ופריחה ואני לא רגיל לזה. אני רגיל שהכל נובל וקמל, אני רגיל בעיקר להאחז בשבבי תקווה קטנים של דברים קטנים ונחמדים שנותנים לי משמעות. אבל התקופה הזאת היא טובה, וכבר שלוש פגישות עם הפסיכולוג אני מדבר על זה שממש קשה לי ומפחיד לי לשמוח ולהכיר בזה שוואלה – הפעם באמת באמת בסדר, אסתכן ואומר שאפילו טוב. אבל אני פחדן. ותמיד הייתי. ואני תמיד מזכיר לעצמי שזה בסדר כי אני מגן על עצמי.
אני רוקד טנגו עם הפרעת האכילה שלי. פעם אחת לומד לחיות דרכה, פעם אחת נכנע לה, פעם אחת רוצה לקבור אותה ופעם אחת משתוקק לצאת איתה למסעות הרסניים. אני שונא אותה ואני רוצה להיות נורמלי. כל מופרעי האכילה המאובחנים והמטופלים שכרגע בשליטה מלאה על חייהם אומרים שזה לא עובר וההפרעה נשארת, פשוט צריך ללמוד לחיות איתה. אני לא רוצה לחיות איתה. אני לא רוצה לקבל אותה, ואני חושב שזה הדבר היחידי הנוראי באמת שאני מתמודד איתו עכשיו בחיי. בראשון יש לי שקילה ואני ממש משתדל לא להיות בצמצומי אוכל עד אז. אבל לפעמים זה כל כך פסיכולוגי שרק מלחשוב על לאכול בא לי להקיא, וכל זה כי אני מפחד לראות משקל גדול יותר על הצג של המשקל. ואני מרגיש שמן ודוחה.
הטיפול בהפרעת האכילה הוא הטיפיול הנפשי המעיק והקשה ביותר שאי פעם עברתי. הוא כל כך מעיק שלפעמים אני מתחרט שהתחלתי אותו ולא השארתי הכל כמו שהוא, בלי שאף אחד יציק לי עם ההרגלים הנוראיים שלי. אבל החלטתי שאני רוצה ללמוד לאכול ושאני יותר מידי אוהב את השיניים שלי כדי לאבד אותם לבולמיה. לפחות בטיפולים נפשיים אחרים אני מרגיש שאוחזים בי. נותנים לי תרופות להתמודד עם הרעש. פה זה אני מול האוכל, מול ההפרעה, והיא גדולה ומפחידה והיא תאכל אותך, בהצלחה חמוד.
אמא שלי הנסיכה שאני כל כך אוהב, היא כל כך בהכחשות כשכל פעם שאני אומר לה שהקאתי היא אומרת "בסדר, זה לא מההפרעת אכילה, זה בטח וירוס!", וזה די מדכא אבל אני יכול להבין אותה ואולי היא לא הכתובת לשיתוף. אני גם לא רוצה רחמים אני רק רוצה אדם מסויים שכשאני נכשל בתהליך הוא יהיה שם כדי לתפוס את המילים שאני צריך להגיד כמו "הקאתי!!!!!!!". יש לי תחושה שאני מעורר רחמים אצל חברות שלי כשאני משתף אותן, ואמא מכחישה שזה קיים. אני רק צריך שמישהו שכשאני אומר לו שהקאתי יגיד לי שהכל בסדר ויאללה הלאה, נקסט. זה קרה וזה עבר וממשיכים.
קשה גם עם תחושת הרפיון אחרי שמקיאים. זה מזכיר לי קלונקס יזה מאוד ממכר ואני חולה על זה.
אני עדיין משתדל להרים לעצמי ולהיות פחות שיפוטי (כן כן, עדיין תדר גבוה), לפעמים זה קצת הולך לאיבוד אבל אני ממש על זה. זה קצת נעלם בימים האחרונים אבל אני אמשיך להגיד לעצמי דברים טובים עד שאני ארגיש שהם אמיתיים.
והנה, כתבתי. גם כשטוב אני מתמקד במה שרע, אבל אני מניח שמשם באה הכתיבה שלי. באמת בסדר. שיהיה סוף שבוע מושלם.
יש איזה בית קפה בתל אביב שממש קשה לי להכנס אליו כי כולם שם ממש מלאים בעצמם. לפחות אלה הוויבים שמוקרנים משם החוצה בצורה ממש ניכרת. באמת באמת, אתם רק עוברים שם ליד ואתם מרגישים וויבים של פלוצים ותחתים בלתי נסבלים. שאלתי חברה טובה אם היא מכירה בית קפה שאפשר לעבוד ממנו (כאילו אתם יודעים, לכתוב… ולצייר, אולי), והיא נתנה לי את השם של אותו בית הקפה. אמרתי לה שיש לי ממש חוסר ביטחון מטורף לשבת שם כי הווייבים נוראיים. היא אמרה שאני צודק וזה ניכר מאוד אבל שאני אזכור שבתל אביב כולם אבל כולם מרוכזים אך ורק בעצמם, והיה לה חבר טוב שהוכיח לה את זה. הוא עמד באמצע אולם תאטרון הומה אדם וצעק – ״אני המפלצת מלוך נס!״, כמה פעמים, בקול רם. אף אחד לא הסתכל לכיוון שלו. זה כל מה שרע בעיר הזאת, וזה כל מה שמנחם בעיר הזאת.
קיבלתי תפריט של היפופוטם מהדיאטנית החדשה. עם הליווי שלה הסימפטומים של הבולמיה או של ה-BED או של הוואטאבר מה שיש לי אמורים להפסיק. אבל ממש ממש קשה לי כי התפריט כולל המון ארוחות וכולן ממש גדולות. אבל היא ביקשה ממני לכתוב את כל מה שאני מרגיש בנוגע למה שקורה השבוע מבחינת אוכל, ובגלל שאני ממש רוצה לפתור את החרא הזה אני משתף פעולה כי כבר אין ברירה ואני צריך להתחיל להתנהג בהתאם לגילי. תחושת ההקאה חזרה, אבל אני מאמין שבכל שבוע כשאפגש איתה היא תשנה לי את התפריט בהתאם למה שאני אגיד לה. אני ממש מפחד לעלות עוד במשקל בגלל התפריט הזה, אבל בעיקרון זה תפריט ששומר עליי שבע במהלך כל היום וימנע ממני לבלמס או יותר גרוע – להקיא. אני על זה.
אני לאט לאט מתאזן וזה מרגיש לי ממש נפלא. לא שלחיות זה פתאום דבר נפלא. זה עדיין אותו דבר (אני לא משתמש במילה מאוד ספציפית של הפרשת גוף מוצקת כי אני ממש מנסה לשמור על תדר גבוה, מיד אכתוב גם על זה). אם לפני שבועיים הרגשתי חולה, ולפני שבוע הרגשתי שאני לאט לאט יוצא מזה, אז השבוע אני מרגיש שאני מחלים. ואני ממש מקווה שאני בתחילתה של תקופה מאוזנת ארוכה ושאני אוכל סופסוף להתאפס על החיים שלי ולמצוא עבודה. בטוח שאמצא עבודה – תדר גבוה.
אז מה הקטע של התדר הגבוה? אני ממש מנסה להיות חיובי כדי שאני אצליח לזמן אליי את כל הדברים הטובים שאני רוצה שיהיו בחיים שלי. אז אני ממש ממש מנסה להתרגל חיוביות ונייטרליות, ולא לקלל ולא להיות שיפוטי כלפי עצמי כלפי הסביבה. ברור שזה קשה אבל זה הולך לי ומהמעט ימים שאני בזה אני בהחלט מרגיש פחות עול. שום דבר לא קסם. אבל אולי היקום באמת מקשיב לי ומשתנה לפי מה שאני מקרין אליו מתוכי. זה הגיוני אחרי הכל, לפחות דרך העיניים.
הייתי בהופעה של יעל אייזנברג בלבונטין והיה קסום ואני ממש אוהב אותה ומחכה בקוצר רוח לאלבום החדש שלה שיצא ממש בקרוב לפי מה שהיא אומרת. היה אינטימי וחמים וכיף ואני אמשיך ללכת להופעות ולא אכפת לי שאין לי עם מי.
את השיר הזה לצערי היא דווקא לא שרה בהופעה הספציפיתֿ, אבל הוא האהוב עליי מהאלבום הראשון. ואני רוצה שעוד אנשים יקשיבו לה.
בא לי ממש לעשן ואני מקנא באנשים שמעשנים. זהו אמרתי את זה. אני לא אחזור לעשן בחיים. אבל אני מתגעגע לזה. זה דוחה, זה מסריח, זה נוראי, אבל זה הגנה, וזה נחמה, וזה הרבה דברים, למרות שהכל בכאילו. בא לי גם לכתוב ממש הרבה. אני חושב שאני אעשה איזה אתגר כתיבה או משהו. נתראה בשבוע הבא.
אני מנסה לעבוד על עיצובים חדשים ואני מקווה לסיים בקרוב.
השבוע נפתח בסימן של התחלות חדשות, ולא שיש איזושהי התחלה חדשה בחיי, פשוט בשבוע שעבר הרגשתי ממש חולה והחלטתי שאני לא רוצה לשתף עם זה פעולה יותר כי לשתףך פעולה עם הדברים האלה זאת הדרך הקלה והנוחה והגיע הזמן להלחם כי המצב לא יכול להמשך ככה חמודי שלי. אז בצורה סמלית (וגם כי הוא לא הפסיק לגרד), הורדתי את הזקן. התגלחתי על הסכין, משהו שלא עשיתי כבר שנים, מאז שהייתי ביפן בעצם. הפרצוף שהתגלה לי מתחת לזקן זה לא הפרצוף הכי מועדף עליי טאני גם מרגיש עכשיו שמן יותר אבל אין מה לעשות זה הפרצוף ועם זה נעבוד. הרבה החמיאו לי, אז אני אשתדל בכל כוחי להאמין להם שזה כן מחמיא לי למרות שזה ממש ממש לא.
עדיין יש לי בעיה קשה עם הויסות הרגשי שלי, לא עובד לי כל כך. דברים קטנים מרגישים כבדים מידי ומוציאים אותי מדעתי. הזונה מלשכת האבטלה הייתה מגעילה אליי – עולמי קורס. איבדתי את הארנק – חוסר תפקוד ליום שלם (עד שמצאתי אותו בעצם), השרלילה מהבית מרקחת סירבה לתת לי את התרופות שלי בגלל חותמת גומי – אפוקליפסת זומבים. לא שאני מאשים אותה כן? היא בסהכ עושה מה שצריך לעשות, אבל שריר הויסות שלי לא מפותח מספיק בשביל לקבל מכות קטנות אחת אחרי השניה, ושאני אומר אחת אחרי השניה אני מתכוון להפרש של יום בין מכה למכה, שתבינו עד כמה המצב גרוע.
אז ביקרתי שוב במחלקת הפסיכיאטריה בתל השומר (כן, אני מטופל שם בכלללל המחלקות ^___^) ודיברתי עם הפסיכיאטר שלי והוא העלה לי את המינון של השיט שאני לוקח עכשיו וגם עודד אותי שיהיה בסדר. הפסיכיאטר שלי הוא הבנאדם הכי טוב בעולם הזה באמת, ואני מעריץ שלו. ואני ממש מקווה שמשהו יצליח לעזור לי ולהשאיר אותי מאוזן לאורך זמן כי כל איבוד עשתונות כזה עולה לי גם בנקודות של תקווה. מה שהכי עודד אותי זה שהוא אמר לי שאני לא חולה. היה לי מאוד חשוב לשמוע את זה. אני לא חולה ואני לא נכה, והמטרה היא כרגע למצוא עבודה. ויהיה בסדר. גם הוא אמר לי את זה וגם הפסיכולוג אמר לי את זה. עכשיו רק שהדיאטנית של הבולמיה תגיד את זה ואני בכלל אהיה בעננים.
ואני באמת מנסה להיות פרודוקטיבי אבל לפעמים זה לא מצליח במיוחד כשהכימיקלים במוח לא ממש מאוזנים, אבל עכשיו אני מקווה שוב להשתפר. אני לא מצליח לכתוב אבל אני כן מצייר.
לא יודע. אני אוהב חורף אבל שונא את מה שנהיה מישראל בגשם.
ההצהרה בסוף הפוסט הקודם לא עבדה ובמוצאי שבת היה לי התקף חריף וקהה ולא מודע ורק אחרי שהוא נגמר הבנתי מה לעזאזל קרה. אבל זה בסדר, יהיה בסדר. אני לא מלקה את עצמי. זה מפתה מאוד אבל מה זה כבר יעזור לי? המטרה היא לחיות בסבבה לא? אני פשוט לא רוצה להרגיש יותר את תחושת הגועל הזאת שאני מרגיש מעצמי. זה מזעזע ולא פחות נורא מהלקאות עצמיות, אז לפחות שאת ההלקאות אני אחסוך ממני.
אני מוצא את עצמי עולה ויורד במהירות שיא בין פני השטח לבין התהום וזה לא נחמד לי. בסופי השבוע אני מרשה לעצמי להקבר במיטה ולברוח עם עצמי בדימיון. לפעמים אני לא קיים וזה מנחם. לפעמים אני קיים ומישהו מחבק אותי. אני מניח על עצמי את כפות הידיים ואומר לעצמי שאני כאן איתי ושזה בסדר לנוח, זה בסדר לברוח, הכל בסדר, רק לעכשיו.
הלוואי והייתי יכול לעבור דרך החיים האלה בסבבה. להחליק דרכם. למה כל דבר שקורה מרגיש כמו התנגשות? היו רגעים ספורים בהם הרגשתי שאני יכול להרפות בתוך הסיטואציה, וזה קרה בצורה של אינטימיות טהורה ושגרתית. ולחשוב שיש אנשים שיש להם את הדבר הזה באופן קבוע. ואני אפילו לא מדבר על סקס. סקס זה רק בונוס של אינטימיות בריאה מבחינתי. כשנישקת אותי ברחוב על השפתיים זה הרגיש לי נורמלי וחי וחופשי. כשהיינו אחד בתוך הידיים של השני בקולנוע זה הרגיש לי נורמלי וחי וחופשי, וזאת בעיה ממש קשה כי זה היה רק איתך, ומאז הפכת לסמל של מה שאני רוצה לחוות וזאת תמיד הדמות שלך כשאני מכיר את הבן זוג שלי להורים, וזאת תמיד הדמות שלך כשאנחנו עוברים לגור ביחד בדירת החלומות שלי, וזאת תמיד הדמות שלך כשאנחנו מטילים בעולם וזאת הדמות שלך כשאנחנו משחקים מריו פרטי עם אחי ואשתו וזאת הדמות שלך ביום שבת בבוקר כשקוראים ספר במיטה וזאת גם הדמות שלך בלילה במיטה מחבקת אותי. כי אתה, הנכה רגשית, האידיוט, המבולבל, זה שלא מצליח להחליט ומתייאש מעצמו, אתה היחידי שכיבדת אותי ואת גופי. וזאת בעייה. לפניך הושחטתי, אחריך חוללתי, ומאז שום דבר לא אותו דבר.
לאחרונה בטיק טוק מלא אנשים אומרים שלמצוא זוגיות זאת לא המטרה. אני לא חושב שאי פעם הגדרתי את זה בתור מטרת חיי. מה שאני מגדיר בתור מטרה זה לחיות בשקט וברוגע, ואיכשהו בדמיון כשאני חי בשקט וברוגע קיים שם גבר שחי לידי. אבל מאז שאנשים מנסים לנרמל את זה שמערכת יחסים זאת לא המטרה, אני מנסה ללכת עם זה.
יש לי הרבה בעיות לפתור וזה שאין גבר שמכבד אותי עכשיו בחיי זה בסדר, זה לא דחוף. זה נחוץ, אבל זה לא דחוף. אני מאוד רוצה את זה, אבל זה לא דחוף ועליי לזכור את זה שיש דברים שבאמת דחופים שאני צריך לפתור. וזה בסדר, כל דבר בזמנו. וזה בסדר להיות לבד ולהרגיש בודד וזה נורמלי. ואני יכול לדמיין את מי שבא לי עד שיגיע אחד אמיתי. ואתה האמיתי יכול ללכת להזדיין. בקטע רע.
ראיתי תמונה בטאמבלר על בנאדם שעומד על הירח ומסתכל על כדור הארץ ואומר לעצמו שהוא לא חוזר לשם בחיים והרגשתי שאני חייב לעשות אחד משל עצמי, והרי התוצאה. אני חושב שיצא לי די יפה. הלוואי שהייתי יכול לרכב על טיל רחוק מכאן ולא לחזור לעולם. אני רוצה לטייל ביקום ולראות גלקסיות וכאלה. תמיד החלל נראה לי מקום נורא קסום, אבל החלל שאני שומע בשירים ורואה בדימיון ולא החלל האמיתי שהוא מפחיד ושחור ואמא׳לה. בא לי להדפיס את זה על חולצה. שאלה היפותטית, הייתם קונים פרינטים שלי? עזבו את ה״שלי״ לרגע. דברים כמו שאני יוצר, אתם חושבים שאנשים עשויים לאהוב ולקנות אותם?
כתיבה אימפולסיבית. לפעמים גם זה קורה. אתמול הייתה הדלקת נר עם כל המשפחה המורחבת והלכתי לקנות בגדים במיוחד כי ידעתי שאני לא אהיה מסוגל לצאת מהבית ושיראו אותי עם הבגדים הישנים שלי. הייתי בטוח שזה יעבוד לי אבל בערב הרגשתי שאני לא ממש מסוגל להתמודד עם כמות גדולה של אנשים שישאלו מה קורה איתי אז החלטתי לוותר. מבול של הודעות של איפה אתה ולמה לא באת. החלטתי שהפעם אני עונה את האמת וכתבתי שלפעמים קצת קשה לי כשיש הרבה אנשים. סופסוף היה לי אומץ לדבר את זה, וזה התקבל בהבנה, וזה גם יחסוך לי את החפירות לפעמים הבאות.
בדיוק כמו הכותרת הזאת שהיא גדולה ומודגשת הרבה יותר מיתר הטקסט, כך זה הרגיש כשהפסיכולוגית במחלקה להפרעות אכילה הכריזה בפניי. וביחס לטקסט הרגיל שהוא רגיל, הכותרת היא גדולה ומפחידה ומאיימת ומודגשת, וככה זה בדיוק הרגיש כשהמשפט הזה ננעץ לי בתוך החזה והתחיל לקדוח בו כמו מקדחה בקירֿ כשאבא בא לדירה לתלות לי מדפים. זה היה רועש, מלכלך ובעיקר כואב. היא ראתה שנבהלתי אז היא אמרה שהיא לוקחת את זה בחזרה ושלא ניתן כרגע שמות ונראה בהמשך איך אנחנו מטפלים. מאז אני מחכה שהיא תחזור אליי.
מצאתי לעצמי זמן מעולה לפתח לעצמיח הפרעת אכילה בגיל 30, והשם הזה, שקשה לי לכתוב אותו וקשה לי להגיד אותו כי הוא כל כך גדול וכל כך ״וואו״ ו״ביג דיל״, וזה אני, אני חולה בזה. ומה לא הייתי נותן כדי שיקחו את זה ממני, אבל כשחושבים על זה זה לא מפתיע כי אני מרגיש את הבלומיה הזאת בכל נים ונים בגופי, היא שורפת אותי מבפנים החוצה.
זה מצחיק, לפני בערך חודש תום הייתה אצלי, ובזמן שהיא מעשנת פאקטים כמו קטר כשהיא יושבת על כסא המחשב בשביל שמוביל לדלת הכניסה לדירה, התחלנו לדבר על כמה שהיא לא אוכלת. שני מופרעי אכילה מדסקסים להם בשעות הקטנות של הלילה. ועוד לפני שידעתי שקוראים לזה בולמיה אמרתי לעצמי – ״בוא נהיה קיצוני! נגיד ואני בולמי… למה שאני לא אמיר את זה לאנורקסיה?״ ובאמת המחשבה הטיפשית הזאת עברה לי בראש, כשאני רואה את עצמות הבריח של תום שהפסיקה לאכול מאז שבעלה האפס הנקניק האימפוטנט המסומם עזב אותה בשביל איזו ילדונת זונה בת 19 והיא נראית מעולה, שיסלח לי אלוהים. כוסיזם רציני (כוסיזם זאת מילה שהיא המציאה ואימצתי ללקסיקון*)
מאותו ערב הפסקתי לאכול. במשך שבוע לא אכלתי כלום וירדתי ארבעה קילו, ואני אגיד לכם מה ההבדל בין השתיים. אנרוקסיה מסוכנת כי היא מחבקת אותך. היא נותנת לך חיזוקים חיוביים ומדרבנת אותך להמשיך. היא מלטפת אותך ואומרת לך כל הכבוד, ואתה מרגיש את זה בבטן, ובגוף. הרעב הנורא שמדביק את הבטן לגב הוא בסך הכל אישרור לזה שאתה מצליח, ואתה בשליטה. אתה מרגיש שליטה על הגוף שלך. וכל כך נהניתי מהשליטה הזאת בשבוע הזה. אני שולט בעצמי, אני לא אוכל, וזה לא כל כך נורא. הבטן נדבקת לגב ואני יורד במשקל ואיזה נעים הרעב המדגדג הזה, זה אומר שזה עובד! וגם לא היו לי בולמוסים ולא הקאתי! לעומתה, הבולמיה מגעילה אליך. היא מקללת אותך, מאביסה אותך באוכל ואז מעלה בך תחושות נוראיות של גועל כל כך כבד ומגעיל ודוחה שאתה מרגיש שאתה חייב להוציא אותו החוצה בכל דרך. ואז היא דוחפת לך אצבעות לגרון. יאמר לזכותי שאף פעם לא הייתי צריך לדחוף אצבע בשביל להקיא. הבולמיה עשתה את זה בשבילי. אני רק התיישבתי ליד האסלה והסתכלתי, חיכיתי. זה לא לקח הרבה זמן.
אז סיפרתי את כל זה לפסיכולוג שלי, כנראה כקריאה לעזרה, ״כנראה״, היה רק חסר שאגיע עם שלט ענקי של אס-או-אס, והוא פשוט נכנס בי. לא בכעס, לא בעצבים, אבל הרגשתי מותקף, לא בקטע רע, לא בקטע נעלב, בקטע של נדחק לפינה, וחטפתי לראשונה, אחרי שלוש וחצי שנים של טיפול, התקף חרדה נורא ואיום מול הפסיכולוג שלי. הרגשתי אותו מתקרב מרחוק. זה מוזר, כי זה מגיע מתוך הגוף, אבל אני אף פעם לא מרגיש את התקפי החרדה שלי גדלים בתוכי, אני מרגיש אותם מתקרבים מרחוק. נראה לי שאני הולך לחטוף התקף חרדה, אמרתי לו, ובום חטפתי התקף חרדה. אני מרגיש אותו מתקרב לאט לאט ואז כשאני מזהה אותו אני מתחיל להלחץ והוא בתגובה מתחיל לרוץ אליי ונכנס בי בכל הכוח. אז היה לי קשה לנשום והרגשתי שתזוזה לא נכונה אחת ואיך לא – אני מקיא לו על כל הקליניקה (למרות שלא היה מה להקיא, הייתי בצום), אז פשוט שאלתי אותו אם זה בסדר שאני אצא, וברחתי החוצה ברוח סערה, מחפש לנשום אוויר שגם ככה לא נכנס לראות.
עמדתי בחוץ משהו כמו עשר דקות, מנסה להסדיר נשימה ללא הצלחה, מרגיש שהפעם זהו, זה לא עובר, למרות שאני אומר לעצמי בראש ש״עומר, זה עובר, תרגע, הכל בסדר, זה יעבור״ אבל זה לא עובר. זה יעבור רק אם אקיא. אין מה להקיא. אני לא יכול להקיא באמצע הרחוב, אבל זה יעבור רק אם אקיא. התחלתי להזכר בכל מיני טכניקות שלימדתי את עצמי ועברתי להתרכז שנייה בנשימה שלי. אחרי משהו כמו שתי דקות של מלחמה עם עצמי הרגשתי שזה מעט נרגע ושאני יכול לחזור פנימה. נכנסתי פנימה וזה לא באמת עבר אבל החדר כבר לא סגר עליי ולא ראיתי שחור ולא רציתי להקיא. הפסיכולוג שלי ניסה לדבר על משהו אחר ושאל אותי איך היומולדת עובר (אה כן, זה היה ביום שבו חגגתי 30, כמה כיף), אבל לא רציתי לדבר על השיט הזה כי לא הצלחתי להרגע, אז הוא לימד אותי שיטה חדשה שעזרה, וגם העובדה שהוא ישב מולי ואמר לי שהכל בסדר מאוד עזרה לי.
לפני שזה קרה, באיזה יום אחד ישבתי אצל שיר והיא הכינה ארוחת ערב. אחרי ששנינו אכלנו היא אמרה לי ״וואו אם אני זזה קצת אני מקיאה״, וכמובן שגם זה גרם לי להתקף חרדה ורציתי להקיא. גם כשישבתי עם אמא במסעדה לכבוד יום ההולדת, חטפתי התקף חרדה כי חשבתי שאני עומד להקיא. וזה קורה רק כשאני עם אנשים, כי בבית מותר להקיא כמה שאני רוצה, אבל בחוץ עם אנשים – אסור.
מאז שהפסיכולוג שלי ביקש ממני לא להקיא הפסקתי עם זה. ואולי כבר חודש וחצי לא התיישבתי להקיא בכוונה, וחודש שלם לא הקאתי. אבל בכל זאת בכל פעם כשאני אוכל משהו, גם ארוחה קלה, או ארוחה טובה, משהו בריא, משהו בגדר הנורמלי, לא משנה מה – תמיד ההרגשה שזה עולה לי מגיעה, וזה תמיד בתוך הראש – ״עומר לא להקיא, לא להקיא״, וזה מצליח, אבל קשה מאוד לחיות ככה. אולי בגלל הדברים האלה זה לא מנע מהפסיכולוגית מהמחלקה להפרעות אכילה לאבחן אותי כסובל מבולמיה למרות שכבר חודש לא הקאתי. כי זה לא כמו שכתבתי מקודם, לא ״מצאתי לעצמי זמן לפתח הפרעת אכילה״ֿ, היא תמיד הייתה שם, שינתה שמות, רדתה בי, עשתה בגוף שלי שפטים.
אז זאת מילה גדולה וסיפרתי לאנשים הקרובים אליי. ביקשתי מההורים ומאחי לא לדבר איתי על אוכל, אבל זה לא מונע מהם לדבר איתי על אוכל ולהעיר לי ולהגיד לי מה מותר לי ומה אסור לי למרות שאני זה שיודע מה מותר לי ומה אסור לי והם לא, ואיזה פלא שיש לי הפרעות אכילה! אני יודע שהם לא עושים את זה מרוע אבל ככה זה במשפחה הזאת, והכוונות שלהם טובות. אני רק לא רוצה שאוכל יהיה כזה אישיו מבחינתי ואני רוצה שיפסיקו להעיר לי על מה אני אוכל ועל איך שאני נראה, זה גורם לי לרצות להקיא. סיפרתי גם לכמה חברות, עוד לא לכולן, אבל אני אאלץ לספר להן אם אני רוצה התחשבות והבנה. לפחות עם אלה שאני נוהג לאכול איתן ועל ידן.
סהר התחתנה ברביעי האחרון, והיה לי כל כך כיף. השתכרתי ורקדתי כמו שלא קרה לי הרבה זמן. רק מה? רציתי להקיא כל הזמן. הייתי חייב לצאת החוצה לנשום אוויר כי הרגשתי שזה עולה. אפילו כמעט השתכנעתי מעצמי וכבר התחלתי לצעוד לכיוון השירותים בשביל להקיא, אבל התחרטתי כי נזכרתי שאסור לי (לא כמו בחתונה שלפני קצת יותר מחודש, שאשכרה הלכתי לשירותים בשביל להקיא, אני ממש פסיכי). כשהתחיל האפטר-פרטי יצאתי לסיבוב בחוץ כדי לנשום אוויר, ולא היה אף אחד, וזאת הייתה נראית כמו הזמדנות מעולה להקיא בלי שאף אחד יראה. אתם מבינים איך המוח שלי חושב? אבל זה באמת ללא שליטה אני באמת מרגיש שיש בתוכי משהו שצריך לצאת כי כשהוא בתוכי אני מרגיש לא טוב. וזה עיצבן אותי כי הייתי בראש מה זה טוב, סופסוף יכולתי לשתות ולהתשחרר ולרקוד ולעוף על עצמי, והרבה בנים הסתכלו עליי רוקד ואפילו אם רק דמיינתי זה לא מעניין אותי, היה לי כיף לרקוד ולהיות ולשמוח עם סהר הנסיכה החיים שלי, אבל היה בא לי להקיא כל הפאקינ לילה. גם הייתי כותב פוסט על היום חתונה של סהר (שהייתי המלווה שלה) אבל חצי מזה יהיה רק ״כן ואז גם רציתי להקיא וגם רצעיתי להקיא ואחרי שעה רציתי להקיא. אני אוהב את סהר בלב ואם אכתוב יום אחד על החתונה שלה שהייתה מהממת ומרגשת (בכיתי) וכיפית, לא אזכיר דברים רעים כמו הפרעת אכילה או חרא שהרגשתי במהלך היום.
לא הקאתי באותו יום ואני לא מתכוון יותר להקיא בחיים שלי. אני לא רוצה לחיות עם החרא הזה. כמו שאמרתי, היא לא נחמדה כל כך. אני אעשה הכל בשביל לטפל בעצמי ואני אצמד לתפריט מצידי עד שאמות. אני לא מקבל את זה ואני לא אקבל את זה. תתקשרי כבר יא מעצבנת.
ציירתי את עצמי ואני חושב שיצא לי סופר מגה חמוד. הלוואי שהייתי כזה חמוד גם במציאות. יש לי מלא בעיות ולפעמים זה מרגיש שהחיים שלי קורסים על אמת. אבל כרגע יש בעיה אחת והיא בראש סדר העדיפויות. אסור לי להגיע לאישפוז. הם חיים בסרט שהם מדברים איתי על זה כאופציה שהיא באמת אפשרית. אני אחלים, אני אמצא עבודה, אני אצייר בלי סוף, אני אעשה אנימציה, אני אסדר את החיים שלי, ואני אהיה נורמלי!
מצטער על שגיאות ההקלדה אם קיימות, ותודה לכולם על התגובות החמות, אני באמת מודה לכם, לא היה לי כוח נפשי לענות לכם, אבל קראתי ורק הנכונות שלכם ללחוץ על ״הגב״ מחממת לי את הלב, לא משנה מה בחרתם לכתוב. תודה רבה.
הזמן עובר וחוסר האונים שלי אל מול הדבר הזה שנקרא חיים הולך וגדל. הסתיו, כמו בכל שנה, לוקח לו את הזמן מלהגיע, ואני כבר בן 30, עדיין ללא שמץ של מושג איך הדבר הזה פועל. האמת שאין לי בכלל חשק לכתוב שום דבר. ההתנייה, כמו תמיד, היא להקבר תחת השמיכה ולתת לעצמי לקמול בהנאה, אבל שוב, כמו תמיד, אסור לי לעשות את זה. זה מסוכן מידי בשבילי. אני יודע כמה עמוק ובאיזה קלות אפשר לטבוע, אני יודע גם כמה קשה לעלות למעלה. להחזיק את עצמי מעל פני המים זה אחד הדברים הכי קשים שנדרשתי לעשות, ובהעדר שגרה מסודרת הקושי הופך קשה יותר.
התחלתי טיפול במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. אני ממש מקווה לקבל שם עזרה כי עייפתי להלחם בעצמי ועייפתי להזיק לעצמי ועייפתי בכללי. שחררו אותי מזה בבקשה. תנו לי מה שצריך כדי לפתור את החרא הזה באמת, תנו לי, אני אקח הכל בשלב הזה.
אני צריך להיות בוגר, ולהבין, ולחשוב טוב טוב באיזה דרך אני רוצה ללכת, כי הדרכים מתפצלות, והפיצולים מתפצלים לפיצולים נוספים, ובסופו של דבר אני זה שהולך על השביל. הנשמה שלי מרגישה ממש חלשה ומוכה, זה גורם לי להרגיש שאני לא מסוגל להתמודד עם כלום.
ואני גם עצוב וחסר אנרגיה ומשחק כל היום ב-stardew valley כי זה הדבר היחידי שאני מסוגל לעשות כרגע ואני מגדל ירקות ויש לי פרות ותרנגולות. עד שיצאו הרימייקים לפוקימון דאיימונד ופרל ואז בכלל… אבל לפחות זה מגן עליי מליפול באמת לחוסר תפקוד.
מאיפה אתחיל? אני צריך לחפש עבודה חדשה כי אין לי עבודה עכשיו. אין לי כוח לספר את כל הסיפור, אני רק אכתוב שמי שהיה הבוס שלי הוא אדם הלוקה בנפשו ובמוחו ברמות הכי הזויות וקשות שקיימות. אני מאחל לו, מכל ליבי, בריאות נפש איתנה וחזקה, כי זה משהו שאין לו. ההתנהגות שלו בשיחה האחרונה שלנו הייתה פשוט פסיכותית, והדבר המפחיד הוא זה שאף אחד לא שם לב. זה מפחיד מאוד שבנאדם משקר במצח נחושה אפילו בלי למצמץ. אני לא אתפלא אם הוא האמין לכל מה שהוא אמר. רק חבל לי שאני זה שיצא רע מכל הסיפור הזה. אבל יש לי מזל שהייתי אהוב ומוערך ע״י החברים שלי שם, ושהם מכירים את הטיפוס, אז לפחות מאמינים לי. אז תהיה בריא, תטפל בעצמך, ואז תלך להתקעווד. אני מקווה לא לראות אותך יותר לעולם.
אני אכתוב את הקלישאה הכי קלישאתית שכל מי שפוטר אי פעם אמר – הוא עשה לי טובה. אבל בגדול אני מרגיש שזה באמת נכון. לא רק שמיציתי את התפקיד וגם מיציתי לעבוד תחתיו, מיציתי בכללי את עולם הטלוויזיה והבנתי שהשיט הזה ממש אבל ממש לא בשבילי. אני לא אפסול עבודה בתחום בעתיד אבל לא באותו תפקיד. סזיפי וכפוי טובה מידי. ותמיד הבוסים פסיכופתיים. לא בשבילי. לא מקובל! אני רוצה משהו שעם העבודה הקשה תבוא גם ההערכה. אני רוצה להרגיש ולהיות מוערך, ולא פיסת זבל שניתנת להחלפה במחי כף. לכו תזדיינו חברה מסריחה גם ככה אף אחד לא רואה את התוכן המסריח שלכם, רק את מה שממש זבל.
אז בשלושה שבועות האחרונים מה שאני עושה זה בעיקר לנסות להרפא מההלם שנכנסתי אליו, ולנסות לחזור לעצמי לאט לאט. כמו תמיד, הדבר הנוח ביותר כרגע הוא לצלול לתהומות, להכנס למיטה ולתת לעצמי לשקוע ולהגיע לשפלים חדשים שמעולם לא נראו. המתיקות המרירה הזאת כשאתה עטוף בפוך וברחמים העצמיים שלך, כמה געגועים יש לי לזה. הכי נוח וקל. לא צריך לעשות כלום חוץ מלהיות במצב מאוזן ולעצום עיניים, ואז הקסם קורה – אתה מרגיש איך הידיים החשוכות של הדיכאון מלפפות סביבך בחיבוק מנחם ונעים, ״אני כאן בשבילך״.
יש לי יותר מידי דברים להפסיד, אז אסור לי לחזור למקום הזה, למרות שהוא קורא לי, ובכל רגע ורגע במהלך היום אני מקבל ממנו אותות ורמזים ושכנועים למה כדאי לי לחזור אליו. אבל יש לי יותר מידי להפסיד. כמה קשה להיות מכור בגמילה. וכמה קשה זה שכל האהבות הגדולות שלך בחייך הם התמכרויות.
כרגע מה שבא לי לעשות זה להדליק סגריה. כולם פה מעשנים ומגניבים, יושבים עם הקליקות שלהם, עם הבגדים הזרוקים שלהם, שותים את הקפה שלהם, צוחקים צחוקים זחוחים כאלה, ומעשנים. בא לי לעשן ולהיות כמוהם כי זה נראה כאילו אין להם דאגות. בהחלט עושה חשק. להדליק סיגריה אחרי סיגירה ולהרגיש שאני בשליטה ושאני מוגן. אני יודע להגיד שזה בולשיט. אבל וואו כמה אני מתגעגע לאפשרות להדליק סיגריה. אני לא מעשן מעל שנה אבל המומחיות שלי זה להתתמכר למערכות יחסים רעילות.
אז אני בבית ואני נאבק כל יום בעצמי, לא ליפול, לא להשאר יותר מידי זמן במקום, לצאת, לחיות, לפתח את עצמי, ליצור, להרחיב את מה שאני יכול ורוצה להציע לעולם, וזה פאקינ קשה. היה מאוד נוח להשאר במקום עבודה המסריח ההוא, כל יום 9-17, בלי דאגה כי אני יודע שבסוף החודש המשכורת הזעומה הולכת להכנס וזה יהיה בסדר והמינוס יסגר וישארו כמה שקלים להזמין אוכל כי מי מבשל.
הלכתי קצת לאיבוד עם מה שרציתי לכתוב אבל מה חדש ממי, הכל אותו דבר. אני לא אתן לעצמי ליפול, אני אהיה חזק בשביל עצמי כי אני צריך לתפקד בעולם ואז מה אם אין לי עבודה, אנשים מאבדים עבודות כל יום ואנשים מוצאים עבודות כל יום וזה הזמן להתמקד בעצמי ולנסות לכוון למה שאני רוצה לעשות ואני רוצה להיות מאייר ואנימטור וזה מה שהלכתי ללמוד וזה המקצוע שלי ולשם אני מכוון, בחיים אף פעם שום דבר לא עניין אותי כמו הנושא הזה. אני אוהב סרטים מצויירים ואני אוהב לצייר אותם, ואני טוב באנימציה. אם יש משהו אחד שאני טוב בו זה להנפיש. עזבו שנייה איור, ציור, רישום, קונסםפט, נטו אנימציה – אני טוב בזה. וזין על מי שיגיד שלא.
תראו מה עשיתי. אני ממש אוהב את זה. הוא לא חף מפאקים אבל הוא מקסים ואני אוהב אותו, והתנועה ממש טובה וזה ממש מהמם יחסית למישהו שלא עשה אנימציה בערך שנתיים. אני ממש גאה בזה למרות שזה רק 3 שניות. לקח לי לעשות את זה שלוש שעות בערך. אני רוצה לעשות עוד כאלה.
אמרתי שאני טוב באנימציה ואני עומד מאחורי זה. הדברים שאני מתקשה בהם – רעיונות, לספר סיפור ומוטיבציה. עם המוטיבציה כרגע אני לא מתמודד כי היא קיימת. אני חסר עבודה והזמן שלי קיים, ואני גם צריך דברים חדשים לתיק עבודות אז מושלם. עם לספר סיפור – נתמודד עם זה שיגיע. אבל רעיון. רעיונות למשהו שיהיה קל לעשות בזמן קצר. משהו חמוד שיראה את היכולת שלי. הייתי רוצה לעשות סרט קצר של 2 דקות לפחות אבל בפעם האחרונה שעשיתי את זה זה לקח חצי שנה בלי תיקונים. וגם כפי שאמרתי, אין לי רעיון. אולי אני אחפש איזשהו אתגר אנימציה באינטרנט ואקח ממנו השראה. לא יודע. אני טוב באנימציה קיצר ואני רוצה להיות אנימטור. זין על כולם. עוד בעיה – דו מימד זה משהו ששייך לעבר. אבל עוד לא. בהצלחה לי.
היום כשחיכיתי לאוטובוס עמדתי עם אוזניות בשטח שבין התחנה לכביש, לפתע הגשתי מישהו נוגע בי בשביל לתפוס את תשומת לבי. הסתובבתי וראיתי את הבנאדם הכי חתיך שראיתי מעודי. הוא עמד שם עם האופנוע שלו והסתכל עליי. ״אפשר לעבור?״ כן, בטח. זזתי. זה מצחיק. אם כבר מישהו חתיך פונה אליי זה רק בשביל שאני אפנה לו את הדרך. צחקתי על זה. אם היו עושים סרט קומדיה על החיים שלי, הסצנה הזאת בהחלט הייתה נכנסת.
קשה לי עם רשתות חברתיות. תמיד טענתי שזה הורס לי את החיים. האנושות נתונה בחרא הזה וזה לא הולך להשתנות בקרוב, ואם אתה מחליט לא לקחת חלק אז אתה מנותק. כולם סתומים נו מה אני אגיד לכם. זה נוח להראות. ככה אנשים יכולים לאשר אותך. אני אמשיך ליצור.
לפעמים בא לי להפסיק להיות משענת. בא לי רק להישען. שמישהו יחזיק שניה את כל המשקל שלי ויתן לי להרפות. אני לא מתכוון להשתנות בשביל אף אחד. אני לא מתכוון לשנות את עצמי בשביל להתאים. אני לא יכול. לפעמים זה מתסכל אבל זה מה יש. ומזל שיש לי את יוקי.
מישהו יכול לעזור לי עם העיצוב של הבלוג? אני שונא את העיצוב ואני לא מצליח להסתדר עם הממשק.
אני מחליט לא לא לברוח. לא הפעם. למרות שהדבר שנראה לי הכי הגיוני כרגע, הדבר הכי מפתה גם, זה לברוח הביתה, להתחפר במיטה ולעטוף את עצמי ברחמים עצמיים שרק מרגישים כמו הגנה, אני מחליט שלא. הגיע הזמן לחוות חרדה כמו בנאדם נורמלי. כן, כן, הגיע הזמן לחוות את הפחד על הבשרי, ולא כשאני תחת הפוך.
מקודם הסתובבתי ברחובות אולי 40 דקות בניסיון להתאפס על עצמי ולהבין מה אני עושה. כשאני בחרדה אני מתחיל לגמגם. זה נורא. הקלטתי לחברה הקלטות בוואטסםפ על המצב שלי והגמגום שלי היה ממש חריף. כשאתה מבין מה מצב מסויים גורם לך לחוות, אתה גם מבין שזה לא הגיוני ולמה נראה למישהו בעולם הזה שהוא יגרום לי לגמגם? כאילו מה נסגר??? היו לי תכנונים היום. תכננתי לשבת בבית קפה ההוא של החיים בסרט מול הבימה ולהרגע שם ולכתוב שם ואולי גם לצייר, במקום זה, יצאתי מהמסלול, החלקתי. איבדתי שליטה על המכונית המטאפורית שלי, שהיא בעצם הגוף שלי. לא יודע איך חוזרים לכביש, מוצא את עצמי מתגלגל במורד המדרון, וככל שאני יורד עוד קצת המהירות הופכת גבוהה יותר. אני מתגלגל למטה ללא שליטה.
לנשום עמוק זה כמו לשתות מים. אתה לא שותה מספיק. אתה גם לא נושם מספיק. כשאני בחרדה לא מספיק אוויר נכנס לי לראות. כשאני מנסה לנשום עמוק וממלא את הראות באוויר זה מרגיש כאילו אני שותה מים אחרי הרבה זמן שלא שתיתי. בדיוק כמו שחשוב לשתות, חשוב לנשום. אנשים שוכחים לשתות. מצחיק גם שאנשים שוכחים לנשום.
החלטתי שאני לא בורח הביתה והתיישבתי בנסיך הקטן ועכשיו אני כותב כאן. המקום הזה מאוד מרגיע ויש פה ריח של פילפלים מבושלים וזה מריח נהדר, והתאורה פה חמימה ונעימה, ויש פה ספריות בלתי נגמרות של ספרים ישנים שאפשר גם לקנות, ברקע נתנגנים אולדיז נעימים ויש המון המון צמחים ועציצים. והנה אני כותב. ואני בסדר. והכל בסדר. למדתי פעם שככה מנצחים את החרדה. חווים אותה. חיים דרכה. היא בסוף נעלמת.
נראה לי שהצלחתי, אני מרגיש נינוח יותר ואפשר להתפנות לכתוב על דברים אחרים. אולי לנסות להסיח לעצמי את הדעת. אני לא בדיוק יודע על מה אני רוצה לכתוב אבל יאללה מה שעולה עולה – משחקי הדיונון או איך שלא קוראים לזה. כן, אין ספק שמדובר פה בסדרה ברמה אחרת, לפחות בארט, בצילום ובצבעים. גם עלילתית יש המון פוטנציאל. אבל זה מאוד מאוד מזכיר לי את מה שקרה עם בית הנייר. סדרה נחמדה מאוד, קונספט ייחודי, ארט מושקע, לוקיישנים מגניבים ואסטתיים, ואז כל הסחים מגיעים ורואים משהו שהוא מעט שונה עלילתית מהסדרות הגנריות שהם ראו כל חייהם, והם מכריזים – מדובר בגאונות!!! אבל בואו, לא. בית הנייר זה בינוני ביותר. אני מצטער, אבל זה בינוני. נכון שזה כיפי בטירוף, סוחף, מותח, ואפילו אני ראיתי את החצי השני של העונה השנייה בלילה אחד, ואני לא אחד כזה שדופק בינג׳ים. זה ממש לא אני. אני יוצא קצת גייט קיפר אבל מה אני אעשה, אני פשוט שונא הייפ. הייפ הופך כל דבר בינוני למושלם, בדרך שמדברים עליו ודנים עליו, ואיך שמסתכלים עליו ושופטים אותו. הייפ זה חרא, וכל מה שמתחיל להיות הייפ, הופך ללא טוב בעיניי בן רגע! כן כן זה נורא מתנשעא, חתיכת צורך תוכן איכותי שכמוני. אני רק בפרק 6 של הדיונונים האלה. בינתיים האמת שזה באמת מעולה. אני פשוט לא אוהב שמכריזים על משהו שהוא גאוני כשיש כל כך הרבה תוכן גאוני שאנשים לדעתי צריכים לצרוך שלא נמצא בתרבות הפופ. הדבר היחידי שטוב בשיט הזה שאנחנו מקבלים המון תוכן עם עלילות וסיפורים מיוחדים ומגניבים.
דרך אגב, אין מצב שהבמאי של משחק הדיונון לא מושפע רצח מבאטל רויאל היפני. זוועות נוראיות וגופות נערמות שברקע מוזיקה קלאסית. אני חושב שבבאטל רויאל זה נעשה פעם ראשונה. זה בהחלט אלמנט שיכול לזעזע. כאילו, זה תמיד מזעזע.
איזה כיף מנגנים פה את ג׳ולי לונדון וזה כל כך נעים אמאלה ובכלל הכל פה כל כך צ׳יל אולי זה יהפוך להיות הקפה הקבוע שלי בימי רביעי במקום המרכז הגאה?? אחשוב על כך.
עוד משהו לכתוב עליו – סקס אדיוקיישן. אחת הסדרות הכי טובות שיש כרגע בנטפליקס (לא שיש כל כך תחרות כן?). בכל פעם שאני רואה אותה אני מתבאס שלא הייתה סדרה כזאת כשאני הייתי נער. זה נוגע בנושאים כל כך חשובים בצורה כל כך בריאה. הייתי רוצה אבל שיגעו יותר גם בחוסר ניסיון מיני. כל הילדים שם בני 17 ומזדיינים כמו שפנים. כשאני הייתי בן 17 הייתי עסוק בלהות בשמיים ולחלום שאולי מישהו נוגע בי. הייתי רוצה שיגעו קצת יותר בנושא הלייט בלומינג. אנחנו הלייט בלומרים קיימים, וזה תמיד נדחק לפינה. אפילו לאנשים א-בינאריים יש שם חשיפה. שזה מדהים כן? וממש ממש חשוב. אבל נדמה שלייט בלומינג זה לא משהו שאנשים מודעים לקיום שלו וזה תמיד נדחק לפינה עד לא קיים. מעניין למה, זה לא כזה וואו. פריחה מאוחרת זה חמוד ונורמלי ובסדר. כל אחד פורח בזמנו. לי לא היה מי שיגיד את זה, והבנתי את זה רק אחרי שהתחלתי. הייתי רוצה שבדיוק כמו שמדברים על מיניות בריאה, מגדר, יחסי מין ונטיות מיניות, ידברו גם על הנושא הזה. אני חושב שזה בלתי נפרד.
אני בסדר עכשיו. אני שמח שבאתי לפה וכתבתי. להוציא קיטור זה טוב. לכתוב על שטויות זה כיף. לכתוב בכלל ממלא אותי ואני שמח על זה שאני עושה את זה. אני לא זוכר אם כתבתי על זה פה אבל התחלתי לכתוב במחברת בכל יום 5 דברים טובים שקרו לי. אני מאוד ממליץ על זה. גם אם בהתחלה כותבים שטויות כמו ״הספקתי לראות היום 3 פרקים של ריק ומורטי״ עם הימים אפשר לשים לב שהדברים הכביכול שטחיים הופכים לפעמים ל-״הצלחתי לתקשר את הרגשות שלי״ או ״בשילתי לעצמי אוכל״ שאלה דברים סופר חשובים, וגם המוטיבציה שלך לדאוג לעצמך עולה. וזה בסדר גם לכתוב דברי שטות כמו ״ראיתי 3 פרקים של ריק ומורטי״ או ״סקס אדיוקיישן עונה 3 סצנת הפתיחה״. זה באמת בסדר. כל דבר שעושה טוב על הלב הוא לגיטימי גם אם סתם אכלתי עוגיה טעימה וזה עשה לי קצת טוב וגרם לי להמשיך את היום בקצת פחות קושי.
הנה ג׳ולי לונדון, כי מנגנים פה ג׳ולי לונדון וזה מהמם וזה גם קשור למשחקי הדיונון בום ספוילר אבל לא באמת.
כיף לי לגור בתל אביב כל עיר אחרת מרגישה לי כמו אזור מלחמה ופה אני לא צריך להאבק. אני יכול פשוט להיות ולנשום ולטייל ולראות ולחוות. עם כל אהבתי לאור יהודה – זה אזור מלחמה לאנשים כמוני. אור יהודה זה הבית בלב, תל אביב זה הבית בלב.
לא יודע באתי לפה כולי חרד ועכשיו הכל כל כך באמת בסדר. היום אזמין לי פוקי לארוחת ערב. אין לי כסף אבל יהיה בסדר נו. באמת שיהיה בסדר. פתאום הכל פרחים ופרפים מה קרה לא הבנתי. ביי.
PRISMIC 