"אני מתבגרת וזה פאקינג קשה"

בסוף השבוע אני אף פעם לא מרגיש לי שיש לי יותר מידי זמן גם לא לעשות כלום וגם לעשות דברים כדי שארגיש שעשיתי משהו. זה בעיקר מתסכל כי כמה שאני נהנה מלרבוץ במיטה, זה אף פעם לא מרגיש לי מספיק, וככה עובר לו סוף שבוע שלם מבלי שעשיתי שום דבר מועיל עם חיי. מילא זה היה קורה פעם ב… אבל אני מוצא את עצמי ממ מחכה לשבת כדי שאני אוכל לישון ולהרקב לאיטי. כנראה זה עוד הרגל מגונה שלי מהזמנים בהם לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלישון ולנוון את עצמי למוות. יש משהו מנחם ומוגן בלהיות מתחת לפוך. בחוץ יש בלאגן, בחוץ אני צריך להתמודד. אחרי חמישה ימים כאלה, כל מה שבא לי זה להסתתר, לתת לגוף שלי לשקוע ולדמיין עולמות אחרים, כאלה שאני לא קיים בהם, או כאלה שטוב לי בהם ואני יודע מה אני עושה. אבל האפשרות הראשונה תמיד תופסת יותר מקום. אני אני עוצם עיניים ונכנס לגולם השמיכות שלי, כבר בלי הציפייה שפתאום אצמיח כנפיים ואהפוך לפרפר. אני נרדם. אני נח. אבל זה אף פעם לא מספיק ואני מרגיש אשם.

פגשתי את רועי במקרה כשהלכתי בשדרת בן ציון. "חיים שלי", חיבקתי אותו. זה היה קצר וקולע, והכי חשוב – זה לא עשה לי כלום. רועי היה בחור שפגשתי בצבא ובעצם הגבר הראשון שיכולתי להגיד שהוא חבר שלי, מאז היסודי. הוא כיבד אותי ולא גרם לי להרגיש מוזר ולא שייך כמו שאר הבחורים שהכרתי או שהסתובבו בקליקות שהייתי מסתובב בהן באותה תקופה. וזה לא שזה היה בכוונה או משהו כזה, פשוט הרגשתי זר. עם רועי לא הרגשתי זר. התאהבתי בו וזאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי משהו כל כך חזק כלפי מישהו. רועי הוא סטרייט. הקשר נותק כשנה אחרי שהשתחררנו, כשאמרתי לו איך אני מרגיש. שנים חשבתי שהבהלתי אותו, אבל בשיחה שהייתה לנו לפני כמה חודשים הוא אמר לי שבסך הכל הרגשתי משהו חיובי, והוא לא נבהל פשוט לא היה לו מה להגיד. היום הוא נשוי לבחורה יפה. התאבלתי יותר מידי זמן. לראות אותו ככה סתם ברחוב במקרה ולא לרצות לבכות ושהאדמה תבלע אותי זאת בהחלט הרגשה מרעננת.

אני תוהה… האם יום אחד אוכל להתקל בקיריל בלי שתלווה אותי תחושת המוות הזאת שאני מרגיש כשאני רואה אותו? האם יום אחד אוכל לראות אותו צוחק ככה, עם החיוך הכתום שלו, ולא להתעצב כי הוא לא רוצה שאהיה שם איתו? האם אי פעם אני אוכל לאהוב אותו סתם ככה בתור בנאדם שהיו לי איתו חוויות מקסימות, בדיוק כמו שאני אוהב את רועי עכשיו? כמה זמן זה יקח? אין לי שנים.

אני מפחד שזה לא יעבור לי. שתמיד כשהוא יעבור לי בלב זה יגיע ביחד עם רגשות שליליים כמו ריקנות, ופספוס, וגעגוע וכעס. שתמיד כשאזכר בו אני אקלל אותו ואז ארגיש רע עם עצמי כי אני לא רוצה לקלל אותו ואני לא רוצה שיהיה לו רע כמו שאני מאחל לו.

אני רוצה שקיריל יהיה סתם בנאדם שיש לי איתו סוגשל עבר, עם חוויות וכיף, ואהבה למה שהיה ולא מעבר. אבל הלב שלי מלא באהבה שלא יודע לנתב את עצמה, והיא מתערבבת עם כעס ועם הרס.

רפאל מרגיז אותי. ועם כמה שאני מחבב אותו, כשאני איתו אני לא יודע מה אני לעזאזל עושה.

טאנק יו מיינד פור דיס, אבל מתחיל לו שבוע חדש להיות בו יעיל, בעיקר לעצמי, ואין לי באמת זמן לדברים שאת מביאה איתך. אז טאנק יו, ונפגש בשמחות.

2 תגובות בנושא “"אני מתבגרת וזה פאקינג קשה"

  1. לא הצלחתי להגיב באמצעות הנייד. הרבה ביורוקרטיה של רישום. זהו חזרתי לנייח, בו נוח לי, אגב, יותר.
    רציתי לומר לך, שאני מאוד מזדהה אתך. הסיפור עם החבר הסטרייט הזכיר לי סיפור בצבא עם קצין יפה תואר, שנדלקתי עליו בטירוף [ גם על הטבח נדלקתי בטירוף, אגב.. ] ועם שניהם לא היה דבר כי לא היה כלום מבחינתם. מעולם לא התוודיתי, ומרגע שעזבתי את הבסיס גם לא יצרתי קשר, כלום. אבל התחושות, הרגשות, המשיכה הפיזית המטורפת.
    באשר לאהובך, אליו אתה מתגעגע. כבר למעלה מארבעים שנים אני מתגעגע לגבר אחד ויחיד. כיום אין בינינו קשר כי העלבתי אותו מאוד באיזה הקשר [ שנים אחרי שהזוגיות שלנו התפרקה ]. ברם, אבל מזמן חדלתי להפוך אותו למדד או לזכרון מנחם או מכאיב. מבחינתי הוא היה. יש הווה.
    מחבק חיבוק של תמיכה חזקה.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s