אני איני כזאת

הנה אני שוב. הייתה פה פסקה שנחמקה. לא נורא.

ועכשיו קצת יותר ברור. המרכז הגאה אמור לעבור שיפוץ מקיף. כבר מדברים על זה מעל לשנתיים, אבל סופסוף הגיע הרגע ובשבוע הבא כבר הורסים את הבניין. היום התחילו אירועי ההריסות בגן מאיר והיה טקס די חמוד של המרכז. דנה אינטרנשיונל נאמה, סוזי בום הופיעה, ועוד כל מיני אושיות קהילה כאלה ואחרות. גם אלה לי שכרגע היא דמות הפופ הישראלית הכי טובה שיש וגם הצהירה שהיא חלק מהקהילה

לא הלכתי ליוגה היום. זה די מביש שלא הוזמנו לטקס, הרי אנחנו חלק מהמרכז. אבל שיעור היוגה היה אמור להתקיים כרגיל במקום אחר. ואני, שבכלל לא הייתי מודע לטקס, ויתרתי על השיעור בשביל לככת לשבת שם בקפה. אני תמיד הכי פרודוקטיבי שם. אני מצליח לצייר ולכתוב וזה מושלם כי נכנסה לי עבודה. אז הלכתי לשם והנה הפנינג ענקי של גייז. יאי.

פתאום זה הכה בי. לא היה לי מה לכתוב היום וחשבתי לדלג על הפוסט השבועי שלי. אבל זה הכה בי ואיני יכול להתעלם מזה. כמה חשובים האירועים האלה. כמה חשוב שיש קהילה וכמה חשוב שהיא נלחמת בשביל להתקיים ולצעוק אנחנו כאן, גם אם זה לא נשמע טוב לכל האוזניים.

כשסוזי בום הופיעה על הבמה עם השיר ישנן בנות של דנה, כל הצבעוניות מסביב, הדגלים, ועשרות האנשים שהיו בגן מאיר, הרגשתי הכי מוגן ובטוח בעולם. זה משהו שפעם לא היה. זה משהו שלאנשים לפני 20 ו-30 שנה לא היה. וגם לי, בתור מי שגדל לתוך שנות ה-2000 לא היה. כשאני הייתי קטן אני שמעתי שאנשים נדקרים במצעדים (הדקירה הראשונה של המניאק הרוצח הפסיכופת), כשראיתי את הסרט ירושלים גאה להציג והבנתי שלהיות להט״ב זה בהכרח להלחם על הקיום ועל הזהות שלך. בתל אביב אני לא צריך להלחם על הזהות שלי. אני בבית פה, אני מוגן פה. בחודש הגאווה כל הרחובות מלאים בדגלים. גם בערים השכנות. בשכונה שלי מתנופף לו הדגל הטרנסי ובאין מפריע. זה משהו שלא היה יכול לקרות פעם. זה משהו שמחוץ לתל אביב, במרחק של 10 דקות נסיעה, באור יהודה, שזה המקום בו גדלתי, לא יכול לקרות כרגע.

אנשים לא מבינים למה כל הדברים האלה חשובים. המצעדים, והדגלים, והרעש והבלאגן והטררם. אז אני אגיד לכם – מעבר לדרישת שיוויון זכויות, זה בשביל להגיד, אנחנו כאן. אנחנו קיימים. בכל מקום. בתל אביב ומחוץ לתל אביב. זה בשביל הילד או הילדה הקטנים שגרים בפריפריה ומתים מפחד. זה בשביל אלה שמסתתרים בארון ומפחדים לצאת. זה בשביל אלה שחשים בדידות איומה. אנחנו כאן. זה קיים וזה חי וזה פה. אתם לא לבד. ולהיות בתוך זה זה מאוד מרגש, גם אם אתה סתם עומד בתוך ההמון ומסתכל. גם אם אתה רק מוחא כפיים. וגם אם לא. במיוחד לילד חמוד ובודד כמוני.

שאף אחד לא יעז לתת לי את טיעון ה״עירום ברחובות״ כי אני באמת אתעצבן. כשאתם מביאים את הטיעון הזה אתם לא רק מוכיחים שאתם סתומים, אתם גם מוכיחים שאף פעם לא הייתם באף מצעד ואתם שואבים את המידע שלכם מהתקשורת שכל מה שמעניין אותה זה פרובוקציה.

זהו, זה מה שהיה לי דחוף לכתוב. תהיו אתם. אתם הכי מושלמים כשאתם ככה. המשך חודש גאווה שמח.

קצת על השיר הזה. מעבר לזה השקליפ הזה הוא מגה טורבו קאוואיי בקטע אחר, דנה וערה לקחו את השיר הזה, שכתבו והלחינו, איך לא, גברים לבנים שעשו סלאט שיימינג ושיסו נשים זו בזו (כי זה מה שעושים), ונתנו לו משמעות צינית וחדשה. דנה אינטרנשיונל, מעצם קיומה, היוותה השראה ונתנה כוח לכל כך הרבה אנשים, ואני בניהם. תודה דנה.

יצא לי קצת מישמש כי אני לא טוב בלכתוב. נו לא נורא. אני הומו תאהבו אותי אני גם חמוד וגם הומו.

נסיעה מהירה

אמרתי ״אנסים״ במקום אנשים, וזה קרה פעמיים. האם אני צריך לפתח איזשהו אישו בגלל שזה קרה? זה אומר משהו? אני צריך להלחץ?

אני ממשיך בקו הלהתייחס לעצמי יפה אבל כמובן שככל שהזמן עובר זה נהפך קשה יותר וקשה יותר. הדרך הקלה תמיד הייתה להטביע את עצמי ברחמים עצמיים ולשקוע לתהום שחורה ועמוקה של דיכאון. כל כך נעים ונוח בתחתית. אפשר להתנוון בשקט. והניוון כשלעצמו כל כך נעים. למה אי אפשר לנהל ככה את החיים, מתוך הדיכאון. למה זה לא אפשרי? הרי אומרים שדיכאון זה המחלה הכי נפוצה בעולם וכולם חולים בה לא? אז איך עוד לא נירמלו את זה שאפשר לחיות את חייך מהמיטה, עם הריר על הכרית והעיניים שמסרבות להפתח? בלתי הגיוני מבחינתי שהעולם מתקדם ועצם ההתקדמות שלו דוחקת את הפרט לפינות הכי חשוכות ונמוכות, ועדיין לא נירמלו את הדיכאון. חייבים איכשהו להמציא סטאט-אפ, מי מרים את הכפפה? אני דיכאוני מידי בשביל זה.

הייתה לי פגישה קשוחה עם הפסיכולוג. לא היה לי נעים וגם אמרתי לו את זה. אבל אני לא יכול לצפות לשמוע רק את מה שאני אוהב לשמוע. ובשביל מה אני משלם לו אם לא בשביל שיציב בשבילי מראה ויראה לי עד כמה הדרך עוד ארוכה. זה מונע ממני להיות שאנן גם כשהכל בסדר למראית עין. יש לי קליפה משוריינת על הגוף שנקראת פחד מגברים, ועם כמה שחשבתי שזה כבר מאחורי, היא עליי והיא חונקת וגדלה. עדיין. ובשביל להפטר ממנה צריך… מוכנים לזה? להיות עם גברים. ואני לא רוצה להיות עם גברים. גברים הם (הנה, ההכללות מתחילות, אבל פה מותר לי לא?) רעים, חסרי רגישות, מגעילים, דוחים, אנסים. אני לא רוצה להתמודד עם זה. ההתמודדויות שלי עם גברים עד כה הסםיקו לי. אם לא להיות לסבית אז לפחות להיות א-מיני. זין על צריכים פיזיים. אבל אני אנשום עמוק ואזכר במה שכתבתי בשבוע שעבר. חרא מגיע בכל הצורות והמינים. היותך חרא לא קשורה להיותך גבר. וגם בחיי פגשתי כמה גברים מתוקים ומדהימים. אבל אלה שנגעו בי, שנכנסו לי ללב, אלה שחדרו אליי, פיזית ונפשית, פגעו בי. בכוונה ולא בכוונה. עדיף בכוונה, ככה אני יודע שהם באמת רעים. אבל כשזה לא בכוונה, כמו שקרה כל הזמן, זה הופך הכל ליותר קשה. כי הם שחטו אותי, הצליפו בי, מרטו אותי, לא מרוע. מחוסר מודעות, מטמטום, בגלל שהם חיים ומתקדמים בעולם ואני לא יודע איך לעשות את זה. אני נותר מאחור שבור. ועם זה אני צריך להתמודד עכשיו. כי זה לא יכול להמשך יותר. אני צריך להתמודד עם גברים. עם כל גבר. עם המתוקים ועם החארות. אני צריך ללמוד לתת צ׳אנס ולא לברוח בכל פעם שאני רואה שמהו עלול להשתבש. וואי לחיות זה כזה קשה. הכי קל להסתרר. כמו שענבל אמרה – ״לא צריך להפגש, עדיף להסתתר, לא אצליח להתרגש אבל זה לא חסר, תאמרו מה שתאמרו בכלל לא בא לי לדבר.״ בכלל לא בא לי לדבר. אבל צריך כי אני חי.

אולי המילה פחד לא נכונה. אולי המילה סלידה מתאימה יותר. אולי זה שילוב של השניים. זה לא משנה. ההמנעות קורית, והיא לא לטובתי.

בסדר, אז בשביל האיזון ובשביל להראות שאני אכן מתנהג לעצמי יפה – הנה כמה דברים שעשיתי בשביל עצמי השבוע – בשישי היה כיף עם המשפחה וקיבלנו בשורות טובות שעדיין אסור לדבר עליהן. אחר כך בגלל שלכולם היה מצב רוח טוב נסענו להסתובב בטיילת בתל אביב ואז לאכול כנאפה ביפו. בראשון תרגלתי יוגה, וגם בשלישי. בשלישי תרגלתי 40 דקות ונהנתי מאוד. בשלישי גם בישלתי לעצמי ויצא לי פצצה (נודלס מוקפץ עם טופו וירקות), הדירה שלי נשארת נקייה ואני דואג לזה. משתדל ללכת לישון בלי שישארו כלים בכיור. מצייר ולומד בסקיל-שייר. חושב על לעשות אנימציה (כן, לצערי זה עדיין בגזרת חושב אבל זה גם משהו), עושה הכל בעבודה כדי שלבוס שלי לא יהיה מה להגיד לי וכבר מצליח שבועיים. נשאר נאמן לעצמי ומשתדל לראות את זה באור חיובי. אני חיובי!!!

אני רוצה לעשן. מלא. גם סמים וגם טבק. אני רוצה אצבעות ארוכות ורזות ואני רוצה להיות טוב ביוגה. אני רוצה להוריד במשקל ולהרוויח יותר כסף. אני רוצה להיות קשוח ומגניב ואני רוצה שכולם יאהבו אותי. אני רוצה שכל הפנטזיות שלי יתגשמו. אני רוצה להיות בשליטה. פנטזיות ישארו פנטזיות, אבל אני עובד על להיות בשליטה.

ולחשוב זה עדיין נעים. תמיד יהיו ימים יותר קשים. האתגר הוא להמשיך לפזר אהבה.

הנח לעצמך

הכי מפחיד אותי להיות לבד. וזה די מצחיק כי אומרים שאם אתה עושה משהו הרבה זמן הפחד ממנו נעלם. אצלי זה לא ככה. ככל שאני לבד הפחד הופך גדול ומפחיד יותר. ורק אל תשאירו אותי לבד, נעשה מה שתרצו, רק תשבו לידי. לא צריך אפילו לדבר. הדרך היחידה להתמודד עם זה זה לעשות דברים שקשה לי לעשות, ולמי יש כוח? ולמה הכל תמיד קשה?

השבוע החלטתי שאני מתנהג לעצמי יותר יפה ממה שאני רגיל. זה אמנם קשה כי אני רגיל להתנהגות מסויימת כבר הרבה מאוד זמן. אבל החלטתי שהגיע הזמן למצות את זה. זה כבר לא תופס יותר להגיד לעצמי בכל רגע נתון שאני רוצה למות. זה לא יעזור. זה אפילו לא מנחם. מה שכן מנחם זה להכליל את כל המין הגברי ולהגיד שכולם הם חרא טהור ומזוקק. אבל גם זה לא עוזר.

אומייגאד אני יושב בבית קפה ומישהו הומלס פשוט נעמד מולי ובוהה בי ואמאלה אני לא יודע מה לעשות אז אני פשוט אקבור את ראשי במסך כאילו אני לא שם לב. ואכתוב ואכתוב ואכתוב ואכתוב עד שהוא יפסיק אמאאאאא די תפסיק אני שונא אותך די לבהות בי יא זין!!!!! וואו זה היה אחד המלחיצים והוא עושה את זה לכל היושבים כאן. הוא בוהה ועושה תנועה עם היד של עישון, מחכה עד שהקורבן יקלוט אותו, ואז שהקורבן קולט שהוא רוצה סיגריה הוא אומר לו שהוא לא מעשן ואז לקורבן הבא. אני לא הסתכלתי עליו. סירבתי להפנות אליו את המבט והוא בהה בי איזה דקה שלמה שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי. ואז הוא צעק לי ״סליחה?!״ ואז ביקש סיגריה. וטף, טוב הוא הלך אני אחזור לענייני.

אז אמרנו שלהכליל את כל המין הגברי גם לא עוזר יותר, למרות שזה מאוד מנחם וגורם לי להרגיש טוב יותר, למרות שגם אני גבר. אבל זה מה שמנחם! אני מבדל את עצמי מ״הם״. הם הפגומים, ואני רק מצר על כך שאני חלק מהם. לא נכון ולא עוזר. למרות שכולם חארות (נו זה עדיין דורש תרגול). יש הרבה אנשים חרא בעולם וזה לא קשור למגדר שלהם. הם באים בכל מיני צבעים, צורות ומינים, וכל חרא מיוחד במינו. אין קשר לגברים. לצערי. עליי לקבל את זה. ואני גם גבר. לא אהיה אישה לסבית בחיים. לא נולדתי ככה למרות שזהו חלומי הגדול. הכל בצחוק כמובן אתם כבר מכירים אותי.ֿ

אני לא מגיע לפואנטה. הייתי כל כך מפוקס עד שההומלס הזין הזה בא. אז קיצר, החלטתי להתייחס לעצמי יפה יותר השבוע. זה אומר להתאמץ בכל כוחי לא להלקות את עצמי, לא לדבר לעצמי מסריח, להיות סלחן כלפי הסביבה כי הכעס בא רק לרעתי, להיות סלחן כלפי עצמי, לקבל את מה שיש כי זה מה שיש וזה לא יכול להשתנות מהרגע להרגע אז עצבים ועצב לא יעזרו גם ככה. פשוט לנסות להיות וגם להיות עם זה בסבבה.

בשבוע החולף לא קרה שום דבר שגרם לי לצאת מהכלים וכל ההתניות ההישרדותיות שלי רדומות כרגע. זה נתן לנפש לנוח ולראש לחשוב טיפה יותר לעומק מ״יואויוא בא לי למות אני שונא הומואים תמותו כולםםםםם״, ואני חושב שלחשוב לעומק, ברוגע ובהשלמה זה משהו מאוד נעים, וגם אם אין התקדמות מסויימת בחיי כרגע, עצם החשיבה הוא ההתקדדמות. וזה נעים ומעשיר. אני חושב שמה שהכי חשוב זה באמת להיות סלחן ולהשתדל לפזר אהבה, גם אם העולם מראה לך אחרת, והוא מראה. בגלל זה בשביל לפזר אהבה צריך להיות מאוד חזק. אני עובד על זה עכשיו. הכרתי אנשים רעים בעבר, אבל אני לא חושב שכרגע בחיי יש לידי באמת אנשים רעים. כאלה עם רשע טהור בלב. יש כל מיני אנשים שלא מסתדר לי איתם, וזה בסדר ונורמלי. אני אנושי ואני לא חייב להסתדר ולאהוב את כולם. אני רוצה להאמין בכל ליבי שהם לא רעים, זאת פשוט הסיטואציה שמורכבת. אני נושם עמוק וסולח. וזורם הלאה. חווה, מרגיש, מגיב, חי, וזורם הלאה. זאת המטרה כרגע. כמובן שהמטרה הגדולה ביותר שלי היא לדעת לשלוט בהכל ולהגיע למצב בו אני יכול להגיד שבאמת הכל סבבה בחיי. אין מושלם, אבל להגיד לעצמי שטוב לי כרגע ואני בשליטה על חיי זה חלום שאני רוצה ומתווכן להגשים, רק בגלל העובדה שאין יציאה. אני פה, ואין ברירה, אחיה.

מחר מצעד הגאווה בירושלים ועם כמה שאני חושב שהוא חשוב ורצוי, לא אלך. יותר מידי כאב יש בעיר הזאת. זה לא משהו שאני יכול להתמודד איתו כרגע. בדיוק דיברתי עם הפסיכולוג שלי על כמה שבא לי שהכל יהיה רגיל אצלי, ושיהיה לי לא נוח לבוא למצעד הגאווה בגלל הסיבה הרגילה – ״רואים את האקסים ולא בא לי לראות את האקסים״, אבל כולם הולכים וכולם מתמודדים עם זה. בא לי שהבאסות שלי יהיו רגילות בנוף. אבל לא, אני מפחד מההמון כי אני נבלע בו ונעלם בתוכו. אני לא רוצה להיות כלום, אז בינתיים אני אמנע ממקומות הומים, למרות שאני מנסה להמנע כמה שפחות. אבל כרגע זה מה שאני מסוגל, ובשביל להתקדם באמת לפעמים צריך להתקדם לאט.

בפנטזיה שלי, אני הופך לגרסה הכי טובה של עצמי, והולך למצעד, וכולם עפים עליי בדיוק כמו שאני עף על עצמי. יום אחד אולי זה יקרה. גם אם לא זה בסדר. יש ברגע זה דברים חשובים יותר לעבוד עליהם.

עוד משהו שאמרתי היום אצל הפסיכולוג – בא לי מין בריא. אני לא חושב שאי פעם חוויתי משהו כזה. בא לי להזדיין ושזה יהיה בריא ומעצים וטוב ונעים וכיף וכוכבים. בלי הרס עצמי וכל מה שמסביב. באמת מעניין איך זה מרגיש.

לסיום – משפט שמישהי שאני נורא אוהב מהטיקטוק כתבה – ״תגידו אני אוהבת אותך. קפצו למים. בלי פגיעות אין אמת ובלי אמת אין התקדמות״. כמה שזה נכון, הלוואי שהייתי בוגר מספיק כדי להבין את זה אז. אבל זה נותן כוח ואני אוהב אנשים מעצימים. וכן, אני כל היום בטיקטוק יאללה מה אתם משחקים אותה, זה אחד הדברים הכי טובים שיש.

לכל דבר יש את הזמן שלו – יש לזכור את זה. גם הזמן שלי יגיע. אני רוצה לחשוב על סיפור מעניין וליצור איתו משהו. כל דבר.

בא לי לשתף שיר אבל האינטרנט בקפה הזה חרא. אוף אני רוצה לשתף שיר למרות שזה לא מעניין אף אחד אבל מה מעניין מישהו בכל מקרה. יואו יש לי פיפי חרבות יאללה ביי

לא פייר

ביום חמישי בערב, שכבר היינו בתוך כל הזוועה הזאת שמתחרשת בחוץֿֿ, אחרי שסיימתי את כל העבודה על המחשב, נכנסתי למיטה, התכסתי עד מעל הראש, ואז המסקנה הזאת הגיעה – זה פשוט לא פייר.

נתחיל מההתחלה. אני בכלל לא רוצה לקחת חלק בכל השיט הזה. די, לא מסוגל לסבול את זה. גם אי אפשר להתנתק מזה. חדשות כל היום בלי סוף, הפייסבוק מפוצץ בפוסטים שנעים משנאה תהומית לבדיחות מפגרות על המצב בשביל גריפת לייקים, אפילו הטיקטוק, שזה חור שחור של אסקפיזם, הפך להיות חור תחת פולייטי ומסריח. כן כן, אני יודע שדרושה הסברה. ואני גם מתוסכל מכל מה שקורה בעולם נגדנו. אבל אין לי כוח. אני לא רוצה לשמוע, עזבו אותי במנוחה. לעולם בגדול גם ככה לא אכפת או שהוא לא מעוניין להקשיב. אני לא יכול לחיות בעולם הזה בימים האחרונים בלי לחטוף חלחלה.

גם עד עכשיו, בתור מי שגר במרכז כל חייו ושירת עם חיילי כיפת ברזל בזמן צוק איתן, לא פחדתי בכלל מהאזעקות. אני זוכר שגרנו בשיכון ויצאתי עם אמא לחדר מדרגות אמרתי לה ולכל הילדים הקטנים שאין מה לדאוג וששומרים עלינו והכל בסדר. עכשיו כשאני באור יהודה, שומעים פה את הצופרים כאילו הם בתוך הלבלב שלך, ואני שונא רעש של צפירה. זה מלחיץ. ההורים שלי התעקשו שאבוא לאור יהודה כי יש פה ממ״ד, ובתל אביב אין לי מרחב מוגן, גם לא חדר מדרגות. ההורים שלי חרדתיים גם בלי קשר לרקטות.

אז אמרתי, זה לא פייר. אף אחד לא שאל אותי מעולם אם אני רוצה להגיע לכאן. אני לא מאשים גם אף אחד, כי אנשים לא חושבים על זה בכלל. אבל אם היו שואלים אותי ״האם אתה מעוניין להגיע לעולם כזה?״ התשובה שלי בהחלט הייתה לא. מעדיף לא להוולד. האנושות הרסה את העולם ובמחינתי זה לא מקום שטוב לחיות בו. הכל פה עצוב ומלא שנאה. אני באמת רוצה להאמין שאנשים בבסיסם הם טובים, אבל המציאות מוכיחה לי אחרת. ואתם יכולים להגיד לי שהם קומץ קיצוני, זה לא אכפת לי. זה קיים, וזה ניכר, והתקשורת עושה הכל כדי שלא נשכח שזה כאן. ואם זה כאן ובצורה כל כך גדולה ומסוכנת, אז אני לא מעוניין להיות כאן. ופה מגיע החלק של הלא פייר. הדרך היחידה החוצה היא מוות. ואני כאמור לא רוצה למות. מבחינת הפעולה של למות – כרגע אני לא מעוניין. זה יגרום יותר מידי סבל לאנשים שסביבי, ואחרי שראיתי איך אמא שלי הגיבה כשסבא שלי מת, הבטחתי לעצמי לנסות לחיות עד שלא ישאר אף אחד סביבי שיצטער על כך שאני אמות. מה שאומר שאין דרך יציאה. והתלוננתי על זה פה כבר לא פעם. אבל עכשיו כשהמצב רע ונורא, אני חווה את זה הכי חזק.

צריך להמציא איזשהי מכונה, שאם בנאדם מגיע למסקנה שהעולם הזה לא מתאים לו הוא פשוט נכנס לתוכה, או משתמש בה, או לא יודע איך הדבר הזה יעבוד, ואז הוא נעלם. פשוט מסםיק להיותץ בלי הקטע הזה של הלמות והפרידה והצער. הוא וכל מה ששלו, וכל הזכרונות של האנשים איתו – נעלמים. תאמינו לי, ככה היה פה הרבה פחות סבל. האנשים שאוהבים לשנוא היו נשארים להלחם אחד בשני ולהרוס את הכוכב המסכן הזה. האנשים הטובים היו מנסים לגשר ולאחד, ולאלה שלא אכפת פשוט לא היה אכפת. ואלה שלא רוצים לקחת חלק, פשוט היו נכנסים למכונה הזאת, ונעלמים. בלי כאב, בלי צער, בלי עצב, בלי הרס. פשוט חודלים מהלתקיים. כמה מנחם זה היה יכול להיות שיש את האופציה הזאת?

ואם לא לחדול מלהתקיים, אולי פשוט תקפיאו אותי ותפשירו כשכל החרא פה יגמר. זה יהיה אותו דבר כמו להעלם, כי כל עוד יש בני אדם על הכדור הזה החרא לא יעלם.

לא אכפת לי שזה הקטע הכי ילדותי שאי פעם כתבתי. ככה זה וככה אני מרגיש. וכן, אמרתי כבר שאני ילד בן 14 ואני לא אתבגר לעולם, גם כשעוד מעט אהיה בן 30.

אנשים בעולם רבים על רצפה. כמה עצוב זה? שיהיה חג שמח.

זעם

אני חושב שאני חווה עכשיו התקף חרדה קטנטן. החזה שלי מרגיש הדוק והנשימה כבדה, לא עוברת לי חלק בראות. אני רוצה לכתוב אבל לא בטוח על מה. אני כועס ואני שונא, ואני יודע בדיוק על מי ואת מי, ולמרות מה שאמרתי מקודם אצל הפסיכולוג, אין לי באמת כוחות להתמודד עם סוג כזה של רגשות. אני מפחד מקיצוניות השנאה שאליה אני מגיע כרגע. לדבר על זה ולהגדיר את זה ולצעוק עד השמיים ״אני שונא אותך!!!!״ עוזר מאוד. לכמה דקות. אבל בגדול אני לא רוצה לשנוא. זה לוקח ממני יותר מידי אנרגיה. אני רק רוצה שקט, בבקשה, שחרר ממני, עזוב אותי לנפשי. המשפט האחרון נכתב לכל הגברים באשר הם, לכל הגברים בעולם. אבל לא את כולכם אני שונא עכשיו. מבטיח. רק אחד טיפש שאני לא רוצה איתו שום קשר אבל כרגע אין לי כל כך ברירה. אני לא רוצה לאחל לו דברים רעים אבל זה כל מה שאני עושה. תמות.

אז אני יושב פה ומנסה לנשום. שותה קפה קר. זאת שעה טובה לצרוך בה קפאין? אני לא שותה קפה בכלל, וזה הקפה השני שלי היום. למה? כי אין לי מה לעשות עם הידיים ואני כבר לא מעשן. קםאין מעורר חרדה, זה ידוע נכון? אז למה אני שותה קפאין ואז מתלונן שאני לא מצליח לנשום? אפשר ללמוד איך להתמודד עם חיי? אני באמת חושב שהם לא כאלה מורכבים.

עוד שלוק מהקפה הדוחה והמר, ואני נזכר כמה שחרור קיטור הוא חיוני עבורי. אני חושב שכבר יותר קל לי לנשום. אולי אני כן יודע להתמודד עם המצבים האלה. אבל רק בכלל ניסיון ארוך השנים.

יש לי תחושה שבקרוב הסביבה שלי הולכת להשתנות ולא לטובה. זתומרת, מה זה לא לטובה? הסביבה שלי מתפתחת ופורחת, כל אחד לכיוון שלו, ואני מאושר על זה, הבעיה היא שאני תקוע באותו מקום כבר שנים רבות. חברות שלי מתחתנות אחת אחרי השניה. שיחות הסלון שלנו מתחלפות לאירגוני חתונה. איזה אולם סגרת, וכמה עולה כל מנה? בכנות שזה מעניין לי את התחת. שיסלח לי אלוהים כן?אבל זה באמת מעניין לי את התחת. אז אני יושב שם ושותק. ולא מעשן (!!!). ומה יהיה אחרי שכל החתונות יגמרו? יתחילו לדבר על הריונות וילדים. ואני בכלל בן 14. תעזבו אותי לנפשי, אמרתי כבר?

תחושת היצירה שלי חזרה אליי. אני מרגיש שאני מוצף בה. אבל מה? אני לא יודע מה לעשות איתה. כי עם כמה שתחושת היצירה מציפה אותי, מוטיבציה לא קיימת בי. הדבר היחידי שיש לי כוח לעשות זה להכנס למיטה ולישון. באמת, אם לא הייתי צריך לקום לעבודה זה מה שהייתי עושה כל היום. מזל שיש לי שכר דירה לשלם. מה בא לי ליצור? כל דבר. אבל משהו משמעותי. לא בא לי לצייר סתם ציור. אם כבר לצייר אז אולי ליצור איזה סיפור מעניין. לכתוב. כל דבר. באמת. הלוואי שהייתי טוב בפיתוח רעיונות. זה שריר שלא עבדתי עליו מאז תקופת הלימודים. אני צריך רעיון. אני צריך ליצור. הלוואי שיהיה לי כוח ומוטיבציה לעשות סרט אנימציה. לא בשביל שום דבר. רק בשביל עצמי. לא עשיתי אנימציה רצינית מאז סרט הגמר שלי. זה באמת מרגיש כמו כישלון. אני אגיד לעצמי שזה בגלל הנסיבות ואמשיך בחיי כאילו כלום.

אני מרגיש שאני הולך להתפוצץ. אבל האם אני רוצה להתפוצץ? האם זה יעשה לי טוב? יגרום לי הקלה? האם מגיע לאותו בנאדם שאתפוצץ עליו? כן, מגיע לו שיתפוצצו עליו. אבל האם מגיע לי להצפוצץ עליו בגללו? הוא שווה התפוצצות? לפעמים מרוב שוהא מעצבן אותי אני חושב שכן. לפעמים אני מרגיש שעוד שנייה כבר לא תהיה לי שליטה. לפעמים אני מייחל לרגע הזה שלא תהיה לי שליטה והוא יספוג ממני את כל המרמור שאני אוכל עליו. אבל אני שומר על עצמי. לא יודע למה. אולי שווה להפסיק לשמור על עצמי כל כך ולהתחיל לחיות. אני מלא בזעם, אולי העולם צריך לחוות את זה ממני. אולי טיפה.

אסיים בקטע הבא:

בייבי צ׳ארה. זה באמת משמח אותי שהסרטון הזה קיים ושאי פעם הייתה בעולם הופעה כזאת ושצילמו אותה והעלו פיראטית ליוטיוב ושאני יכול לראות את זה שוב ושוב ושוב ולהתפנט מכמה שצ׳ארה מהממת ובא לי להיות כמוהה, לשיר כמוהה, להתלבש כמוהה ולרקוד כמוהה.

מקווה שהיוגה תפתור את בעיית הנשימה כי היא עדיין קיימת וניכרת. תודה למי שקרא, סליחה על שגיארות ההקלדה אם יש, אין לי כוח לעבור על זה. ערב טוב.

אתה מתעורר

לפעמים מפחיד לגלות כמה בורות ושנאה ופוביה מסתתרות בתוך תוכם של כל מיני אנשים שאני מאוד אוהב. זה כאילו לא קיים, כאילו שהכל בסדר, והאמת היא שאני מוקף באנשים שאוהבים אותי ואני מרגיש מוגן ובטוח, רוב הזמן, אבל לפעמים מופרחות לאוויר כל מיני אמירות משונות שגורמות לחזה שלי מעט להתהדק, לגבה מעט לעלות ולמוח מעט מעט לחשוב. זה לא היה אופייני בתוך הראש שלי, אבל הנה זה קיים. להתאכזב? לנסות להבין? אני רוצה להבין את הדברים האלה בכלל? הרי לא הכל קשור בי. האמת, שבעולם מושלם, לא, לא הייתי רוצה להבין את הדברים האלה. גם עכשיו הם בלתי מובנים לי. אבל אנחנו לא בעולם מושלם. אנחנו מאוד רחוקים מעולם מושלם. לפי איך שהאנושות נראית עכשיו, כדור הארץ יקרוס לתוך עצמו לפני שהעולם שלנו יהיה מושלם. אז צריך לנשום עמוק, ולבחור את הקרבות שלך, ואת מי אתה רוצה איתך באמת. וגם כשאתה בוחר אתה יודע – כמו העולם, כך גם האדם – רחוק מלהיות מושלם. וגם אני, כמובן.

אז היי, מה נשמע? זוכרים אותי? אני עומר ונגמרו לי המילים. אבל לא בגלל זה לא הייתי כאן. טוב, בעצם אולי קצת גם בגלל זה. אבל הסיבה העיקרית היא שהמקלדת שלי הלכה לעולמה ופיזית לא יכולתי לכתוב. כאילו, להקליד. אי אפשר לכתוב בטאפינג. אני מצטער, גם לכתוב הודעות בוואטספ זה סיוט. האצבעות שלי ענקיות מידי בשביל זה. אבל הנה אני, חי, נושם ועדיין נאבק על להיות אדם בוגר ומתפקד. קניתי מקלדת בשעה טובה ומוצלחת, וחזרתי לכאן לחפור – אבל כפי שהזכרתי כבר קודם, נגמרו לי המילים. אז אני פותח את הדלת ופשוט נותן להכל להשטף החוצה, כמו מפל. כמו תמיד.

שום דבר לא משמעותי מה שהופך כל דבר שקורה למשמעותי. דברים קורים הם דברים משמעותיים עבורי. לצערי הדברים לא קורים מעצמם. אתה צריך לגרום להם לקרות, אחרת שום דבר לא משמעותי. וככשום דבר לא משמעותי אני נמצא בבעיה קשה. אז אני מנסה להזיז דברים. ואם קשה אז אני צריך להתאמץ.

אני לא אוהב את זה ששום דבר לא בא לי בקלות. כל דבר קשה כל כך והתנועה הזורמת שבה אנשים מצליחים לנוע באוויר מעוררת בי קנאה. אני כולי כבד, מלא משקל, גם פיזי אבל בעיקר נפשי. משקל של פחד ושל חרדה. משקל ודבק. אני רוצה להיות קליל כמו בחלומות הצלולים שהיו לי, כשהייתי מחליט שאני עף ומתחיל לקפוץ. כל קפיצה הייתה קצת יותר גבוהה מהקפיצה שקדמה לה, עד שהייתי רואה את כל השכונה מגבוה וזה הרגיש כל כך אמתי. בסוף התעוררתי וגיליתי שאני, וכל המשקל שלי, גם הפיזי אבל בעיקר הנפשי, דבוקים כל כך חזק למיטה. היכולת לזוז נשארה בחלום.

הנה למשל משהו שלא התגעגתי אליו בלכתוב באינטרנט – התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כמה ימים ועכשיו כשבאתי להמשיך, לא מצאתי אותו. איכשהו הצלחתי לשחזר אבל הקטע הזה שקטעים שלמים נמחקים סתם כי בא להם לא קול בכלל ולא בא לי בטוב.

אני לא יודע מה אני בא להגיד כאן ולא יודע חיכיתי ולא פירסמתי את זה עד עכשיו. קשה לי אבל אני ממשיך ואני רוצה גם להרחיב על זה כי יש לי מקלדת עכשיו, אני יכול לכתוב!!! אבל אני חושב שאני אסיים פה ואחכה לדחף אמיתי של כתיבה שיגיע במוקדם או במאוחר, יכול להיות היום בערב ויכול להיות עוד כמה חודשים לכו תדעו.

יש דבר אחד טוב שקרה מכל הקורונה המסריחה הזאת – מוזיקאים ישבו בבית וכתבו אלבומים בלי סוף. גם אהובתי הנצחית יוקי.

וזה קליפ חדש ומהמם ואני חולה עליה זה כבר לא נתפס כמה היא מושלמת ביי

נמלים במכנסיים

להתחרמן על בנים זה נחמד והכל אבל יו נואו וואט זה לא ממש עובד כי יש כרגע בעולם הזה רק גבר אחד שבו אני מעוניין. כל השאר לא מעניינים אותי בשום צורה, וזה ככה כבר הרבה מאוד זמן. זה בעייתי ועצוב אבל ככה זה וכרגע, ממש ברגע הזה, אין לי כוחות להתנגד לזה ואין לי כוחות להכחיש את זה בפני עצמי. זה המצב. אני בוחר לקבל אותו. מחר אמשיך כרגיל… לשרוד ובגבורה ולנסות להתקדם.

8

1. דיברתי עם איזה בחור והוא היה נשמע לי בסדר אז הזמנתי אותי אליי לדירה והיה בסדר מינוס מינוס אבל אני מרגיש שניפצתי את קיר הזכוכית הדק שנבנה סביבי ברגע שהבן זונה ההוא משנה שעברה דחף את הזין שלו לתוך הפה שלי בלי שרציתי. אני מתלבט אם בא לי על השכן ממול. אני אתלבט עוד קצת ואז אקרא לו להזדרגג קצת. אני לא מרגיש יותר א מיני, הבעיה היא שכשאתה מיני, אתה גם מתוסכל מינית. ולא להיות מתוסכל מינית היה מאוד משחרר.

2. שרדתי את הקיצוצים. לא פיטרו אותי. פיטרו חמישה אנשים שאני מאוד אוהב ומאוד חבל לי עליהם. אבל אותי לא פיטרו. זה מעולה כי להיות מפוטר בתקופת הקורונה זה לא משהו שבא בחשבון אצלי כרגע. אבל אני ילד שרוט שתמיד חושב על הרע, אז כשנודע לי שאני נשאר התחלתי להכנס לסרטים של מה פאקינג אני עושה עם חיי ואם זאת עבודה שמתאימה לי בכלל. החלטתי להשתיק את המחשבות האלה עד אחרי הקורונה. אלוהים יודע מתי זה יגע, ועד אז אסור לנו להרגיש. כאילו, צריכים להיות אסירי תודה על מה שיש ולא להתלונן. הקורונה הזאת לא רק לקחה לי את החופש הפיזי להסתובב בעולם ולעשות מה שבא לי. היא גם לקחה לי את החופש הנפשי להיות עצוב ומתוסכל ולתת לזה לגיטימציה ולא להכנס לפרופורציות כל שנייה כי קורונה. כן כן זה מבגר או שיט כזה, אבל בא לי לבכות על כמה מרים חיי, אני רגיל לעשות את זה כבר כמעט 30 שנה, תחזירו לי את זה!!!.

3. דברים שצריך לעבוד עליהם: קנאה, כעס וסבלנות. את השניים הראשונים יש לי בכמויות, אבל האחרונה אין לי בכלל.

4. אני חושב שאני די גאה בדרך שעברתי למרות שזה לא כיף להסתכל אחורה ולראות את כל מה שעברתי. אבל כרגע אני מרגיש שאני יכול לעשות דברים. בעל הבית ביקש שאני אתקשר אליו ולא חטפתי התקף חרדה, והוא גם היה נחמד בטלפון. היום אני יכול לעשות דברים.

5. החלטתי כרגע להניח למשקל שלי ולעזוב בצד את הבולמוסים הבלתי נשלטים שלי. חקרתי על זה קצת ויש מה לעשות עם זה, אבל אני לא מרגיש שיש לי את הכוח הנפשי להתחיל לעשות משהו עם זה. אני פשוט אשתדל ממש שזה לא יקרה, ואם שוב זה יקרה אני ממש אשתדל להעביר את זה בצורה הכי פחות רעילה כלפי עצמי שיכולה להיות. בלי הלקאות עצמיות ובלי דיכאון. אחרי כל בינג׳ מטורף של אכילה אני מובס. אי אפשר גם להפסיק לעשן, גם להגמל משתייה מתוקה וגם להפסיק לבלוס. לאט לאט ואני אטפל בהכל.

6. הלוואי שאצליח לכתוב ולצייר כל יום.

7. פינת הדברים המשמחים: העלו את הדיסקוגרפיה המלאה של יוקי לספוטיפיי. כן כן עד עכשיו היא הייתה זמינה רק ביפן ועכשיו סופסוף אפשר להסטרים אותה בשאר העולם. ולא רק היא, עוד מלא ג׳ייפופ שאני אוהב.

8.

שלוה ואהבה.

כוכבת הילדות מחנה יהודה

החלטתי להקשיב סופסוף לעצתה של אוקסנה ולהתחיל להתייחס לעצמי כמו לפרס. מי שאיתי בחיי זוכה בפרס שרק ברי מזל זוכים בו. כבר ניסיתי את זה בעבר אבל כנראה שלא הייתי במקום הזה של באמת לאהוב את עצמי. אני עדיין לא אוהב את עצמי אבל אחרי הפנמה עמוקה בה הבנתי שאני תקוע בעולם הזה, החלטתי לנסות לחיות את החיים שלי עם כמה שפחות להתייסר (שזאת המומחיות שלי כבר שנים ובגלל זה קשה לא לעשות את זה), ובאמת באמת להתחיל לאהוב את עצמי, או לפחות לנסות. אני מתייחס אל עצמי כמו לפרס, או מתנה. או יהלום. אנשי ישרא, זוכרים יהלום? אז חזרתי. אני יהלום. נוצץ ויקר ובלתי שביר. מעט חד ולא מלוטש, אבל עובדים על זה. יהלומים לא מוצאים כל יום. ואם מצאת אותי ולא נדקרת מהחוד שלי, כדאי לך להחזיק בי חזק שאני לא אפול ואאבד לנצח. אתה יכול גם לזרוק אותי במחשבה שתמצא משהו יותר טוב, אבל אתה לא תמצא, סמוך עליי. אני מכיר את ההיצע כאן בישראל. יש מעט אבנים טובות ויהלומים לא תמצא. יהלום אמיתי זה הכי יקר ושווה, ואחד כמוני לא תמצא. מה שכן, קריסטלים עשויים פלסטיק אתה יכול למצוא בשפע, אם זה מה שאתה מחפש, אז בבקשה. יהלום כמוני אין. אני פרס. אני מתנה. זוכים בי. ואני בוחר להתייחס לעצמי ככה.

הדבר היחידי שנותר זה לנסות בכל הכוח להמשיך להיות פעיל ולמצוא שיטה להמנע מהבולמוסים שתוקפים אותי באמצע הלילה, כי קהות חושים כזאת כמו שאני מרגיש כשאני מאביס את עצמי אני לא מרגיש בדרך כלל. כאילו נעלמת לי האישיות והאחריות, ואני כבר לא יהלום. אני מגרסת אוכל אנושית ועד שאני לא אתפוצץ אני לא אפסיק. חוויתי התקף כזה אתמול. אחרי שבוע של אכילה מודעת מצאתי עצמי אוכל ללא שליטה. בהיתי במסך בזמן שאני דוחף צ׳יפס לפה, ללא הכרה. המחשבות צורחות עליי להפסיק ולי לא אכפת. אני יודע שאני אגיש רע עם עצמי. אני יודע שכשכל זה יגמר אני אשנא את עצמי. אני גם אומר את זה לעצמי בלופים בראש, אבל אני על מצב רובוט ויש מענה אוטומטי – ״לא אכפת לי״. הפעם לא הצלחתי להקיא, למרות שממש רציתי. בפעם שעברה אחרי שהקאתי זה הרגיש כאילו התנקתי, גם מכל הזוהמה שהכנסתי לגוף וגם מרגשות האשם וההלקאות העצמיות. אבל אתמול לא הצלחתי להקיא. אתם יודעים איזה קשה זה להגן על עצמך בגופך מההלקאות שלך? כשהדברים האלה קורים לי אני מרגיש כמו משוגע.

אני חושב שלאחרונה נהייתי קצת א-מיני. המחשבות האלה מאוד הפחידו אותי בהתחלה כי אני רוצה להיות מיני. אבל… לאחרונה אני מרגיש מוזר. לא היה לי מגע מיני עם גבר מאז פברואר וגם זה היה מזעזע וסגר אותי ואז נכנסה הקורונה המסריחה וזה פשוט התגלגל וכבר נובמבר. רציתי מאוד אבל בחודש האחרון הרצון פשוט נכבה לי. גם סקס עם עצמי בקושי יש לי. שום דבר לא מרגש אותי והכל אפור, כל הפורנו משעמם אותי והפנטזיות בראש פג תוקפן. אני חרמן ותמיד הייתי מתוסכל שאין הרבה סקס בחיי בגלל החרדות שלי. אני רגיל להיות מתוסכל מינית. אני מפחד שהזדקנתי והתסכול כל כך השתרש בי שהגוף כבר הפנים, סקס לא יהיה פה, וזהו, הליבידו כבה לעד. אני רוצה מישהו שיהיה איתי ושנתחבק ונתנשק ונעשה סקס ונישן ביחד, אבל אני רוצה גם יותר מזה. אני רוצה שבבוקר הקסם לא יעלם. בבוקר אני עדיין רוצה להרגיש נחשק. אני מסתכל על הפרצופים באפליקציות וכולם מגעילים אותי ואני לא מדמיין את עצמי עם אף אחד מהם. בא לי שמישהו ישכב לידי וירצה בי גם בלי שום קשר לסקס, ובאותו זמן בא לי להמשך אליו. מלא זמן לא נמשכתי לגבר. אני לא נמשך לאף אחד, רק לאדון כתום רוסי ולכל מי שאסור. אולי זה מנגנון הגנה כזה, להמשך ולרצות את מה שאי אפשר. ככה הכל נשאר בגדר פנטזיה, אי אפשר באמת לעשות משהו ואז לא נפגעים. ״אולי״… בטוח. אבל איך אני פותר את זה? זה מרגיש לי ממש חסר שליטה.

וזה מוזר. אני מתחיל לחשוב על הדברים האלה דווקא שאני כן סופסוף מתחיל לשלוט על חיי, או לפחות מנסה בכמה רבדים. אני מאוד מנסה להיות מודע למה אני מכניס לגוף שלי. אתם יודעים שכבר עוד מעט חודשיים אני לא מעשן? וכבר שבוע לא שתיתי שתייה מתוקה, פאקינ שבוע בלי קולה אתם יודעים מה זה?!?!

תמיד השתדלתי להיות מודע לעצמי ולמה שקורה בחיי, אבל זה תמיד היה באופן ביקורתי והלקאתי. היום אני חושב שאני מנסה להיות מודע לעצמי קצת באופן יותר מעשי. אם אני מצליח לשלוט על כל מיני דברים שפעם, ממש לא מזמן, הרגישו לי ממש חסרי שליטה, כמו להדליק סיגריה, או לשתות שתייה מתוקה, דברים שהייתי עושה באוטומט בלי להרגיש בכלל, אולי בהמשך אני אצליח להמנע מהבולמוסים, או להבין מה לעזאזל קורה לי בתוך הנפש וגם לשנות את זה. מעיין עבודה כזאת של להתחיל מבחוץ ולהכנס לבפנים. התחלתי, אני מקווה להמשיך. זה פשוט כיף להצליח. כמעט חודשיים ללא טבק וניקוטין, שבוע ללא שתייה מתוקה. מעניין מה הלאה. אני מצליח להגמל מהרגלים רעים אני בשוק אמאלה שיואוווווו

החיים קשים, במיוחד לאחרונה, אבל ישבתי היום עם אוקסנה בכיכר הבימה והשיחה איתה מאוד חידדה לי את מי שאני ולמה אני שואף, ואני אוהב את מה שחודד שם. הייתי צריך להזכר בזה. אכתוב על זה מתישהו.

אחד הדברים היחידים שמצליחים לעשות לי כיף בזמן האחרון הוא האלבום של מנגו. תצחקו מכפת ליייייי אני רוקד ושר עם ר מתגלגלת וזה באמת אחד האלבומים הכי כיפים ששמעתי לאחרונה וחבל ששמעתי אותו רק עכשיו כי הוא קיים כבר 40 שנה (כאילו כנראה פחות אבל זה אייטיז אז חשבון פשוט מקווה שחישבתי נכון אני חרא במתמטיקה 3 יחידות בקושי עובר ביי)

שרק יבוא ואני אגיד לו. שרקקק יבואאא!!!!! נווו.

החפירה הארכיאולוגית של עומר

מאיפה להתחיל? כמה שאני מתגעגע להקליד. בשישי האחרון הקלדתי במקלדת של המחשב של אמא שלי ונזכרתי כמה סיפוק יש בפעולה המוזרה הזאת של להזיז את האצבעות על גבי כל מיני כפתורים, מהר, לשמוע את הצליל של התקתוק ולראות על המסך שנוצרות מילים שהופכות למשפטים ואז לפסקאות. המקלדת בלפטופ שלי דפוקה. היא נוראית ואי אפשר לכתוב בה. אני נאלץ להשתמש באייפד אם אני מרגיש שאני חייב להוציא משהו מהסיסטם, וכפי שאתם שמים לב זה לא ממש קורה הרבה. לא בגלל שאין מה להוציא, פשוט החוויה לא דומה בשיט למה שתארתי קודם. חוץ מזה שאת האייפד רכשתי בשביל לאייר, ולפעמים נדמה לי שאני עושה עליו הכל חוץ מלאייר. גם המסך שלו נסדק כשעברתי לגור לבד, מה שגורם לי ממש לפחד להשתמש בו כדי שלא ימות לי לגמרי. אז אני צריך לקנות מחשב חדש עם מקלדת עובדת אם אי פעם ארצה לכתוב שוב. המחשב צריך להיות מספיק חזק בשביל תוכנות אנימציה ועריכה, אם אי פעם אחליט שבא לי לעשות אנימציה או לערוך. זה מלא כסף שאין לי. גם לתקן את המסך של האייפד זה מלא כסף שאין לי. אז בינתיים אני אחיה ממה שיש ואולי יום אחד אתעשר ואז כל הבעיות הקטנות והמעצבנות האלה יפטרו. זה לא באמת בעיות, יותר כמו צרות של עשירים, וזה מצחיק כי אין לי שקל על התחת, אבל את כל המכשירים האלה קניתי בעצמי אז מותר להתבאס כשהם נדפקים ונשברים נכון? בשבוע שעבר הבנתי גם שכל הדברים המטומטמים האלה הם לא יותר מהבל הבלים חסר משמעות ושהכל פשוט כלום ושום דבר, אבל זה בהמשך.

נתחיל מידיעה משמחת, אולי היחידה, וזה גם בגלל שהרבה זמן לא עדכנתי פה – הפסקתי לעשן. אני כבר חודש ושבוע לא מעשן. המחשבה על להפסיק לעשן הייתה לי במוח כבר המון המון זמן, אבל אחרי כמה ניסיונות כושלים ותלות נוראית בניקוטין זרקתי אותה לאחת הפינות החשוכות של המוח עם ניסיון לנחמה עצמית שיום אחד אפסיק, בלי באמת להאמין לעצמי. הרי, אני מלך ההתמכרויות. אוכל, סמים, תרופות, אסור לתת לי יותר מדי ממשהו אחרת זה לא יגמר.

עם הסמים הפסקתי כבר לפני שנה וחצי, או אולי שנתיים, אחרי שהגעתי למסקנה שזה עושה לי יותר רע מאשר טוב. אתם יודעים איזה פחד זה להתחיל להתמודד עם עצמך בלילות אחרי שבמשך תקופה מאוד ארוכה היית מעשן כל לילה, כל הלילה, מציף את עצמך במחשבות יפות ורעיונות גדולים? מילא הייתי עושה משהו עם כל הרעיונות המדהימים האלה, אבל כשאתה בסטלה אתה לא באמת מצליח לעשות משהו עם רעיונות, וכשאתה לא בסטלה הקיום כל כך כואב שאתה רק מחפש את הזמן שבו תוכל לעשן שוב ולברוח מהכל. וכך זה היה, מעשן את עצמי למוות. פעם מרוב שהייתי מסטול, בכל פעם שהייתי עוצם עיניים הייתי רואה צורות גאומטריות שזזות בחלל. שתבינו עד לאיזה רמה הגעתי בעישון וויד, שהתחילו לי סימפטומים של סמים פסיכדליים מרוב עישון. שלושה קינגסייזים בלילה, לפעמים ארבעה, ואיזה כיף היה. לא הייתי פה. הייתי בחלל החיצון וחשבתי על דברים יפים. אבל לא באמת, כי זה לא אמיתי וזה יוצא מפרופורציות מהר מאוד. באיזה סוף שבוע אחד נגמר לי החומר. אין מצב שאני מתמודד עם עצמי סוף שבוע שלם שאני לא מסטול. בכיתי לכל החברות שלי שאני בלי חומר ושמישהי מהן תסדר אותי כי אני מפחד להשאר סחי בלילה. שתבינו את רמת הנרקומניות, איכס. אחת מהן אמרה שאני לא אדאג ושהיא תביא לי חומר כשהיא תסיים את המפגש עם החברים שלה. אני לא יודע איזה חומר היא הביאה לי באותו היום, אבל אפשר להגיד שהוא מה שגרם לי להפסיק לעשן את החרא הזה. עישנתי אותו ופתאום המחשבות הנעימות והרעיונות הגדולים הפכו למחשבות על מוות ודברים מפחידים. פראנויות מטופשטות ומפחידות, חרדות נוראיות. טוב, זה לפעמים קורה, ואני כבר יודע להתמודד עם זה כי זה קרה בעבר. נעשן שוב הלילה, זה בטח היה חד פעמי. זה לא. מאז הסטלות הרעות שחטפתי מהחומר הזה משהו בסיסטם השתבש ולא הייתי מסוגל לעשן יותר בלי לחוות תופעות מגעילות. ואני רוצה לברוח, אני לא רוצה להשאר כאן, בא לי לעשות מרתון איט גרלז כשאני מסטול מהתחת וצוחק עד לב השמיים, לא בא לי לשבת ולהרגיש שארבעת הקירות שסובבים אותי סוגרים עליי. אבל לא הייתה לי ברירה כי זה כבר לא היה לברוח למקום שכולו טוב, זה היה לקפוץ ראש לתוך התהום של המוות, ועוד מבחירה. לא הייתה ברירה והפסקתי. ניסיתי פה ושם במפגשים עם חברים לעשן והחוויה כבר לא הייתה טובה. אני מתבאס שאין אצלי קצת. אין אצלי במידה. זה לא לקחת קצת ולהיות שמח. זה לקחת הרבה ולהזריק אושר מרוכז לתוך הוריד ואז להתפלא שהוריד מתפוצץ לך בפנים. וויד זה נהדר והרסתי לעצמי פעולה נחמדה שהייתי יכול להפיק ממנה המון דברים טובים. אני רק מצטער שלא הספקתי להזדיין כשאני מסטול. אבל לא הזדיינתי בכלל באותה תקופה, זה היה רק לברוח. כמו עכשיו בעצם. למה, אני עושה סקס? כל מה שאני עושה זה לנסות להרגע.

נחזור לסגריות. אם כבר דיברנו על לברוח. הסגריות היו חברות שמצילות אותי כמעט מכל דבר. שיחת טלפון מפחידה? הדלק סיגריה! מפגש חברתי לא ברור? הדלק סיגריה! אתה מחכה שהמים לפסטה ירתחו? הדלק סיגריה! כן, להדליק סיגריה היה פתרון קסם להכל, בין אם זאת בעיה קטנטונת ובין אם זאת בעיה של ממש, קודם כל תדליק סיגריה ואז תראה מה עושים. סיגריות גם היו חומת מגן לביטחון העצמי הרעוע שלי. אם אין מה להגיד, אפשר לעשן. אם אין מה לעשות עם הידיים, אפשר לעשן. זה פותר כל כך הרבה דברים שאתה לא מסוגל להתמודד איתם, כל מה שאתה צריך לעשות זה פשוט להדליק סיגריה. הבעיה מתחילה כשפתאום הצורך הנפשי בסיגריה נהפך לצורך פיזי, שזה הכי מוזר. כמו צמא, או רעב – רק בריאות. זה באמת מפחיד. אני לא זוכר מה גרם לי לפני חודש ושבוע להחליט להפסיק, אבל אני מאמין שאלה היו המחשבות הרגילות על הפסקת העישון שהיו באות אליי, רק שהפעם הן באו אחת על השניה, עשו לי ערימת ילדים בתוך המוח. וגם, זוכרים את חשבון הנפש מיום כיפור? גם הוא תרם להחלטה להתממש. התחיל ליפול לי האסימון שלעשן סיגריות זה יותר רע מאשר טוב. ברור שידעתי את זה עוד קודם, לכן רציתי להפסיק, אבל לא הייתה הפנמה וגם לא הייתי מוכן. איכשהו עכשיו הרצון להפסיק התברג טוב במוח, וההפנמה שסיגריות זה חרא אחד גדול סופסוף הוטמעה לי בראש. אבל כמו בסמים, להפסיק לעשן זה מפחיד. זה אפילו יותר מפחיד מלהפסיק לעשן וויד. וויד זה לגמרי נפשי, לא הרגשתי התמכרות פיזית בכלל. טבק לעומת זאת זה נפשי ופיזי הארדקור. וזה גם באמת להתחיל להתמודד ביומיום עם דברים שמפחידים אותי, כמו שלא יהיה לי מה להגיד או התמודדות עם החרדה שמגיעה לפני פגישה חשובה. ובואו, זה מסריח ודוחה. נמאס היה לי להריח כמו מאפרה מהלכת. הרגשתי כמו גועל נפש. ואם נחזור לחשבון נפש ההוא מיום כיפור, גם רציתי להתחיל לאהוב את עצמי. אני חושב שאני לפחות, לא יכול לעשן ולאהוב את עצמי בו זמנית. בעישון יש יותר מידי הרס עצמי בשבילי בשביל לאהוב את עצמי. זה לא הגיוני. כאילו, זה כן הגיוני כי אני לא אוהב את עצמי. אבל הגעתי למסקנה שאם אני רוצה לאהוב את עצמי אהיה מוכרח להפסיק לעשן. אז עישנתי את השאריות האחרונות של חפיסת הטבק האחרונה שלי לפני כחודש ושבוע, וכשהכל נגמר החלטתי שאני לא קונה יותר טבק. שלושת הימים הראשונים היו גהנום. צום. מי שאי פעם צם יודע מה זאת ההרגשה הזאת. ככה זה מרגיש. אתה אוכל ושותה אבל אתה עדיין מרגיש כמו צום, כי אתה לא מעשן. וזה פאקינ קשה. הצורך הפיזי חופן לך את החזה ולוחץ חזק חזק. שלושה ימים של גהנום. ביום הרביעי הצורך הפיזי עוד קיים אבל חלש יותר. מה שמתחיל להציק אלה הסיגריות שאתה רוצה לעשן בחלק מסויים של היום בו תמיד עישנת. אין יותר את הסגריה של 11 בבוקר, תמות עכשיו. אין יותר את הסגריה של אחרי האוכל. אין יותר את הסגריה שאתה מחכה שהמים לפסטה ירתחו!!! (אני עם כירה חשמלית נו). אחרי כמה ימים גם זה עובר, אבל זה הרבה פחות קשה מהחלק הפיזי. ככל שהזמן עובר רמת הקושי וההתמודדות עם החוסר בניקוטין יורדת ואחרי בערך שלושה שבועות כבר לא חשבתי על סיגריות בכלל. לא אשקר, כשהרגשות מגיעים לקיצון, בעיקר שלילי, ההתנייה לסיגריה עוד קיימת, וזה אכן קשה, וזה גם קרה והדלקתי סיגריה, אבל שניה, סדר כרונולוגי נו אני חולה נפש תעזבו אותי.

משפט אחד נתן לי מוטיבציה להמשיך עם ההפסקה הזאת – כשיורד גשם כולם נרטבים, המעשנים ידליקו סיגריה כדי להתמודד עם זה, אלה שלא מעשנים פשוט יתמודדו עם זה. משפט גאוני והוא ילווה אותי עוד המון זמן. סיגריות זה מגעיל ואני שמח שהפסקתי.

אני רוצה לשים פה כמה דברים שציירתי באוקטובר. איורים חסרי כל משמעות שדווקא די אהבתי ואני רוצה שגם פה הם יופיעו. כל מיני ניסיונות חדשים עם פלטות צבעים שונות וכו:

חברה החליטה לפתוח עסק של קייטרניג וביקשה שאאייר לה משהו. אני חושב שזה יותר פיין מכל הדברים שאי פעם עשיתי לבקשתו של מישהו. כמובן שזאת לא גרסה סופית וזה יתפרסם רק כשהעסק יתחיל לעבוד.
ניסיתי לצייר את אחד הזמרות שאני הכי אוהב בעולם – שאדיי. זה לא יצא דומה אבל אני אוהב את התוצאה. בכלל, איור של אנשים קיימים ממש קשה לי, במיוחד אם הם יפים בצורה קיצונית ואין שוב דבר קריקטורי שאפשר להקצין בפנים שלהם. אני רוצה לשמר את היופי ואני מרגיש שבהקצנה של פרטים מסויימים זה פשוט לא עובד. אני גם לא ממש יודע לעשות את זה.
אני אוהב את זה למרות הפוזה הלא ברורה של הדמות. פה ניסיתי להצמד לפלטת צבעים מוגדרת מראש ולא לחרוג ממנה בשום אופן. האמת שזה אתגר ממש כיפי.
כנ״ל.
זה כבר צויר בנובמבר. כשאני מרגיש רע יש בי צורך לצייר דברים מאוד אפלים ולהציג אותם לעולם, אבל זה בעייתי מאוד אם פעם היית אובדני ויש לך משפחה חרדתית. בשנה שעברה פרסמתי כמה קשקושים ממש אפלים (נמצאים פה גם בבלוג) וזה גרם למשפחה שלי להתחרפן ולחשוב שאני מתכנן להתאבד. וזה ממש מעצבן, כי הדבר היחידי שעזר לי באותה תקופה זה לצייר את הרגשות שלי. הרצון הזה לצייר את הרגשות חזר אבל אני לא יכול לעשות את זה כמו בשנה שעברה אם אני רוצה שלא יציקו. החלטתי לצייר את זה באופן חמוד יותר ולבחון איך המשפחה מגיבה לזה. זה ממש מצחיק כי כשאתה מסווה דברים עם לבבות וצבעים פסטליים אנשים כאילו מפספסים את מה שבאמת מצוייר. אני גם אוהב את הסגנון הזה של חמוד אבל פסיכותי. זה בול אני.
גרסה אלטרנטיבית

טוב, אני לא זוכר מה עוד קרה באוקטובר. אני רק זוכר שניסיתי לצייר מלא ולשמור את הראש מעל המים. שמעתי מלא שירי איידול מטומטמים כי זה הדבר היחידי שגרם לי לחייך. אבל יש סיבה שאני לא זוכר מה קרה. הכל נראה לי כל כך טיפשי ולא חשוב.

בראשון שעבר הלכתי לעבודה ואז נאמר לי שסבא שלי בבית חולים ושזהו, צריך להפרד ממנו. הגעתי לעבודה ב9, וב10 הייתי כבר בתל השומר. אמא שלי נראתה זוועה ולא הצליחה לעמוד. פחדתי שהיא הולכת לקרוס בכל רגע. סבא שלי היה מורדם ומסומם מהתרופות. הרופאים אמרו שאפשר להחיות ולהנשים ולחבר למכשירים, אבל סביר להניח שזה הסוף. אמא שלי ואחיות שלה ביקשו לא לבצע בו שום דבר שיכול לגרום לו סבל, ולכן הוא לא היה מונשם ולא מחובר לשום דבר חוץ מלדברים הרגילים שכל מאושפז מחובר אליהם כמו אינפוזיה וקטטר. מה שנותר היה רק לחכות לסוף. אמא סיפרה (היא גרה איתו), שבמוצאי שבת הוא התעורר ב12 בלילה מבולבל, חשב שזה בוקר, דיבר ברוסית וביידיש וצעק שכואב לו. אני מאמין שזה היה מפחיד כי אמנם הוא היה בן 92 אבל הוא תפקד ודיבר ואף פעם לא היה מבולבל בצורה כזאת. היא מיד הזמינה אמבולנס. אני מאוד כועס עליה שלא התקשרה אליי מיד אחרי כדי שאני אבוא לעזור לה בבית חולים.

בצהריים חזרתי לדירה כדי לנוח. משהו כנראה נדפק לי במוח כי חלמתי והחלום ממש רעד. לא יודע איך להסביר את זה. לא חלמתי שהאדמה רועדת או משהו כזה. החלום עצמו פשוט רעד. כמו שאתם רואים טלוויזיה והיא מרצדת והדמויות בסדרה שמות לב לזה שהטלוויזיה שלכם מרצדת למרות שזה לא קשור לעלילה, רק בחלום. זה היה מפחיד מאוד והעיר אותי מהשינה. בערב קפצתי לבית חולים שוב כדי להיות עם סבא ולפגוש את אמא ואת בת דודה שלי שהתנדבה להשאר איתו למשך הלילה. נשארתי איתה בערך שעתיים, דיברנו קצת וצחקנו קצת שסבא ישן לידנו. זה מאוד מוזר. אתה לא יודע מה לעשות. סבא כבר בסוף הדרך ואתה תוהה אם מותר לצחוק ולדבר רגיל. אף פעם לא חוויתי כזה דבר כי הסבא השני שלי ושתי הסבתות נפטרו עוד כשהייתי קטן מידי ולא ציפו ממני להתמודד בצורה מיוחדת. והנה אני אדם מבוגר ולך תלמד משהו חדש – מוות. אחרי זה שוב חזרתי לדירה וכשהלכתי לישון השיבושים במוח המשיכו. לא נרדמתי וכל דבר קטן ממש הפחיד אותי, אבל בצורה לא לגיטימית. הטלוויזיה דלקה וזה הפחיד אותי שהיא דולקת אבל גם הפחיד אותי לכבות אותה. פחדתי להסתובב ולשנות תנוחה במיטה לתנוחה יותר נוחה, אבל בלי שום סיבה. פשוט פחד. חשבתי על דברים מאוד קז׳ואליים כגון יש כלים בכיור (סתם דוגמה) ונתקפתי פחד. אני אומר לעצמי מאמיייי בוא נרגע, המחשהות האלה לא מפחידות. אבל בכל זאת פחדתי. אני מאמין שהפחד היה מהמוות, אבל זה לא הרגיש ככה. הרגיש לי שאני מפחד מזה שיש כלים בכיור. אבל פחד טהור כזה, ואין סיבה. לא פחדתי שהכלים יאכלו אותי, לא פחדתי לכבות את הטלוויזיה כי יהיה חושך, פחדתי כי זה פשוט היה ככה. מוזר לחלוטין.

ביום שני בבוקר סבא שלי נפטר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז התחלתי לעבוד. אמא שלי נשמעה רגיל בטלפון. איך נשמעים בכלל שאבא שלך מת? לא ידעתי, אבל אחרי שגיליתי הבנתי שגם לא רציתי לדעת. הלוויה הייתה בצהריים. זאת הייתה אחת החוויות הכי מזעזעות, מחרידות ומטלטלות שחוויתי אי פעם. אני לא ארחיב, אין כל כך מה לזכור וזה גם צרוב לי בתור המוח. אני רק אגיד שלראות את אמא שלך מתאבלת ולשמוע אותה מקוננת זה לא דבר שאאחל לשונאי הכי גדולים. סהר באה ללוויה ובגלל שהייתי עצבני כי ראיתי כל מיני בני משפחה זבלים שאני לא אוהב אמרתי לה לגלגל לי סיגריה מיד. זה היה אחד הדברים היותר דוחים שעישנתי אי פעם, גרם לי לקוצר נשימה ואפילו לא סיימתי אותה. לפחות פיתרון קסם אחד הלך לו לעולם. בכיתי על סבא. אבל כשחזרתי הבייתה התפרקתי ובכיתי על אמא. סיפרתי לה את זה ואמרתי לה שאני דואג לה, והיא אמרה שהיא לא רצתה להדאיג אותי אבל ככה נשמעים כשמאבדים הורה. אני לא בא אליה. טענות חס וחלילה, ולא מאשים אותה בשום דבר. אני באמת לא מתאר את עצמי מגיב אחרת. אני אוהב את אמא והלוואי שאצליח לעזור לה להיות חזקה.

ביי סבוש. אני אוהב אותך למרות שתמיד היית מקניט אותי ומעיר לי על איך שאני נוהג, צוחק עליי שאני הומו ושיש לי צבע עור של פרענק. כזה היית, חסר עצם בלשון. אבל בגלל זה כולם אהבו אותך. והיה כיף שבכל פעם שהיה קצת שקט היית מתחיל לשיר. הלוואי שעכשיו אתה עם סבתא ואתם מטיילים בגן עדן והולכים לשוט בספינה ולרקוד ואלס. והלוואי שהייתי מצליח להתקרב אליך יותר, אבל לפעמים זה הרגיש קצת בלתי אפשרי. לא באשמתך, באשמתי, כי רוב חיי הייתי פחדן. אבל היי, אני החלטתי שאני רוצה להתחיל לאהוב את עצמי ולהפסיק להיות פחדן זה חלק מזה. אז אולי יהיה בסדר.

ביום שלישי חגגתי יומולדת 29. איזה פאן. התעוררתי בבוקר והרגשתי כמו גוש חרא. לא רציתי לזוז בכלל אבל ידעתי שאם אני לא אקום ואתאפס על עצמי הדרך לתהום לא תהיה ארוכה. חוץ מזה, אני צריך להיות בסדר בשביל אמא, לפחות בשבוע הקרוב, אז צריך להתאמץ. אני זוכר שלפני שכל הסיפור עם סבא קרה, פחדתי מהיומולדת הזה. לא רציתי תשומת לב מיותרת אבל ידעתי שאני אעלב אם לא יתנו לי אותה. פחדתי שאני לא ארגיש מספיק אהוב ביום הזה, או שאני ארגיש אהוב ולא אדע איך להכיל את זה. אבל ביומולדת עצמו, קמתי בבוקר והבנתי שהכל בולשיט אחד גדול. בכלל, כל הדברים שאי פעם הציקו לי, שאי פעם הייתי בגללם עצוב, פתאום נראו לי כל כך מטומטמים ולא רלוונטיים. אי אפשר להתייחס לכל זה באותה צורה אחרי שאתה רואה את אמא שלך בצורה מסויימת. הבחור ההוא מירושלים שהרשתי לעצמי ליפול למענו ולבכות בגללו? פאק איזה בולשיט אילו שטויותתתת. לבכות בגלל גברים? להיות מוטרד בגלל יומולדת או עבודה ולתת לזה להוציא אותך מאיזון? אני יודע שזה לא בשליטתי אבל אני כועס על עצמי שנתתי לעצמי להגיע לכזאת קיצוניות בהרגשה על דברים כאלה מטומטמים. לא אחרי שראיתי את אמא בלוויה של סבא. החברים מהעבודה שלחו לי עוגות של מגזינו לדירה וזה היה מאוד מוערך ונחמד. בערב ישבתי עם כמה חברות שהביאו לי בלונים ועוגה וחטיפים וזה היה מאוד מוערך ונחמד. אבל תסלחו לי, באמת, לא ממש הצלחתי ליהנות ורק חיכיתי שיגמר. אני אוהב את כולם אבל מותר לי להרגיש ככה יום אחרי שסבא שלי נפטר ושראיתי את אמא שלי בלוויה שלו. במשך כל השבוע שנזכרתי באמא שלי בלוויה של סבא שלי התחלתי לבכות כמו מטורף וזה קרה בעיקר בלילה.

אז כן היה שבוע מאוד קשוח אבל אני מרגיש שבעקבותיו למדתי דברים חדשים והתפתחתי קצת. מותר להרגיש, גם אם מדובר ברגשות שליליים. עליי לקבל באהבה כל רגש שעולה אצלי. אם לא אקבל באהבה והבנה כל רגש שעולה אצלי אני לא אצליח להתמודד עם אף אחד מהם. אבל גם חשוב לזכור לא לצאת מפרופורציה. במיוחד לא על דבר מטומטם כמו גבר. הבדידות קשה ומותר להרגיש את זה, אבל כשאתה חווה סוגים שונים של עצב ומגלה עליו דברים חדשים אתה גם מבין שאפשר להתמודד איתו כשהוא בא בצורות שונות, עם פרופורציות וניסיון עבר. אחרי הכל אני באמת חושב שאני בנאדם חזק. לא כולם מתמודדים עם סערת רגשות תמידית. זה מאוד כיף להיות רגוע, אבל אפשר לפעמים להתמודד עם זה שאני לא רגוע. זה בסדר. הכל זה בסדר. ״מה שאת זה בסדר״.

אני מאוד מאוד כבד ואין לי טעם לכלום אבל אני מאמין שזה בגלל השבעה ואני מקווה שזה יעבור בקרוב למרות שגם לפני השבעה הייתי מאוד מאוד כבד ולא היה לי טעם לכלום אז אני כבר לא יודע. הלוואי שבגיל 29 אני אמצא טעם למשהו בחיים האלה.

לציור הזה אני קורא ״מורתי התמנונית״
צבעים אלטרנטיביים. גיליתי שזה ממש כיף לשנות צבעים של ציור מוכן ולהכניס בו עוד טיפה שיגעון.

אני מתנצל מראש אם יש טעויות הקלדה, זה כל כך חופר שאין לי כוח לעבור על זה. אם קראת עד לכאן אני מאוד מעריך אותך ומודה לך. אחרי שאני כותב ככה הנשמה שלי מרגישה כל כך רפוייה ואני מרגיש שאני יכול לישון טוב. לכתוב זה לאונן עם הנשמה. סורי נוט סורי.