Scraggy

אני חייב להביע את עצמי אבל זה מרגיש כאילו אין בי תוכן. כולי ריק.

כשחשבתי שהבסתי את הפייסבוק והאינסטגרם, הגיע הלינקדאין והוכיח לי שיש רמות חדשות לחרא שרשת חברתית יכולה לגרום לך להרגיש. אני לא ממליץ.

החיים קשים, ואין מה לעשות עם זה. לפעמים קשה יותר, לפעמים קשה פחות. תמיד קשה. לא נורא. נתמודד. נתגבר. נתחזק. נמשיך.

אני עייף ולא בא לי לישון. בא לי לשהות קצת בתוך החושך והכלום, הם נעימים לי.

אלה היו כמה משפטים שעתבתי לעצמי בזמן האחרון, בו ההתמודדות היא חדשה ובוחנת ומתרגלת ומבורכת וקשה מנשוא, אבל ממתי היה קל לשאת משהו בחיים האלה?

עולם כזה

העולם היה יותר מידי קטן בזמן המועט שאנחנו מכירים, והפראנויות שלי מתחילות לעבוד שעות נוספות. הסרטים בראש שלי מתחילים לרוץ, תסריטים שלמים. זה לא נעים לי. אם לזכור אותך אומר להתמודד עם השיט הזה, אני לא רוצה ממך כל זכר. תתנדף לי מהמוח כבר. בבקשה, תודה.

הלוואי שלא היה צריך להיות בוגר ולהבין שאלה החיים. בא לי להתלונן. אבל לא בא לי שיגידו לי בקרירות מקפיאה שאין מה לעשות וככה זה וצריך להמשיך. בא לי שיבינו אותי, יגידו שאני צודק וילטפו אותי לנצח.

כל השבת הייתי מסטול כמו שלא הייתי הרבה זמן והיה כיף להתכרבל במיטה ולצלול. להגיד שהתגעגעתי לתחושה הזאת? זה בהחלט מנתק אותך, אבל אני במקום אחר בחיים שלהיות מנותק לא כל כך מתאים לי. וגם, החרדה הזאת שאתה מסטול ליד אנשים, אליה בטוח לא התגעגעתי. אני מרחף וכולם על הקרקע וזה מלחיץ. לפחות זה עזר לי לישון כמו צריך, אבל אני חושב שאני כבר מעבר לדברים האלה לצערי.

מזל שיש חברות. מזל שהן חכמות. מזל שהן מזכירות לי לנשום.

bed

לפעמים בא לי שיהיו זרועות שיעטפו אותי ויתנו לי לנוח בתוכן. ושהזרועות האלה יהיו מחוברות למישהו שיסדר דברים וידאג לדברים, ואני פשוט אהיה שם. כל דבר שאי פעם רציתי בחיי הייתי חייב להשיג בעצמי. טוב, גם קיבלתי עזרה פה ושם. אבל את הדברים המסובכים באמת שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה להגשים חלומות או לראות נופים אחרים, אף אחד לא היה שם בשביל לדאוג לי שזה יקרה. המלחמה על לחיות את החיים בתור אדם מבוגר כפי שאני רוצה היא מלחמה אין סופית ולפעמים אני מפסיד בה. אני גם מנצח. נמאס ללחום לבד. בא לי להסתתר מאחורי מגן שאיש קרוב מחזיק, עם זרועות חזקות, להרגיד את הרעידות מהפגיעה לבל לא להפגע.

ואני כותב את זה עכשיו כי שבוע הקורונה שלי ושבוע הפוסט קורונה שלי היו מזוויעים. אמנם הצלחתי לנוח מעט מהעבודה ולעשות פאוז לכמה רגעים, אבל כמויות הסטרס והחרדה שנכנסו לחיים שלי מאז שכל זה התחיל בטוח הורידו לי שנים מהחיים ואני מוכן להתערב על זה כי זה באמת מרגיש ככה בנפש.

אני חושב שבשבועיים האלה במצטבר ישנתי אולי שני לילות. אני מסוייט. בכל פעם שאני עוצם את העיניים והגוף נכנס למצב של נמנום, תסריט אימה אחר מתחיל. אני לא מספיק לישון אפילו שעה וכבר מוצא את עצמי קופץ בבהלה כשכולי מזיע. ואני לא מגזים, באמת הסכלתי על השעון בכל פעם שהתעוררתי רועד מפחד וגיליתי שישנתי רק חצי שעה, ארבעים דקות. חלומות מפחידים וחרדות שמגיעות אחריהן, וחרדות משנאה, וחרדות מקצועיות, ולא אוהבים אותי, ואסור לי לקחת קלונקס כי אני אתמכר, יש לי בעיית התמכרות, אל תיקח קלונקס, ועוד סיוט, ועוד סרטים, ועוד סטרס, הם בטח שונאים אותי בעבודה, אני חרא של אנימטור, אני מפחד לחזור לשם ואני מפחד לצאת מהבית כי לא יצאתי ממנו כבר שבעה ימים ובחוץ מפחיד, ועוד סיוט, ועוד אחד, ופעם השכנה המציקה נכנסת לי לדירה ואני נאבק בה שתצא ותפסיק לרדת לחיי, ופעם מישהו זר נכנס אליי לדירה ואונס אותי ואני מבין שאני חייב לשתף איתו פעולה כדי שיעוף מעליי, ופעם אני מנסה להגיע לאיזשהו מקום ללא הצלחה והכל קורה בדירה שלי במצב חצי ישן חצי ער ומרגיש מאוד אמיתי והכל נורא שטני ורע ואפל וכשאני מתעורר אני מרגיש ג׳וקים, ג׳וקים בכל מקום, ואני רוצה לישון אבל אני מפחד לעצום שוב את העיניים ואל תיקח קלונקס כי אתה תתמכר, יש לך בעיות התמכרות. כל זה קורה גם לאחר הקורונה שאני צריך ללכת למשרד ולתפקד אחרי לילה של בלהות, וכמובן שמבט אחד לא במקום של מישהו כלפיי או לא כלפיי אומר שהוא שונא אותי וכמובן שאם כרגע אני עובד על משימה משעממת זה אומר שאני לוזר אפס חרא אנימטור ולא סומכים עליי בשביל לתת לי משהו רציני יותר. מלא שטויות שבמוח החרדתי שלי נחרטות כעובדות בשטח.

כתבתי לפסיכאטר שלי ולקח לו זמן לענות אז נכנסתי לסרטים שנמאס לו ממני ועכשיו גם הוא שונא אותי. למזלי יש לי פסיכיאטר שהוא נשמה גבוה וטובה, הוא חזר אליי ואיך ששמעתי את הקול שלו קשיון השרירים התרכך ויכולתי להרפות. דיברנו קצת ומסבתר שתופעת הסיוטים אחרי הקורונה זה דבר שכיח, ובכלל מצב נפשי ירוד אחרי קורנה זה מאוד נורמלי. אני יכול להבין את הקטע של הירידה במצב הנפשי, אבל מהההקשר לסיוטים? בכל אופן, השיחה איתו עזרה לי מאוד ואני מקווה שהלילה לא יהיו סיוטים. מותר לי לקחת קלונקס אם אני צריך, הוא אמר את זה.

אז המלחמה בחיים קשה. ולא הייתי לבד בכלל בימים האלה. חברות תומכות, מגיעות עם עם קופסאות אוכל ופינוקים, הורים דואגים שגם כן באים להביא לי אוכל ושתייה ופינוקים שאני לא יכול להנות מהם כי אני ברעידות מוות על המיטה. אבל למזלי השלב הפיזי עבר, ועכשיו מה שנותר זה לעבור את הסאגה הנפשית הזאת.

ובא לי חו״ל, אבל אין מי שיסדר את זה. אני אסתפק גם באיזה מלון או צימר בארץ. אבל אין מי שיקח אותי לשם. אני רוצה לנוח על מישהו, בתוך מישהו, שיגיד לי, תכננתי את כל הימים בלונדון, יש מה לעשות, או שישאל אותי אם בא לי לבקר בסינגפור או בטייוואן, ושיחזור איתי לאוסאקה אהובתי ולטוקיו, ושיכין לי אוכל ויאהב אותי ויגע בי וישן איתי וישמור עליי מהסייטת הנפוצה שבה אני לוקה כרגע. אבל המלחמה שלי מול החיים האלה היא לבד, ואם אני רוצה חו״ל אז הבירוקרטיות עליי, ואני אצטרך לתכנן לבד את כל הימים בלונדון, או בסינגפור או באוסאקה. ואני אצטרך לבשבל לעצמי אם אני רוצה לאכול, ואני צריך לישון לבד ולהתמודד מול הסיוטים.

אין כזה דבר. זה לא קיים. אבל אם לא מישהו שיהיה מלפניי, אז אולי מישהו שיהיה לצדי. כשאזדקק הוא יוביל, שיזדקק אני אוביל, ויהיו לו זרועות חמות ועוטפות וירד גשם ויהיה נעים.

נעמי לבוב הציעה בפודקאסט שלה (ושל קורין קיציס) לזמן את הדבר הזה בעזרת הרגשה של התחושה הזאת, משהו כמו דמייני את זה וזה יקרה. ואני באמת חושב שיש בזה משהו וזה מאוד הגיוני בשבילי. אבל איך אני יכול להתמסר לתחושה שכל כך מקושרת לי באדם ספציפי. איך אני יכול להרגיש עטוף וחמים ומוכן בלי להזכר בו? אולי עוד דבר ששווה להתאמן עליו ולתרגל.

היום באוטובוס בדרך הבייתה שמעתי את השיר הזה באוזניות והתחלתי לדמוע. הוא נוגע בי במקומות ממש ממש נכונים ומוזרים. אני חייב לראות את רג׳ינה בלייב מתישהו בחיי. אני רושם לי. בכלל, אם קרה משהו טוב לאחרונה זה שיצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה ואני כל כך נהנה ומתמלא ממנה. אז לפחות זה.

לילה טוב וחלומות פז.

Leftovers

אחרי שנתיים וחצי בהן הצלחתי לחמוק ממנה, גם אליי הקורונה הגיעה. האמת שבהתחלה שמחתי. אני כבר תקופה ארוכה לא מרגיש טוב ומרגיש שלמרות הכל אני עדיין צריך לתפקד. וזה לא משנה איך התחושה הלא טובה הזאת מתבטאת אצלי בגוף, פיזית או נפשית, אסור לי לתת לה לנצח אותי כי אני מוכרח ללכת לעבודה ולהוכיח את עצמי. וכן, צריך לתת לגוף לנוח, אבל אם הייתם שואלים את הגוף ו/או את הנפש שלי מתי הם צריכים לנוח – זה היה כל הזמן. גם דיברתי על זה בטיפול, אני כל הזמן נמצא בכאב, כאב כלשהו. או שכואב לי הראש, או הבטן, או שאני מקיא, או שאני ברעב, או שאני באשמה, או בחרדה, או בסטרס. כל פעם משהו אחר תופס אצלי את מקום הכאב, ומבחינת הכאב הזה, לא מעניין אותו, שב בבית, תלך לעבודה, אני פה ואני חי בתוכך. אז אני ממש משתדל להמשיך לתפקד ולהגיע לעבודה גם כשאני נאנק מכאב. לכן, ציפיתי שיגיע משהו כמו הקורונה שיתן לי לגיטימציה לא להרגיש טוב ולהרגיש טוב לגבי זה. כן זה נשמע חולני והזייתי אבל כשגיליתי שאני חיובי הרגשתי בתוכי הקלה מסויימת, אפשר לעצור, ללא אשמה, ללא פחד. אתה צריך לעצור ולנוח. לך הביתה.

אז אני סוגר ברגעים אלה את יומי החמישי לבידוד, וכן קצת מיציתי, כי בידוד בדירת חדר זה לא דבר כזה פשוט, ואת רוב השבוע ביליתי במצב מאוזן על המיטה. ביום הראשון הרגשתי תופת בשרירים. באמת, כאב כזה לא הרגשתי המון זמן. כאב חד ומשתק כזה. זה ישמע נוראיהאבל לא היה לי אכפת מהכאב הזה. קיבלתי אותו באהבה ביום ראשון. ישנתי איתו והתכרבלתי איתו וקמתי איתו לפיפי וחזרתי איתו למיטה. אבל ככל שהימים עברו, תסמינים צצו, הלכו, חזרו, והתחלתי למצות את עניין הבידוד והחולי. אבל הכי כואבת היא הבדידות. ברגע שהאקמול מצחיל להשפיע והכאב הפיזי עובר, הבדידות מגיעה ומכסה אותי בחושך שלה, והילד הקטן שבתוכי מתחיל לפחד, ולהיות קטנוני, ולרצות תבכות ולריב ולהגיד לכולם כמה הם רעים.

אני כל היום בתרגולים של דברים שאני רוצה להשתםר בהם, וחלק מזה זה גם לשחרר דברים ולהפסיק להרגיש רע מכל דבר. אז זה חלק מהעניין. אולי כתיבה בשבילי אחרי הכל שחרור קיטור וזהו. אבל גם אין לי רעיונות לציור או קומיקס או אנימציה, או לכל יצירה מסוג אחר. זה באסה.

ההשתדלות היא לחבק אותו ולהגיד לו שלא משנה מה הוא מרגיש זה בסדר ולגיטימי, זה לא תמיד כזה קל כי לםעמים אני מגיע לתחושות מסויימות שכל כך מתסכל אותי להרגיש אותן, אבל זה בדיוק הזמן לנשימות וחיבוק עצמי. זה דורש תרגול.

רציתי לכתוב פה עוד אבל הראש שלי כואב, אולי אמשיך מאוחר יותר, אולי נפגש בעוד חודש. מאחל לעצמי להבריא מהר כי זה לא הגיוני שזה כל כך ארוך.

עריכה:

אז כבר בוקר ואני מרגיש ווי בטר אבל עדיין חיובי חפי הבדיקות הביתיות.באני חושב ששריר הכתיבה שלי נפגם וזה די מבאס כי אני חא מצליח לכתוב ולהגיע לאיזשהי פואנטה מסויימת. זה מאוד מתסכל כי זה ככה הרבה זמן ובכלל זה אני לא מצליח להביאהאת עצמי לפרסם כאן קטעים שאני גם ככה כולב במהלך היום. באסה.

אני משחרר.

why oh why

כל ההוויה של העולם והסביבה במשך 24/7 אומרת לי שאני לא תקין, שאני יותר מידי, שאני מעט מידי, שאני לא מספיק. אני לא יכול ללכת לשום מקום בלי שזה פשוט יאיר עליי כמו זרקור מסנוור – אתה לא לפה, אנחנו לא נגיד לך את זה שחור על גבי לבן, כי הרי, אנחנו פוליטקלי קורקט ואנחנו מקבלים את כולם, אבל נשלח לך סימנים קטנים שזה מה שזה. אז איך לעזאזל, אם כל הזמן אני מקבל מסרים כאלה שאני לא מספיק ושאני לא תקין, אוכל לאהוב את עצמי? איך אוכל לתת למישהו אחר לאהוב אותי? איך אוכל להבריא מבולמיה, שלא לדבר על לתת למישהו לגעת בי. איך זה בכלל אפשרי בשבילי לתפקד ככה בעולם כשהוויב היחידי שאני מקבל ממנו זה – אתה חריג.

אדיסון

אני מקנא. אני קנאי. אני מקנא כל היום ובכולם. גם אני רוצה. אני רוצה לחיות את מה שחשבתי שאחיה בגיל שלושים כשדמיינתי אותו בפנטזיות. הכל היה מסודר ובמקום, היה לי מישהו והיה לי כסף והייתי בריא ואהבתי את עצמי ואהבו אותי והאמנתי שזה אפשרי. זאת פנטזיה? באמת? אנשים לא משיגים את זה, או אפילו חצי מזה? אני מקנא בו כי יש לו בן זוג והם נוסעים להם בעולם והולכים להופעות. אני גם מקנא בהוא שהוא צעיר ממני בשלוש שנים והציע נישואים לבן הזוג שלו, כאילו שאני בכלל רוצה להתחתן. ההצעה לא מעניינת אותי. נישואים כנישואים זה לא משהו שאומר לי יותר מידי ולא נמצא ברשימת השאיפות שלי. זה פשוט הקטע הזה שאנשים מוצאים לעצמם בכל יום מישהו שירצה להשאר איתם לנצח, לפחות ברעיון. והם תמיד כל כך יפים ומוצלחים ומרוויחים ומה זה אומר עליי? אני, למרות שאני עובד על זה מאוד קשה, לא רוצה להשאר איתי, אז למה שמישהו מבחוץ ירצה לעשות את זה?

רכבת הרים של ביטחון עצמי בקטע שיום אחד אני מרגיש שאני מלך ועל הדרך הבטוחה להצלחה וכיף לי ואני מסופק ומלא וביום אחר בא לי להעיף הכל ולהשתבלל במיטה כי מה הטעם הרי אני גם ככה לא אצליח לעשות שום דבר טוב.

נהייתי חולה ובגלל שאני עובד פה כולה ארבעה חודשים ומתוכם כבר לקחתי 2 חופשות מחלה (שבאמת היו מוצדקות) הרגשתי שלבקש שוב להשאר בבית ולקחת עוד ימי מחלה זה מוגזם ולא נראה טוב (בבקשה אל תעשו את זה, אם אתם לא מרגישים טוב תשארו בבית ואל תהיו טיפשים כמוני). כן, הלכתי לעבודה חולה, לא מדדתי חום אבל הראש שלי בער וכאב. היה לי קר. כן, לי, קר! ביוני. וכל היום הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מעבר לזה, הזמן עבר לאט מאוד כשבדרך כלל הזמן שלי בעבודה ממש עובר מהר. היה יום זוועות בקיצור.

אז הייתי מבולבל וחולה ובאתי לעבודה רק בשביל שהערך שלי כעובד חדש לא ירד כי הביטחון העצמי המקצועי שלי לא יציב ומבחינתי אם אנשים לא יגידו לי כל פרק זמן מסויים שהכל טוב ושאני בסדר ושאין לי ממה לדאוג, אז בטח זה אומר שבקרוב מפטרים אותי או שכולם חושבים שאני כישלון רצח או שאני פשוט לא טוב וכולם מתעלמים כי סה מה שקורה לדברים סתמיים וגנריים. ואם אף אחד לא אומר כלום זה כמובן בגלל שהם שונאים אותי.

ויש לי מן דפוס כזה שאני יודע מאיפה הוא מגיע כי כשהייתי קטן תמיד במסגרות חשבו שאני הילד הרע למרות שלא הייתי כזה ומצאתי שמאשימים אותי בכל מיני דברים רק בגלל שאני זה אני. אחר כך באמת הפכתי לילד רע. ומאז אני לא מצליח להיות טוב. הכל סרקסטי והכל חסר כבוד, אבל לא באמת. אני נשבע! כשאני מדבר בציניות זה לא אומר שום דבר על הכבוד שאני חש כלפי דברים מסויימים. בבקשה תבינו אותי אני כולי מלא במחסומים ומנגנוני הגנה שמופעלים ללא שליטה בכל מיני סיטואציות, באמת באמת שזה מעיד על העבר שלי יותר ממה שקורה עכשיו בפועל. אני לא ילד רע. אני לא מזלזל בכם. בבקשה תפסיקו לחשוב ככה. הייתי פעם רע, עכשיו אני טוב.

פלאס, עם כמה שקשה לי לקבל ביקורת, כי גם אם זאת ביקורת בונה וטובה היא גורמת לי להרגיש כמו אפס מאופס, יאמר לזכותי שלמרות הקטסטרופה שאני חש בפנים אני ממש משתדל ועובד קשה כדי ליישם את כללל מה שאתם אומרים לי. בבקשה בבקשה בבקשה שימו לב לזה, ותבינו שאני לא פה בשביל להעביר ת׳זמן.

ועכשיו שניה, החלק ההגיוני בי רוצה גם לכתוב איזה משהו לסיום. דיברתי היום עם יונתן ממש בקצרה על חלק מהדברים שאני מרגיש ושגם קצת כתבתי עליהם פה. הגישה שלו הייתה כל כך קלה ומשוחררת וחסרת כל פחד שאני תוהה מה הנשמה הקטנה, החמודה והמסכנה שלי עשתה רע שאני מעמיס עליה את כל המשקלים הכבדים האלה יום אחר יום. לולי, זה לא נעלם, זה נשאר. המשקל הזה נשאר על הנשמה שלך ואז אתה מסתובב עם ראמה על הלב כל היום וחרדות ופחדים למרות שבתכלס הכל ממש ממש ממש בסדר. תנשום עמוק. תנשום. זה חשוב כמו לשתות וכמו לאכול.

תכף

לא אלך השנה למצעד בירושלים. המצעד האהוב עליי, זה שיש לו משמעות. לא אלך אליו, כי אני בונה עכשיו מגדל קלפים ואני מפחד שהוא יקרוס. אלה לא קלפים של פעם. אלה קלפים עבים ומתכתיים, יש להם חיבורים כאלה שמתחברים בקלות ונתפסים אחד בשני. והמגדל נראה טוב ונוח לי בו. ועדיין, אני מפחד לראות אותך, כמו בפעם הקודמת, כשהמגדל קרס והקלפים התפזרו בכל החדר. אני עובד על זה, אבל אני עדיין חלש מולך. אני לא רוצה לראות אותך כי אני מפחד להפסיד לך. אני לא רוצה לראות שאתה מסתובב עם בחור אחר, או מחזיק לו את היד, או מחייך אפילו, וחי לך את חייך באושר והגשמה בלי לכור את קיומי. אתה, בדיוק כמו המצעד בירושלים, היית משמעותי עבורי. ולכן, גם השנה לא אלך למצעד. אני אהיה חזק בסוף, אתה תראה. מספיק חזק כדי לא לפחד מעיר שלמה וגדולה שאותה אתה אוהב ובה אתה מתגורר, מסתובב וחי. אחד מהמון. האחד שהגללו עיר שלמה נפסלה.

שמישהו יסביר לי מה הקטע של הסטוריז החדשים בוורדפרס ולמה כל אפליקציה מרגישה צורך לעשות פיצ׳ר של סטורי? (אני לא מתלונן כן, אני חושב שאני אוהב את זה אבל יו נואו). ניסיתי לפרסם משהו, אתם רואים אותו?

קלאסיק אובג'קטס

אני לא אצליח להתחמק מזה. הפעם האחרונה שכתבתי פה הייתה לפני שלושה-ארבעה חודשים? אין לי כוח לספור וגם אין לי כוח לעשות את החישוב. זה לא כזה משנה. מה שמשנה זה שאם אני לא כותב הרבה זמן אני מרגיש אשמה וזה מה זה לא במקום יאחתוש. כאילו, מה, זה שיעורי בית שלא הכנתי? זין על זה. אני אכתוב מתי שאני צריך לכתוב ולא כי לא כתבתי הרבה זמן וצריך. אבל כמו שכתבתי, אני לא אצליח להתחמק מזה.

לא זוכר איפה עצרתי. יש לי עבודה חדשה ואני אוהב אותה. יש לי המון חוסר ביטחון אבל אני עושה אנימציה אז שווה להלחם בו בשביל להתפתח ולהתקדם. אני מרגיש מוערך שם, כבר קיבלתי העלאה רק מלהיות אני. האנשים נחמדים אליי, רובם חמודים מאוד. יש על מה לדבר בארוחות צהריים. יש שם מלא גייז וזה כיף לי. אני צריך ללמוד להתעלם מהשיט שגורם לי להרגיש רע, כי הוא באמת מינורי לעת עתה.

אמא שלי עברה דירה, אני שיפצתי את הדירה שלי, אני לא יודע אם כתבתי את זה אבל גם נולד לי אחיין והוא חמוד מאוד. זה לא שינה את היותי אל-הורי למרות מה שאמא שלי חשבה שיקרה. (להפך, זה רק הגביר את הרצון לא להיות הורה. פלאס כל המצב הביטחוני).

אני בעיקר מפחד כי מי יודע להיות שמח? הרבה דברים בצמיחה ופריחה ואני לא רגיל לזה. אני רגיל שהכל נובל וקמל, אני רגיל בעיקר להאחז בשבבי תקווה קטנים של דברים קטנים ונחמדים שנותנים לי משמעות. אבל התקופה הזאת היא טובה, וכבר שלוש פגישות עם הפסיכולוג אני מדבר על זה שממש קשה לי ומפחיד לי לשמוח ולהכיר בזה שוואלה – הפעם באמת באמת בסדר, אסתכן ואומר שאפילו טוב. אבל אני פחדן. ותמיד הייתי. ואני תמיד מזכיר לעצמי שזה בסדר כי אני מגן על עצמי.

אני רוקד טנגו עם הפרעת האכילה שלי. פעם אחת לומד לחיות דרכה, פעם אחת נכנע לה, פעם אחת רוצה לקבור אותה ופעם אחת משתוקק לצאת איתה למסעות הרסניים. אני שונא אותה ואני רוצה להיות נורמלי. כל מופרעי האכילה המאובחנים והמטופלים שכרגע בשליטה מלאה על חייהם אומרים שזה לא עובר וההפרעה נשארת, פשוט צריך ללמוד לחיות איתה. אני לא רוצה לחיות איתה. אני לא רוצה לקבל אותה, ואני חושב שזה הדבר היחידי הנוראי באמת שאני מתמודד איתו עכשיו בחיי. בראשון יש לי שקילה ואני ממש משתדל לא להיות בצמצומי אוכל עד אז. אבל לפעמים זה כל כך פסיכולוגי שרק מלחשוב על לאכול בא לי להקיא, וכל זה כי אני מפחד לראות משקל גדול יותר על הצג של המשקל. ואני מרגיש שמן ודוחה.

הטיפול בהפרעת האכילה הוא הטיפיול הנפשי המעיק והקשה ביותר שאי פעם עברתי. הוא כל כך מעיק שלפעמים אני מתחרט שהתחלתי אותו ולא השארתי הכל כמו שהוא, בלי שאף אחד יציק לי עם ההרגלים הנוראיים שלי. אבל החלטתי שאני רוצה ללמוד לאכול ושאני יותר מידי אוהב את השיניים שלי כדי לאבד אותם לבולמיה. לפחות בטיפולים נפשיים אחרים אני מרגיש שאוחזים בי. נותנים לי תרופות להתמודד עם הרעש. פה זה אני מול האוכל, מול ההפרעה, והיא גדולה ומפחידה והיא תאכל אותך, בהצלחה חמוד.

אמא שלי הנסיכה שאני כל כך אוהב, היא כל כך בהכחשות כשכל פעם שאני אומר לה שהקאתי היא אומרת "בסדר, זה לא מההפרעת אכילה, זה בטח וירוס!", וזה די מדכא אבל אני יכול להבין אותה ואולי היא לא הכתובת לשיתוף. אני גם לא רוצה רחמים אני רק רוצה אדם מסויים שכשאני נכשל בתהליך הוא יהיה שם כדי לתפוס את המילים שאני צריך להגיד כמו "הקאתי!!!!!!!". יש לי תחושה שאני מעורר רחמים אצל חברות שלי כשאני משתף אותן, ואמא מכחישה שזה קיים. אני רק צריך שמישהו שכשאני אומר לו שהקאתי יגיד לי שהכל בסדר ויאללה הלאה, נקסט. זה קרה וזה עבר וממשיכים.

קשה גם עם תחושת הרפיון אחרי שמקיאים. זה מזכיר לי קלונקס יזה מאוד ממכר ואני חולה על זה.

אני עדיין משתדל להרים לעצמי ולהיות פחות שיפוטי (כן כן, עדיין תדר גבוה), לפעמים זה קצת הולך לאיבוד אבל אני ממש על זה. זה קצת נעלם בימים האחרונים אבל אני אמשיך להגיד לעצמי דברים טובים עד שאני ארגיש שהם אמיתיים.

והנה, כתבתי. גם כשטוב אני מתמקד במה שרע, אבל אני מניח שמשם באה הכתיבה שלי. באמת בסדר. שיהיה סוף שבוע מושלם.

כוס מרוץ זהו שמי השני.

IN THE MIX

יש איזה בית קפה בתל אביב שממש קשה לי להכנס אליו כי כולם שם ממש מלאים בעצמם. לפחות אלה הוויבים שמוקרנים משם החוצה בצורה ממש ניכרת. באמת באמת, אתם רק עוברים שם ליד ואתם מרגישים וויבים של פלוצים ותחתים בלתי נסבלים. שאלתי חברה טובה אם היא מכירה בית קפה שאפשר לעבוד ממנו (כאילו אתם יודעים, לכתוב… ולצייר, אולי), והיא נתנה לי את השם של אותו בית הקפה. אמרתי לה שיש לי ממש חוסר ביטחון מטורף לשבת שם כי הווייבים נוראיים. היא אמרה שאני צודק וזה ניכר מאוד אבל שאני אזכור שבתל אביב כולם אבל כולם מרוכזים אך ורק בעצמם, והיה לה חבר טוב שהוכיח לה את זה. הוא עמד באמצע אולם תאטרון הומה אדם וצעק – ״אני המפלצת מלוך נס!״, כמה פעמים, בקול רם. אף אחד לא הסתכל לכיוון שלו. זה כל מה שרע בעיר הזאת, וזה כל מה שמנחם בעיר הזאת.

קיבלתי תפריט של היפופוטם מהדיאטנית החדשה. עם הליווי שלה הסימפטומים של הבולמיה או של ה-BED או של הוואטאבר מה שיש לי אמורים להפסיק. אבל ממש ממש קשה לי כי התפריט כולל המון ארוחות וכולן ממש גדולות. אבל היא ביקשה ממני לכתוב את כל מה שאני מרגיש בנוגע למה שקורה השבוע מבחינת אוכל, ובגלל שאני ממש רוצה לפתור את החרא הזה אני משתף פעולה כי כבר אין ברירה ואני צריך להתחיל להתנהג בהתאם לגילי. תחושת ההקאה חזרה, אבל אני מאמין שבכל שבוע כשאפגש איתה היא תשנה לי את התפריט בהתאם למה שאני אגיד לה. אני ממש מפחד לעלות עוד במשקל בגלל התפריט הזה, אבל בעיקרון זה תפריט ששומר עליי שבע במהלך כל היום וימנע ממני לבלמס או יותר גרוע – להקיא. אני על זה.

אני לאט לאט מתאזן וזה מרגיש לי ממש נפלא. לא שלחיות זה פתאום דבר נפלא. זה עדיין אותו דבר (אני לא משתמש במילה מאוד ספציפית של הפרשת גוף מוצקת כי אני ממש מנסה לשמור על תדר גבוה, מיד אכתוב גם על זה). אם לפני שבועיים הרגשתי חולה, ולפני שבוע הרגשתי שאני לאט לאט יוצא מזה, אז השבוע אני מרגיש שאני מחלים. ואני ממש מקווה שאני בתחילתה של תקופה מאוזנת ארוכה ושאני אוכל סופסוף להתאפס על החיים שלי ולמצוא עבודה. בטוח שאמצא עבודה – תדר גבוה.

אז מה הקטע של התדר הגבוה? אני ממש מנסה להיות חיובי כדי שאני אצליח לזמן אליי את כל הדברים הטובים שאני רוצה שיהיו בחיים שלי. אז אני ממש ממש מנסה להתרגל חיוביות ונייטרליות, ולא לקלל ולא להיות שיפוטי כלפי עצמי כלפי הסביבה. ברור שזה קשה אבל זה הולך לי ומהמעט ימים שאני בזה אני בהחלט מרגיש פחות עול. שום דבר לא קסם. אבל אולי היקום באמת מקשיב לי ומשתנה לפי מה שאני מקרין אליו מתוכי. זה הגיוני אחרי הכל, לפחות דרך העיניים.

הייתי בהופעה של יעל אייזנברג בלבונטין והיה קסום ואני ממש אוהב אותה ומחכה בקוצר רוח לאלבום החדש שלה שיצא ממש בקרוב לפי מה שהיא אומרת. היה אינטימי וחמים וכיף ואני אמשיך ללכת להופעות ולא אכפת לי שאין לי עם מי.

את השיר הזה לצערי היא דווקא לא שרה בהופעה הספציפיתֿ, אבל הוא האהוב עליי מהאלבום הראשון. ואני רוצה שעוד אנשים יקשיבו לה.

בא לי ממש לעשן ואני מקנא באנשים שמעשנים. זהו אמרתי את זה. אני לא אחזור לעשן בחיים. אבל אני מתגעגע לזה. זה דוחה, זה מסריח, זה נוראי, אבל זה הגנה, וזה נחמה, וזה הרבה דברים, למרות שהכל בכאילו. בא לי גם לכתוב ממש הרבה. אני חושב שאני אעשה איזה אתגר כתיבה או משהו. נתראה בשבוע הבא.

אני מנסה לעבוד על עיצובים חדשים ואני מקווה לסיים בקרוב.

בהצלחה.

מָה שֶׁנִּשְׁאַר פֶּה זֶה רַק צֵל כִּי כָּל הַשְּׁאָר הָלַךְ לַעֲזָאזֵל

השבוע נפתח בסימן של התחלות חדשות, ולא שיש איזושהי התחלה חדשה בחיי, פשוט בשבוע שעבר הרגשתי ממש חולה והחלטתי שאני לא רוצה לשתף עם זה פעולה יותר כי לשתףך פעולה עם הדברים האלה זאת הדרך הקלה והנוחה והגיע הזמן להלחם כי המצב לא יכול להמשך ככה חמודי שלי. אז בצורה סמלית (וגם כי הוא לא הפסיק לגרד), הורדתי את הזקן. התגלחתי על הסכין, משהו שלא עשיתי כבר שנים, מאז שהייתי ביפן בעצם. הפרצוף שהתגלה לי מתחת לזקן זה לא הפרצוף הכי מועדף עליי טאני גם מרגיש עכשיו שמן יותר אבל אין מה לעשות זה הפרצוף ועם זה נעבוד. הרבה החמיאו לי, אז אני אשתדל בכל כוחי להאמין להם שזה כן מחמיא לי למרות שזה ממש ממש לא.

עדיין יש לי בעיה קשה עם הויסות הרגשי שלי, לא עובד לי כל כך. דברים קטנים מרגישים כבדים מידי ומוציאים אותי מדעתי. הזונה מלשכת האבטלה הייתה מגעילה אליי – עולמי קורס. איבדתי את הארנק – חוסר תפקוד ליום שלם (עד שמצאתי אותו בעצם), השרלילה מהבית מרקחת סירבה לתת לי את התרופות שלי בגלל חותמת גומי – אפוקליפסת זומבים. לא שאני מאשים אותה כן? היא בסהכ עושה מה שצריך לעשות, אבל שריר הויסות שלי לא מפותח מספיק בשביל לקבל מכות קטנות אחת אחרי השניה, ושאני אומר אחת אחרי השניה אני מתכוון להפרש של יום בין מכה למכה, שתבינו עד כמה המצב גרוע.

אז ביקרתי שוב במחלקת הפסיכיאטריה בתל השומר (כן, אני מטופל שם בכלללל המחלקות ^___^) ודיברתי עם הפסיכיאטר שלי והוא העלה לי את המינון של השיט שאני לוקח עכשיו וגם עודד אותי שיהיה בסדר. הפסיכיאטר שלי הוא הבנאדם הכי טוב בעולם הזה באמת, ואני מעריץ שלו. ואני ממש מקווה שמשהו יצליח לעזור לי ולהשאיר אותי מאוזן לאורך זמן כי כל איבוד עשתונות כזה עולה לי גם בנקודות של תקווה. מה שהכי עודד אותי זה שהוא אמר לי שאני לא חולה. היה לי מאוד חשוב לשמוע את זה. אני לא חולה ואני לא נכה, והמטרה היא כרגע למצוא עבודה. ויהיה בסדר. גם הוא אמר לי את זה וגם הפסיכולוג אמר לי את זה. עכשיו רק שהדיאטנית של הבולמיה תגיד את זה ואני בכלל אהיה בעננים.

ואני באמת מנסה להיות פרודוקטיבי אבל לפעמים זה לא מצליח במיוחד כשהכימיקלים במוח לא ממש מאוזנים, אבל עכשיו אני מקווה שוב להשתפר. אני לא מצליח לכתוב אבל אני כן מצייר.

לא יודע. אני אוהב חורף אבל שונא את מה שנהיה מישראל בגשם.

שבוע הבא יש שבוע גדול. אז בהצלחה.

היא אהובה וחשובה מאוד באוזניים שלי.