לא לתפוס הרבה מקום

עבר הרבה זמן, ואני לא בטוח אם כרגע יש לי מה לכתוב, אבל זה לא קרה מינואר אז אולי הגיע הזמן. אני בסוג של המנעות מהחיים כבר הרבה זמן. הייתה שנה מאוד אינטנסיבית והבטחתי לעצמי שאהיה כלפי חומל ולא אשפוט את עצמי על דברים שאני עושה או לא עושה אז אני מניח שגם זה שלא כתבתי הרבה זמן זה בסדר, למרות שהייתי רוצה אחרת. אני אוהב לכתוב והייתי רוצה להתמיד בזה. אבל הלהתמיד, זאת הבעיה. לא משנה כמה אני אוהב דברים, הדיכאון תמיד מנצח. אבל אני פה ואני נלחם בו כי הוא בן זונה למרות שהוא עובד עליי תמיד שהוא חבר.

אין לי כל כך מה להגיד, לא קרה הרבה בחוץ אבל בפנים קורה המון, כי בפנים אף פעם לא שקט. אין אביב. תמיד סוער, קר, בודד, המון רעש. כשבפנים יש כל כך הרבה בלאגן, אז מה שבא לך לעשות מבחוץ זה רק למצוא קצת שקט. עם אנשים אין שקט. עם אנשים צריך להיות, לחיות. אני מוצא את הדברים האלה מאוד קשים. אני צריך להאבק כדי לעשות אותם. לפעמים אני נכנע לעצמי ופשוט בורח, סוגר מאחורי את הדלת והולך לישון.

אני לא מצליח להשתלט על המחשבות שלי. היום אצל הפסיכולוג תארתי את זה כמו מערבולת בלי התחלה ובלי סוף. היא תמיד שם, מתערבלת. כל הזמן, ללא הפסקה. לא משנה אם מדובר בנושא ברומו של עולם או בחרא של היומיום, יש לי בתוך הראש מגרסת מחשבות ענקית שגורסת לי את המוח פעם אחר פעם, לחתיכות קטנות, מעבירה אותו, מפרקת, מרכיבה וחוזר חלילה.

ובעיקר, ההתעסקות, היא אוכל. פחד מאוכל. פחד שלא יהיה אוכל. פחד שאשאר רעב. פחד שלא ישאר לאחר כך. פחד להקיא, פחד להשאיר בפנים. אסור את זה ומותר את זה, זה בריא וזה תופס מקןם בבטן וישביע אותי. נשבר לי כבר הזין מהחרא הזה.

אני מצייר לאחרונה, ויוצר. אני אוהב דברים חמודים ומשמחים. ואני אוהב המון אנשים.א

אני חייב גם ללמוד שמותר לי לא לאהוב, ומותר לי שתהיה לי דעה משלי. ומותר לי לא להסכים.

ולדעתי, אין בכלל מה לחגוג.

אני רוצה להיות נורמלי.