שמישהו יגיד לי

אם יש משהו שהבנתי בימים האחרונים הוא ששום דבר לא קבוע. שום דבר לא בטוח. והכל זמני. אני מוצא את עצמי שוב עומד על רצפת זכוכית דקה שמאיימת להתנפץ תחתיי בכל רגע, מחשב את התנועות שלי קדימה, לא לעשות איזו תנועה חדה מידי, שלא אפול למטה. הלוואי וזה היה תלוי רק בי. הלוואי ולא הייתי צריך לעשות רושם על אף אחד.

יזמים הם טיפשים. הם לא מבינים שלאף אחד לא אכפת מהמוצר שלהם, או מהחברה שלהם. אני רק רוצה להתפרנס בכבוד. תעזבו אותי בשקט כבר. תנו לי לעשות את עבודה שלי בשקט. תשלמו לי תמורה ראויה ומכובדת, ותנו לי ללכת הביתה לענייני. את רוב הזמן שלי אני גם ככה משקיע בשבילכם. רדו ממני.

אני מת להקיא. זה יפתור לי כל כך הרבה דברים עכשיו. אני לא אקיא, כי זה אסור וזה חולה, ואני לא רוצה להיות חולה. אני גם לא רוצה לרעוב. ואני גם לא רוצה להשמין. כל הדברים האלה נראים כמו יות היחידות שמהן אני יכול לבחור איך לפעול, וזה רק מראה כמה אני מופרע ומקולקל.

היה לי שבוע מלא בחרדות, פחדים, לחצים, תהיות קיומיות. הנה מתחיל לו עוד אחד כזה. איזה כיף.