סייד סטוריז

כשהייתי צעיר, אני לא זוכר אפילו מתי, הכרתי אונליין בחור אחד. דיברנו במסנג׳ר של פעם, אז כנראה שזה היה עוד לפני שהייתי בצבא. שנינו היינו בארון והיינו מדברים המון. ההבדל ביננו היה, שהוא היה יפה ואני לא. אבל כשהחלפנו תמונות היה נראה שלא אכפת לו מזה, והמשכנו לדבר. אם אני זוכר נכון, ממש התרגשתי מזה. יש מישהו יפה שרוצה לדבר איתי. אני זוכר שהיינו מדברים המון ואולי, בגלל שהייתי מלא באהבה ומתיקות, קצת התאהבתי בו. הרגשתי לראשונה שיש בן שמתעניין בי ורוצה לדעת מה שלומי. זה היה הכל בשבילי באותם זמנים.

אחרי שדיברנו תקופה מסויימת באינטנסיביות, הוא סיפר לי שהוא נפגש עם בחור אחר לדייט או משהו כזה. מאוד נעלבתי, והפסקתי לענות לו. הוא חיפש אחריי כמה ימים עד שבסוף התייאש. מאז לא דיברנו עוד. לרגע לא הרגשתי החמצה.

בשליש האחרון של השירות הצבאי שלי היה חייל ששירת איתי באותה היחידה. בחור גדול עם כתפיים רחבות, נשק ומדים אפורים של משמר הגבול. חיצונית, הייתי ממוגנט אליו. אני חושב שבזמנים האלה הייתי כל כך מוכה נפשית שהוא היה בול מה שחיפשתי. האיש הגדול שישמור עליי. הייתי מסתכל עליו, לפעמים דמיינתי שהוא מחזיר לי מבטים, אבל זה בטח היה רק הדמיון. לא יכולתי להתקרב. גם התביישתי וגם פחדתי מהסביבה הגברית הרעילה שסבבה אותו. וגם, כמה בנות יפות יש מסביב, עם מדים מוצרים. למה שירצה לדבר איתי בכלל? אז לקחתי דמות של מישהו אחר, ונסחפתי בדמיון.

בסופו של דבר, הדבר היחידי שהשגתי ממנו זה נשיקה על הלחי. כל כך התלהבתי. כמה תמימות.

כשהייתי קצת יותר גדול, בן 23-24, הכרתי בעבודה עוד בחור חמוד. משהו בו היה מיוחד. הוא לא היה חתיך על. הוא גם לא היה מכוער. משהו רגיל לגמרי. אבל האופי שלו ומה שהוא היה מקרין החוצה גרמו לכל מי שהייתה בסביבה שלו להדלק עליו. כמובן שזה לא פסח עליי, וגם, שוב יכולתי לראות בו את הדמות הגדולה והמגוננת שכל כל השתוקקתי אלייה. אליו דווקא כן התקרבתי מאוד. במשמרות לילה היינו אוכלים ביחד פיצה, ושהייתי מניח את הראש ועוצם את העיניים הוא היה משחק לי בשיער. כשהייתי ביפן והרגשתי אמיץ, הוא היה מתכתב איתי מהארץ. לא הפסקתי לפלרטט איתו ואפילו בסוף ביקשתי ממנו שיקח אותי לדייט, אבל הוא אמר לי שהוא לא יכול, הוא לא אוהב בנים, הוא פשוט לא כזה.

אני מאמין לו. יותר קל לקבל דחייה ממשהו שגם ככה לא היה מצליח. ולכן המשכתי לנסות את מזלי עם בחורים סטרייטים. כמובן שללא הצלחה.

אני רוצה לחבק את הילדים האלה, התיכוניסט והחייל והבחור הצעיר שהייתי ולהגיד לכולם שהכל בסדר, ושהם בסדר. מותר להשתוקק להגנה, מותר לקוות לנסיך. כשאתה בתקופות אפלות בחייך ועובר לו איזה ניצוץ קטן בחושך, מותר לדמיין כוכבים. הייתי אומר להם גם שהם עושים עבודה מצויינת בלשרוד. ושהם לא משוגעים, ושכן אוהבים אותם. ושזה בסדר להרגיש לא מובן. ושלמרות שהסביבה מראה להם אחרת, הם עושים את הכי טוב שהם יכולים לאותו הזמן, וזה מספיק. הייתי גם ממליץ ללכת לטיפול, למרות האלה שכשלו.

כל הבחורים האלה היו מקרים קטנים קטנים וחמודים מהעבר, לצד המקרים המיתולוגיים של בילי ורועי וקיריל. והיום כשאני שוכב לי לבד במיטה גדולה בדירה שלי ולא נותן לאף אחד להכנס, אני שואל את עצמי מתי התקווה, החלומות והפנטזיות התחלפו בציניות וחוסר אמונה שיכול להיות משהו אמיתי וחם.

אהבה, כל דבר, נשיקה, הכל זה בסדר, אני רוצה לעשות המון המון דברים.