ואני קיבלתי אבן

העיניים שלי נעצמות ואני נאבק כדי להשאר מעל השמיכה. אני מונח על המזרון, כמעט שוקע בו, אולי גם קצת מנסה לשקוע, אולי קצת להעלם. התחושה של הגוף על המצעים נעימה לי ומנחמת אותי יותר מהכל. זה גורם לי לתהות למה אי אפשר לחיות עם ההרגשה הזאת תמיד. זה לא כיף שהכל דינאמי כל הזמן. אני לא ביקשתי לעלות.

אני כבר מעל לשנה משתדל בכל כוחי לא להקיא. חרדת ההקאה שלי חזרה לאחרונה ואני יודע שבזמנים בהם אני חרד מלהקיא אני מקיא הכי הרבה, ואז זה מרגיש כמו כדור שלג שמתגלגל במורד הגבעה, שגדל בלי סוף ונהיה עצום תוך רגעים ספורים. אי אפשר לשתות, ואי אפשר לרחף, ואי אפשר לעשות שום דבר שיגרום לי לאבד שליטה. איבוד שליטה הכי קטן שיש והנה אני מקיא. פה, עכשיו. מול כולם. ככה זה מרגיש לפחות. ואסור לאבד שליטה. לא בחוץ. רק בפנים מותר לאבד שליטה. מותר להשען אחורה וליפול בנעימים, להרוס בעצמך את כל מה שהשקעת בו והתאמנת עליו ותרגלת אותו במשך כל השבוע או החודש, ולאבד שליטה ולהאבד בכלל, כי בפנים מותר להקיא אז מותר גם לשחרר. הבולמיה הרסה לי את הגוף וזה ניכר בכל יום. אני לא אקיא מעל מספר פעמים בשבוע, אני לא בולמי. זין על זה. וזין על המערכת יחסים הרעילה שלי עם אוכל.

בזה הרגע ממש, אני מנסה להתגבר על מחסום הכתיבה שפוקד אותי כבר כמה חודשים טובים. אני לא ממש מרגיש שמצליח לי האמת. כשאני כותב וזה עובד אני מרגיש שהמילים נשפכות ממני כי הן עולות על גדותיהן. במקרה הנוכחי, אני צריך להטות את המוח שלי כדי שמה שנשאר שם יועיל בטובו להשפך החוצה. לפחות הקטע הזה מלא בדימויים יפים, אני חושב שתמיד הייתי טוב בזה. אתם צריכים לשמוע שיחות שלי עם הפסיכולוג.

חברה הציעה לנסות כתיבה אוטומטית אבל אני מרגיש שזה קצת מאוחר מידי בשביל הקטע הספציפי הזה. אני חושב שאני גם די מסתדר. אני פשוט אתאמץ ואנסה לכתוב איך אני מרגיש בתקופה האחרונה, כי אני ממש מרגיש שזה צריך לצעת ממני.

טוב לי בעבודה, ואני מרגיש שהביטחון שלי שם עולה. יש קשיים, כמו תמיד, אבל בגדול אם הייתם שואלים את אני של לפני כמה שנים שאני אכתוב משפט כמו ״טוב לי בעבודה״ הייתי בטח אומר לכם שזה בטח יכתב תחת השפעה חזקה של סמים פסיכדליים קשים או לפחות איזה תרופה נרקוטית.

מה שהבנתי עכשיו שזה ממש עצוב שכל מה שיש לי לכתוב עליי זאת העבודה שלי. אבל יאמר לזכותי שאני עובד מאוד קשה ואני שם רוב היום. ואני חושב שזה ממש בסדר לכרגע.

אה כן, אני בן 31. יום ההולדת עבר בשלום כמו כל יום הולדת בשנים האחרונות. זה כבר לא מאורע טראומתי ובודד והיסטרי. זה בסדר. זה רק עוד יום. בזבזתי המון כסף על דברים ואני לא ממש במצב שאני יכול להרשות לעצמי אבל זין על זה יו נואו? אני עובד ומרוויח כסף ומותר לי לחיות. אני אסגור את המינוס בקרוב…. אני מקווה. אני כבר לא ילד, ולא בא לי להיות מבוגר. אבל מרגיש לי ש30 זה ה20 החדש, כי אנחנו דור כזה שמסרב להתבגר.

הסתובבתי עם סהר בקניון ובמקרה פגשנו מישהו שלמד איתנו בתיכון. היה כיף להגיד שאני אנימטור כשהוא שאל מה אנחנו עושים בחיים. זה גרם לי להרגיש שלפחות בפן המקצועי אני מלא לעת עתה. אבל צריך לזכור שהכל דורש עבודה. ואני ממשיך.

אאחל לעצמי לגיל 31 שאמשיך להתקדם ולעבוד קשה, גם על דברים שקשים לי, ואטפל במה שדורש טיפול. שאמשיך להתפתח ולגדול ולהשתפר ולהשתדרג, וגם לנסות בכל הכוח לאהוב את עצמי טפילו שזה קשה. ולזוז שזה גם קשה. לנצח את הפרעת האכילה או לפחות לדעת לרסן אותה, ולהצליח לכתוב ולצייר וליצור דברים מדהימים.

ועם כל מה שכתבתי מה שהכי מתחשק לי זה חיבוק קרוב במיטה, עם גוף חי וחם וקרוב. אני זקוק לזה. כל דבר אחר כרגע לא מעניין אותי. זה נטו זה. ראש סביב הידיים שלי, לנשום למישהו את החזה, לגעת. משהו נושם לידי. אדם. אמן כן יהיה רצון ה אלוהנו ה אחד במהרה בימנו אמן טפו בלי עין הרע אמן הלוואי.

המציאות זונה.

6 תגובות בנושא “ואני קיבלתי אבן

  1. שמתי לב ל- סהר.
    נדמה לי פעם ראשונה מאז שאני קורא את הפוסטים שלך, שמעתי שם של גבר? אשה? ושהסתובבת אתו/אתה בקניון.
    לגבי המשאלה בסוף הפוסט – מחזיק לך אצבעות, שיקרה במהרה בימינו, אמן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s