bed

לפעמים בא לי שיהיו זרועות שיעטפו אותי ויתנו לי לנוח בתוכן. ושהזרועות האלה יהיו מחוברות למישהו שיסדר דברים וידאג לדברים, ואני פשוט אהיה שם. כל דבר שאי פעם רציתי בחיי הייתי חייב להשיג בעצמי. טוב, גם קיבלתי עזרה פה ושם. אבל את הדברים המסובכים באמת שאתה חייב לעשות אם אתה רוצה להגשים חלומות או לראות נופים אחרים, אף אחד לא היה שם בשביל לדאוג לי שזה יקרה. המלחמה על לחיות את החיים בתור אדם מבוגר כפי שאני רוצה היא מלחמה אין סופית ולפעמים אני מפסיד בה. אני גם מנצח. נמאס ללחום לבד. בא לי להסתתר מאחורי מגן שאיש קרוב מחזיק, עם זרועות חזקות, להרגיד את הרעידות מהפגיעה לבל לא להפגע.

ואני כותב את זה עכשיו כי שבוע הקורונה שלי ושבוע הפוסט קורונה שלי היו מזוויעים. אמנם הצלחתי לנוח מעט מהעבודה ולעשות פאוז לכמה רגעים, אבל כמויות הסטרס והחרדה שנכנסו לחיים שלי מאז שכל זה התחיל בטוח הורידו לי שנים מהחיים ואני מוכן להתערב על זה כי זה באמת מרגיש ככה בנפש.

אני חושב שבשבועיים האלה במצטבר ישנתי אולי שני לילות. אני מסוייט. בכל פעם שאני עוצם את העיניים והגוף נכנס למצב של נמנום, תסריט אימה אחר מתחיל. אני לא מספיק לישון אפילו שעה וכבר מוצא את עצמי קופץ בבהלה כשכולי מזיע. ואני לא מגזים, באמת הסכלתי על השעון בכל פעם שהתעוררתי רועד מפחד וגיליתי שישנתי רק חצי שעה, ארבעים דקות. חלומות מפחידים וחרדות שמגיעות אחריהן, וחרדות משנאה, וחרדות מקצועיות, ולא אוהבים אותי, ואסור לי לקחת קלונקס כי אני אתמכר, יש לי בעיית התמכרות, אל תיקח קלונקס, ועוד סיוט, ועוד סרטים, ועוד סטרס, הם בטח שונאים אותי בעבודה, אני חרא של אנימטור, אני מפחד לחזור לשם ואני מפחד לצאת מהבית כי לא יצאתי ממנו כבר שבעה ימים ובחוץ מפחיד, ועוד סיוט, ועוד אחד, ופעם השכנה המציקה נכנסת לי לדירה ואני נאבק בה שתצא ותפסיק לרדת לחיי, ופעם מישהו זר נכנס אליי לדירה ואונס אותי ואני מבין שאני חייב לשתף איתו פעולה כדי שיעוף מעליי, ופעם אני מנסה להגיע לאיזשהו מקום ללא הצלחה והכל קורה בדירה שלי במצב חצי ישן חצי ער ומרגיש מאוד אמיתי והכל נורא שטני ורע ואפל וכשאני מתעורר אני מרגיש ג׳וקים, ג׳וקים בכל מקום, ואני רוצה לישון אבל אני מפחד לעצום שוב את העיניים ואל תיקח קלונקס כי אתה תתמכר, יש לך בעיות התמכרות. כל זה קורה גם לאחר הקורונה שאני צריך ללכת למשרד ולתפקד אחרי לילה של בלהות, וכמובן שמבט אחד לא במקום של מישהו כלפיי או לא כלפיי אומר שהוא שונא אותי וכמובן שאם כרגע אני עובד על משימה משעממת זה אומר שאני לוזר אפס חרא אנימטור ולא סומכים עליי בשביל לתת לי משהו רציני יותר. מלא שטויות שבמוח החרדתי שלי נחרטות כעובדות בשטח.

כתבתי לפסיכאטר שלי ולקח לו זמן לענות אז נכנסתי לסרטים שנמאס לו ממני ועכשיו גם הוא שונא אותי. למזלי יש לי פסיכיאטר שהוא נשמה גבוה וטובה, הוא חזר אליי ואיך ששמעתי את הקול שלו קשיון השרירים התרכך ויכולתי להרפות. דיברנו קצת ומסבתר שתופעת הסיוטים אחרי הקורונה זה דבר שכיח, ובכלל מצב נפשי ירוד אחרי קורנה זה מאוד נורמלי. אני יכול להבין את הקטע של הירידה במצב הנפשי, אבל מהההקשר לסיוטים? בכל אופן, השיחה איתו עזרה לי מאוד ואני מקווה שהלילה לא יהיו סיוטים. מותר לי לקחת קלונקס אם אני צריך, הוא אמר את זה.

אז המלחמה בחיים קשה. ולא הייתי לבד בכלל בימים האלה. חברות תומכות, מגיעות עם עם קופסאות אוכל ופינוקים, הורים דואגים שגם כן באים להביא לי אוכל ושתייה ופינוקים שאני לא יכול להנות מהם כי אני ברעידות מוות על המיטה. אבל למזלי השלב הפיזי עבר, ועכשיו מה שנותר זה לעבור את הסאגה הנפשית הזאת.

ובא לי חו״ל, אבל אין מי שיסדר את זה. אני אסתפק גם באיזה מלון או צימר בארץ. אבל אין מי שיקח אותי לשם. אני רוצה לנוח על מישהו, בתוך מישהו, שיגיד לי, תכננתי את כל הימים בלונדון, יש מה לעשות, או שישאל אותי אם בא לי לבקר בסינגפור או בטייוואן, ושיחזור איתי לאוסאקה אהובתי ולטוקיו, ושיכין לי אוכל ויאהב אותי ויגע בי וישן איתי וישמור עליי מהסייטת הנפוצה שבה אני לוקה כרגע. אבל המלחמה שלי מול החיים האלה היא לבד, ואם אני רוצה חו״ל אז הבירוקרטיות עליי, ואני אצטרך לתכנן לבד את כל הימים בלונדון, או בסינגפור או באוסאקה. ואני אצטרך לבשבל לעצמי אם אני רוצה לאכול, ואני צריך לישון לבד ולהתמודד מול הסיוטים.

אין כזה דבר. זה לא קיים. אבל אם לא מישהו שיהיה מלפניי, אז אולי מישהו שיהיה לצדי. כשאזדקק הוא יוביל, שיזדקק אני אוביל, ויהיו לו זרועות חמות ועוטפות וירד גשם ויהיה נעים.

נעמי לבוב הציעה בפודקאסט שלה (ושל קורין קיציס) לזמן את הדבר הזה בעזרת הרגשה של התחושה הזאת, משהו כמו דמייני את זה וזה יקרה. ואני באמת חושב שיש בזה משהו וזה מאוד הגיוני בשבילי. אבל איך אני יכול להתמסר לתחושה שכל כך מקושרת לי באדם ספציפי. איך אני יכול להרגיש עטוף וחמים ומוכן בלי להזכר בו? אולי עוד דבר ששווה להתאמן עליו ולתרגל.

היום באוטובוס בדרך הבייתה שמעתי את השיר הזה באוזניות והתחלתי לדמוע. הוא נוגע בי במקומות ממש ממש נכונים ומוזרים. אני חייב לראות את רג׳ינה בלייב מתישהו בחיי. אני רושם לי. בכלל, אם קרה משהו טוב לאחרונה זה שיצאה כל כך הרבה מוזיקה טובה ואני כל כך נהנה ומתמלא ממנה. אז לפחות זה.

לילה טוב וחלומות פז.