Leftovers

אחרי שנתיים וחצי בהן הצלחתי לחמוק ממנה, גם אליי הקורונה הגיעה. האמת שבהתחלה שמחתי. אני כבר תקופה ארוכה לא מרגיש טוב ומרגיש שלמרות הכל אני עדיין צריך לתפקד. וזה לא משנה איך התחושה הלא טובה הזאת מתבטאת אצלי בגוף, פיזית או נפשית, אסור לי לתת לה לנצח אותי כי אני מוכרח ללכת לעבודה ולהוכיח את עצמי. וכן, צריך לתת לגוף לנוח, אבל אם הייתם שואלים את הגוף ו/או את הנפש שלי מתי הם צריכים לנוח – זה היה כל הזמן. גם דיברתי על זה בטיפול, אני כל הזמן נמצא בכאב, כאב כלשהו. או שכואב לי הראש, או הבטן, או שאני מקיא, או שאני ברעב, או שאני באשמה, או בחרדה, או בסטרס. כל פעם משהו אחר תופס אצלי את מקום הכאב, ומבחינת הכאב הזה, לא מעניין אותו, שב בבית, תלך לעבודה, אני פה ואני חי בתוכך. אז אני ממש משתדל להמשיך לתפקד ולהגיע לעבודה גם כשאני נאנק מכאב. לכן, ציפיתי שיגיע משהו כמו הקורונה שיתן לי לגיטימציה לא להרגיש טוב ולהרגיש טוב לגבי זה. כן זה נשמע חולני והזייתי אבל כשגיליתי שאני חיובי הרגשתי בתוכי הקלה מסויימת, אפשר לעצור, ללא אשמה, ללא פחד. אתה צריך לעצור ולנוח. לך הביתה.

אז אני סוגר ברגעים אלה את יומי החמישי לבידוד, וכן קצת מיציתי, כי בידוד בדירת חדר זה לא דבר כזה פשוט, ואת רוב השבוע ביליתי במצב מאוזן על המיטה. ביום הראשון הרגשתי תופת בשרירים. באמת, כאב כזה לא הרגשתי המון זמן. כאב חד ומשתק כזה. זה ישמע נוראיהאבל לא היה לי אכפת מהכאב הזה. קיבלתי אותו באהבה ביום ראשון. ישנתי איתו והתכרבלתי איתו וקמתי איתו לפיפי וחזרתי איתו למיטה. אבל ככל שהימים עברו, תסמינים צצו, הלכו, חזרו, והתחלתי למצות את עניין הבידוד והחולי. אבל הכי כואבת היא הבדידות. ברגע שהאקמול מצחיל להשפיע והכאב הפיזי עובר, הבדידות מגיעה ומכסה אותי בחושך שלה, והילד הקטן שבתוכי מתחיל לפחד, ולהיות קטנוני, ולרצות תבכות ולריב ולהגיד לכולם כמה הם רעים.

אני כל היום בתרגולים של דברים שאני רוצה להשתםר בהם, וחלק מזה זה גם לשחרר דברים ולהפסיק להרגיש רע מכל דבר. אז זה חלק מהעניין. אולי כתיבה בשבילי אחרי הכל שחרור קיטור וזהו. אבל גם אין לי רעיונות לציור או קומיקס או אנימציה, או לכל יצירה מסוג אחר. זה באסה.

ההשתדלות היא לחבק אותו ולהגיד לו שלא משנה מה הוא מרגיש זה בסדר ולגיטימי, זה לא תמיד כזה קל כי לםעמים אני מגיע לתחושות מסויימות שכל כך מתסכל אותי להרגיש אותן, אבל זה בדיוק הזמן לנשימות וחיבוק עצמי. זה דורש תרגול.

רציתי לכתוב פה עוד אבל הראש שלי כואב, אולי אמשיך מאוחר יותר, אולי נפגש בעוד חודש. מאחל לעצמי להבריא מהר כי זה לא הגיוני שזה כל כך ארוך.

עריכה:

אז כבר בוקר ואני מרגיש ווי בטר אבל עדיין חיובי חפי הבדיקות הביתיות.באני חושב ששריר הכתיבה שלי נפגם וזה די מבאס כי אני חא מצליח לכתוב ולהגיע לאיזשהי פואנטה מסויימת. זה מאוד מתסכל כי זה ככה הרבה זמן ובכלל זה אני לא מצליח להביאהאת עצמי לפרסם כאן קטעים שאני גם ככה כולב במהלך היום. באסה.

אני משחרר.