אדיסון

אני מקנא. אני קנאי. אני מקנא כל היום ובכולם. גם אני רוצה. אני רוצה לחיות את מה שחשבתי שאחיה בגיל שלושים כשדמיינתי אותו בפנטזיות. הכל היה מסודר ובמקום, היה לי מישהו והיה לי כסף והייתי בריא ואהבתי את עצמי ואהבו אותי והאמנתי שזה אפשרי. זאת פנטזיה? באמת? אנשים לא משיגים את זה, או אפילו חצי מזה? אני מקנא בו כי יש לו בן זוג והם נוסעים להם בעולם והולכים להופעות. אני גם מקנא בהוא שהוא צעיר ממני בשלוש שנים והציע נישואים לבן הזוג שלו, כאילו שאני בכלל רוצה להתחתן. ההצעה לא מעניינת אותי. נישואים כנישואים זה לא משהו שאומר לי יותר מידי ולא נמצא ברשימת השאיפות שלי. זה פשוט הקטע הזה שאנשים מוצאים לעצמם בכל יום מישהו שירצה להשאר איתם לנצח, לפחות ברעיון. והם תמיד כל כך יפים ומוצלחים ומרוויחים ומה זה אומר עליי? אני, למרות שאני עובד על זה מאוד קשה, לא רוצה להשאר איתי, אז למה שמישהו מבחוץ ירצה לעשות את זה?

רכבת הרים של ביטחון עצמי בקטע שיום אחד אני מרגיש שאני מלך ועל הדרך הבטוחה להצלחה וכיף לי ואני מסופק ומלא וביום אחר בא לי להעיף הכל ולהשתבלל במיטה כי מה הטעם הרי אני גם ככה לא אצליח לעשות שום דבר טוב.

נהייתי חולה ובגלל שאני עובד פה כולה ארבעה חודשים ומתוכם כבר לקחתי 2 חופשות מחלה (שבאמת היו מוצדקות) הרגשתי שלבקש שוב להשאר בבית ולקחת עוד ימי מחלה זה מוגזם ולא נראה טוב (בבקשה אל תעשו את זה, אם אתם לא מרגישים טוב תשארו בבית ואל תהיו טיפשים כמוני). כן, הלכתי לעבודה חולה, לא מדדתי חום אבל הראש שלי בער וכאב. היה לי קר. כן, לי, קר! ביוני. וכל היום הייתי מבולבל ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מעבר לזה, הזמן עבר לאט מאוד כשבדרך כלל הזמן שלי בעבודה ממש עובר מהר. היה יום זוועות בקיצור.

אז הייתי מבולבל וחולה ובאתי לעבודה רק בשביל שהערך שלי כעובד חדש לא ירד כי הביטחון העצמי המקצועי שלי לא יציב ומבחינתי אם אנשים לא יגידו לי כל פרק זמן מסויים שהכל טוב ושאני בסדר ושאין לי ממה לדאוג, אז בטח זה אומר שבקרוב מפטרים אותי או שכולם חושבים שאני כישלון רצח או שאני פשוט לא טוב וכולם מתעלמים כי סה מה שקורה לדברים סתמיים וגנריים. ואם אף אחד לא אומר כלום זה כמובן בגלל שהם שונאים אותי.

ויש לי מן דפוס כזה שאני יודע מאיפה הוא מגיע כי כשהייתי קטן תמיד במסגרות חשבו שאני הילד הרע למרות שלא הייתי כזה ומצאתי שמאשימים אותי בכל מיני דברים רק בגלל שאני זה אני. אחר כך באמת הפכתי לילד רע. ומאז אני לא מצליח להיות טוב. הכל סרקסטי והכל חסר כבוד, אבל לא באמת. אני נשבע! כשאני מדבר בציניות זה לא אומר שום דבר על הכבוד שאני חש כלפי דברים מסויימים. בבקשה תבינו אותי אני כולי מלא במחסומים ומנגנוני הגנה שמופעלים ללא שליטה בכל מיני סיטואציות, באמת באמת שזה מעיד על העבר שלי יותר ממה שקורה עכשיו בפועל. אני לא ילד רע. אני לא מזלזל בכם. בבקשה תפסיקו לחשוב ככה. הייתי פעם רע, עכשיו אני טוב.

פלאס, עם כמה שקשה לי לקבל ביקורת, כי גם אם זאת ביקורת בונה וטובה היא גורמת לי להרגיש כמו אפס מאופס, יאמר לזכותי שלמרות הקטסטרופה שאני חש בפנים אני ממש משתדל ועובד קשה כדי ליישם את כללל מה שאתם אומרים לי. בבקשה בבקשה בבקשה שימו לב לזה, ותבינו שאני לא פה בשביל להעביר ת׳זמן.

ועכשיו שניה, החלק ההגיוני בי רוצה גם לכתוב איזה משהו לסיום. דיברתי היום עם יונתן ממש בקצרה על חלק מהדברים שאני מרגיש ושגם קצת כתבתי עליהם פה. הגישה שלו הייתה כל כך קלה ומשוחררת וחסרת כל פחד שאני תוהה מה הנשמה הקטנה, החמודה והמסכנה שלי עשתה רע שאני מעמיס עליה את כל המשקלים הכבדים האלה יום אחר יום. לולי, זה לא נעלם, זה נשאר. המשקל הזה נשאר על הנשמה שלך ואז אתה מסתובב עם ראמה על הלב כל היום וחרדות ופחדים למרות שבתכלס הכל ממש ממש ממש בסדר. תנשום עמוק. תנשום. זה חשוב כמו לשתות וכמו לאכול.

3 תגובות בנושא “אדיסון

  1. אומרים שצרת רבים חצי נחמה.
    לי גם היו חלומות עד גיל 30, לא ראיתי עצמי נשוי בחלומות האלה.
    אבל החיים, האופי הנורא שלי, הדכאון בן זוגי מגיל 0 והפרעת החרדה הקשה עשו את שלהם.
    דבר אחד מחלומותיי כילד, כנער וכאיש צעיר לא התגשם.
    האם אני מכה את עצמי?
    אין לי אפשרות לצערי. כי מהצד השני אני מפונק, שונא כאבים, אוהב תרופות ולא מקנא באף אחד כבר. [פעם, המון – וזה הוציא ממני רעלים שהרעילו אותי בעיקר על אף שגם הסביבה סבלה]
    למדתי בקושי רב – לנשום [באמת], לא לתת לחרדה ולהיסטריה לפרק אותי, כן למדתי ללכת כשהרגשתי שאני "מת" [בעיקר נפשי] או לא ללכת לעבודה [ובלב מתפתחת חרדה קשה שמא יפטרו אותי].
    למדתי לפרגן. ויי זה קשה, הרבה פעמים אני מרגיש צבוע לגמרי.
    והחלומות – נו תמיד הם מתחלפים. ♥
    כרגיל – חיבוק אבהי גדול.

    Liked by 1 person

  2. אתה ממש מדבר את המחשבות שלי. מבינה אותך. אגב, אצלכם יש פגישות עדכון שבועיות? כי ככה אתה יכול לקבל פידבק על העבודה שלך וקצת להשקיט את החוסר וודאות

    אהבתי

  3. אחרי שקיבלתי כמה החלטות קריטיות בחיים בהשראת אנשים שלוקחים דברים בקלות, בהנחה שזה רק סטייט אוף מינד וגם אני יכולה, אני יודעת שזה לא נכון. זה לא רק סטייט אוף מינד. זו מציאות חיים שלימה. אני לא אדם כבד, יש דברים קשים בחיים. מי שקל לו כנראה מקבל יותר תמיכה, או שהחיים שלו נראים אחרת מבחינות אחרות. אנחנו לא חיים אותם חיים, אז אין מה להשוות. אני לא יודעת על מה אתה ויונתן דיברתם, אבל אולי מה שמכביד עליך באמת כבד וזה לא רק בראש שלך.

    למה הלכת לעבודה אם אתה חולה? אתה צריך להרגיש טוב ולהתאושש ואתה צריך לבדוק שאין לך קורונה! זה בסדר לחלות, זה קורה, אנחנו לא רובוטים.

    נורא קשה לשחרר את הציניות ולחזור להאמין בבני אדם. צריך לעבוד על זה. עדיין לא התגברתי על זה בעצמי ב100%. (דווקא הייתי ילדה חננה, הקשיים שלי היו חברתיים.)

    ולגבי זוגיות, אין מה לעשות, לא להתייאש ולהמשיך לחפש, אבל אפשר לקחת הפסקות קטנות כשמרגישים שחיקה מהחיפושים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s