קלאסיק אובג'קטס

אני לא אצליח להתחמק מזה. הפעם האחרונה שכתבתי פה הייתה לפני שלושה-ארבעה חודשים? אין לי כוח לספור וגם אין לי כוח לעשות את החישוב. זה לא כזה משנה. מה שמשנה זה שאם אני לא כותב הרבה זמן אני מרגיש אשמה וזה מה זה לא במקום יאחתוש. כאילו, מה, זה שיעורי בית שלא הכנתי? זין על זה. אני אכתוב מתי שאני צריך לכתוב ולא כי לא כתבתי הרבה זמן וצריך. אבל כמו שכתבתי, אני לא אצליח להתחמק מזה.

לא זוכר איפה עצרתי. יש לי עבודה חדשה ואני אוהב אותה. יש לי המון חוסר ביטחון אבל אני עושה אנימציה אז שווה להלחם בו בשביל להתפתח ולהתקדם. אני מרגיש מוערך שם, כבר קיבלתי העלאה רק מלהיות אני. האנשים נחמדים אליי, רובם חמודים מאוד. יש על מה לדבר בארוחות צהריים. יש שם מלא גייז וזה כיף לי. אני צריך ללמוד להתעלם מהשיט שגורם לי להרגיש רע, כי הוא באמת מינורי לעת עתה.

אמא שלי עברה דירה, אני שיפצתי את הדירה שלי, אני לא יודע אם כתבתי את זה אבל גם נולד לי אחיין והוא חמוד מאוד. זה לא שינה את היותי אל-הורי למרות מה שאמא שלי חשבה שיקרה. (להפך, זה רק הגביר את הרצון לא להיות הורה. פלאס כל המצב הביטחוני).

אני בעיקר מפחד כי מי יודע להיות שמח? הרבה דברים בצמיחה ופריחה ואני לא רגיל לזה. אני רגיל שהכל נובל וקמל, אני רגיל בעיקר להאחז בשבבי תקווה קטנים של דברים קטנים ונחמדים שנותנים לי משמעות. אבל התקופה הזאת היא טובה, וכבר שלוש פגישות עם הפסיכולוג אני מדבר על זה שממש קשה לי ומפחיד לי לשמוח ולהכיר בזה שוואלה – הפעם באמת באמת בסדר, אסתכן ואומר שאפילו טוב. אבל אני פחדן. ותמיד הייתי. ואני תמיד מזכיר לעצמי שזה בסדר כי אני מגן על עצמי.

אני רוקד טנגו עם הפרעת האכילה שלי. פעם אחת לומד לחיות דרכה, פעם אחת נכנע לה, פעם אחת רוצה לקבור אותה ופעם אחת משתוקק לצאת איתה למסעות הרסניים. אני שונא אותה ואני רוצה להיות נורמלי. כל מופרעי האכילה המאובחנים והמטופלים שכרגע בשליטה מלאה על חייהם אומרים שזה לא עובר וההפרעה נשארת, פשוט צריך ללמוד לחיות איתה. אני לא רוצה לחיות איתה. אני לא רוצה לקבל אותה, ואני חושב שזה הדבר היחידי הנוראי באמת שאני מתמודד איתו עכשיו בחיי. בראשון יש לי שקילה ואני ממש משתדל לא להיות בצמצומי אוכל עד אז. אבל לפעמים זה כל כך פסיכולוגי שרק מלחשוב על לאכול בא לי להקיא, וכל זה כי אני מפחד לראות משקל גדול יותר על הצג של המשקל. ואני מרגיש שמן ודוחה.

הטיפול בהפרעת האכילה הוא הטיפיול הנפשי המעיק והקשה ביותר שאי פעם עברתי. הוא כל כך מעיק שלפעמים אני מתחרט שהתחלתי אותו ולא השארתי הכל כמו שהוא, בלי שאף אחד יציק לי עם ההרגלים הנוראיים שלי. אבל החלטתי שאני רוצה ללמוד לאכול ושאני יותר מידי אוהב את השיניים שלי כדי לאבד אותם לבולמיה. לפחות בטיפולים נפשיים אחרים אני מרגיש שאוחזים בי. נותנים לי תרופות להתמודד עם הרעש. פה זה אני מול האוכל, מול ההפרעה, והיא גדולה ומפחידה והיא תאכל אותך, בהצלחה חמוד.

אמא שלי הנסיכה שאני כל כך אוהב, היא כל כך בהכחשות כשכל פעם שאני אומר לה שהקאתי היא אומרת "בסדר, זה לא מההפרעת אכילה, זה בטח וירוס!", וזה די מדכא אבל אני יכול להבין אותה ואולי היא לא הכתובת לשיתוף. אני גם לא רוצה רחמים אני רק רוצה אדם מסויים שכשאני נכשל בתהליך הוא יהיה שם כדי לתפוס את המילים שאני צריך להגיד כמו "הקאתי!!!!!!!". יש לי תחושה שאני מעורר רחמים אצל חברות שלי כשאני משתף אותן, ואמא מכחישה שזה קיים. אני רק צריך שמישהו שכשאני אומר לו שהקאתי יגיד לי שהכל בסדר ויאללה הלאה, נקסט. זה קרה וזה עבר וממשיכים.

קשה גם עם תחושת הרפיון אחרי שמקיאים. זה מזכיר לי קלונקס יזה מאוד ממכר ואני חולה על זה.

אני עדיין משתדל להרים לעצמי ולהיות פחות שיפוטי (כן כן, עדיין תדר גבוה), לפעמים זה קצת הולך לאיבוד אבל אני ממש על זה. זה קצת נעלם בימים האחרונים אבל אני אמשיך להגיד לעצמי דברים טובים עד שאני ארגיש שהם אמיתיים.

והנה, כתבתי. גם כשטוב אני מתמקד במה שרע, אבל אני מניח שמשם באה הכתיבה שלי. באמת בסדר. שיהיה סוף שבוע מושלם.

כוס מרוץ זהו שמי השני.