אתה סובל מהפרעת אכילה שקוראים לה בולמיה נרבוזה

*טריגר הפרעות אכילה*

בדיוק כמו הכותרת הזאת שהיא גדולה ומודגשת הרבה יותר מיתר הטקסט, כך זה הרגיש כשהפסיכולוגית במחלקה להפרעות אכילה הכריזה בפניי. וביחס לטקסט הרגיל שהוא רגיל, הכותרת היא גדולה ומפחידה ומאיימת ומודגשת, וככה זה בדיוק הרגיש כשהמשפט הזה ננעץ לי בתוך החזה והתחיל לקדוח בו כמו מקדחה בקירֿ כשאבא בא לדירה לתלות לי מדפים. זה היה רועש, מלכלך ובעיקר כואב. היא ראתה שנבהלתי אז היא אמרה שהיא לוקחת את זה בחזרה ושלא ניתן כרגע שמות ונראה בהמשך איך אנחנו מטפלים. מאז אני מחכה שהיא תחזור אליי.

מצאתי לעצמי זמן מעולה לפתח לעצמיח הפרעת אכילה בגיל 30, והשם הזה, שקשה לי לכתוב אותו וקשה לי להגיד אותו כי הוא כל כך גדול וכל כך ״וואו״ ו״ביג דיל״, וזה אני, אני חולה בזה. ומה לא הייתי נותן כדי שיקחו את זה ממני, אבל כשחושבים על זה זה לא מפתיע כי אני מרגיש את הבלומיה הזאת בכל נים ונים בגופי, היא שורפת אותי מבפנים החוצה.

זה מצחיק, לפני בערך חודש תום הייתה אצלי, ובזמן שהיא מעשנת פאקטים כמו קטר כשהיא יושבת על כסא המחשב בשביל שמוביל לדלת הכניסה לדירה, התחלנו לדבר על כמה שהיא לא אוכלת. שני מופרעי אכילה מדסקסים להם בשעות הקטנות של הלילה. ועוד לפני שידעתי שקוראים לזה בולמיה אמרתי לעצמי – ״בוא נהיה קיצוני! נגיד ואני בולמי… למה שאני לא אמיר את זה לאנורקסיה?״ ובאמת המחשבה הטיפשית הזאת עברה לי בראש, כשאני רואה את עצמות הבריח של תום שהפסיקה לאכול מאז שבעלה האפס הנקניק האימפוטנט המסומם עזב אותה בשביל איזו ילדונת זונה בת 19 והיא נראית מעולה, שיסלח לי אלוהים. כוסיזם רציני (כוסיזם זאת מילה שהיא המציאה ואימצתי ללקסיקון*)

מאותו ערב הפסקתי לאכול. במשך שבוע לא אכלתי כלום וירדתי ארבעה קילו, ואני אגיד לכם מה ההבדל בין השתיים. אנרוקסיה מסוכנת כי היא מחבקת אותך. היא נותנת לך חיזוקים חיוביים ומדרבנת אותך להמשיך. היא מלטפת אותך ואומרת לך כל הכבוד, ואתה מרגיש את זה בבטן, ובגוף. הרעב הנורא שמדביק את הבטן לגב הוא בסך הכל אישרור לזה שאתה מצליח, ואתה בשליטה. אתה מרגיש שליטה על הגוף שלך. וכל כך נהניתי מהשליטה הזאת בשבוע הזה. אני שולט בעצמי, אני לא אוכל, וזה לא כל כך נורא. הבטן נדבקת לגב ואני יורד במשקל ואיזה נעים הרעב המדגדג הזה, זה אומר שזה עובד! וגם לא היו לי בולמוסים ולא הקאתי! לעומתה, הבולמיה מגעילה אליך. היא מקללת אותך, מאביסה אותך באוכל ואז מעלה בך תחושות נוראיות של גועל כל כך כבד ומגעיל ודוחה שאתה מרגיש שאתה חייב להוציא אותו החוצה בכל דרך. ואז היא דוחפת לך אצבעות לגרון. יאמר לזכותי שאף פעם לא הייתי צריך לדחוף אצבע בשביל להקיא. הבולמיה עשתה את זה בשבילי. אני רק התיישבתי ליד האסלה והסתכלתי, חיכיתי. זה לא לקח הרבה זמן.

אז סיפרתי את כל זה לפסיכולוג שלי, כנראה כקריאה לעזרה, ״כנראה״, היה רק חסר שאגיע עם שלט ענקי של אס-או-אס, והוא פשוט נכנס בי. לא בכעס, לא בעצבים, אבל הרגשתי מותקף, לא בקטע רע, לא בקטע נעלב, בקטע של נדחק לפינה, וחטפתי לראשונה, אחרי שלוש וחצי שנים של טיפול, התקף חרדה נורא ואיום מול הפסיכולוג שלי. הרגשתי אותו מתקרב מרחוק. זה מוזר, כי זה מגיע מתוך הגוף, אבל אני אף פעם לא מרגיש את התקפי החרדה שלי גדלים בתוכי, אני מרגיש אותם מתקרבים מרחוק. נראה לי שאני הולך לחטוף התקף חרדה, אמרתי לו, ובום חטפתי התקף חרדה. אני מרגיש אותו מתקרב לאט לאט ואז כשאני מזהה אותו אני מתחיל להלחץ והוא בתגובה מתחיל לרוץ אליי ונכנס בי בכל הכוח. אז היה לי קשה לנשום והרגשתי שתזוזה לא נכונה אחת ואיך לא – אני מקיא לו על כל הקליניקה (למרות שלא היה מה להקיא, הייתי בצום), אז פשוט שאלתי אותו אם זה בסדר שאני אצא, וברחתי החוצה ברוח סערה, מחפש לנשום אוויר שגם ככה לא נכנס לראות.

עמדתי בחוץ משהו כמו עשר דקות, מנסה להסדיר נשימה ללא הצלחה, מרגיש שהפעם זהו, זה לא עובר, למרות שאני אומר לעצמי בראש ש״עומר, זה עובר, תרגע, הכל בסדר, זה יעבור״ אבל זה לא עובר. זה יעבור רק אם אקיא. אין מה להקיא. אני לא יכול להקיא באמצע הרחוב, אבל זה יעבור רק אם אקיא. התחלתי להזכר בכל מיני טכניקות שלימדתי את עצמי ועברתי להתרכז שנייה בנשימה שלי. אחרי משהו כמו שתי דקות של מלחמה עם עצמי הרגשתי שזה מעט נרגע ושאני יכול לחזור פנימה. נכנסתי פנימה וזה לא באמת עבר אבל החדר כבר לא סגר עליי ולא ראיתי שחור ולא רציתי להקיא. הפסיכולוג שלי ניסה לדבר על משהו אחר ושאל אותי איך היומולדת עובר (אה כן, זה היה ביום שבו חגגתי 30, כמה כיף), אבל לא רציתי לדבר על השיט הזה כי לא הצלחתי להרגע, אז הוא לימד אותי שיטה חדשה שעזרה, וגם העובדה שהוא ישב מולי ואמר לי שהכל בסדר מאוד עזרה לי.

לפני שזה קרה, באיזה יום אחד ישבתי אצל שיר והיא הכינה ארוחת ערב. אחרי ששנינו אכלנו היא אמרה לי ״וואו אם אני זזה קצת אני מקיאה״, וכמובן שגם זה גרם לי להתקף חרדה ורציתי להקיא. גם כשישבתי עם אמא במסעדה לכבוד יום ההולדת, חטפתי התקף חרדה כי חשבתי שאני עומד להקיא. וזה קורה רק כשאני עם אנשים, כי בבית מותר להקיא כמה שאני רוצה, אבל בחוץ עם אנשים – אסור.

מאז שהפסיכולוג שלי ביקש ממני לא להקיא הפסקתי עם זה. ואולי כבר חודש וחצי לא התיישבתי להקיא בכוונה, וחודש שלם לא הקאתי. אבל בכל זאת בכל פעם כשאני אוכל משהו, גם ארוחה קלה, או ארוחה טובה, משהו בריא, משהו בגדר הנורמלי, לא משנה מה – תמיד ההרגשה שזה עולה לי מגיעה, וזה תמיד בתוך הראש – ״עומר לא להקיא, לא להקיא״, וזה מצליח, אבל קשה מאוד לחיות ככה. אולי בגלל הדברים האלה זה לא מנע מהפסיכולוגית מהמחלקה להפרעות אכילה לאבחן אותי כסובל מבולמיה למרות שכבר חודש לא הקאתי. כי זה לא כמו שכתבתי מקודם, לא ״מצאתי לעצמי זמן לפתח הפרעת אכילה״ֿ, היא תמיד הייתה שם, שינתה שמות, רדתה בי, עשתה בגוף שלי שפטים.

אז זאת מילה גדולה וסיפרתי לאנשים הקרובים אליי. ביקשתי מההורים ומאחי לא לדבר איתי על אוכל, אבל זה לא מונע מהם לדבר איתי על אוכל ולהעיר לי ולהגיד לי מה מותר לי ומה אסור לי למרות שאני זה שיודע מה מותר לי ומה אסור לי והם לא, ואיזה פלא שיש לי הפרעות אכילה! אני יודע שהם לא עושים את זה מרוע אבל ככה זה במשפחה הזאת, והכוונות שלהם טובות. אני רק לא רוצה שאוכל יהיה כזה אישיו מבחינתי ואני רוצה שיפסיקו להעיר לי על מה אני אוכל ועל איך שאני נראה, זה גורם לי לרצות להקיא. סיפרתי גם לכמה חברות, עוד לא לכולן, אבל אני אאלץ לספר להן אם אני רוצה התחשבות והבנה. לפחות עם אלה שאני נוהג לאכול איתן ועל ידן.

סהר התחתנה ברביעי האחרון, והיה לי כל כך כיף. השתכרתי ורקדתי כמו שלא קרה לי הרבה זמן. רק מה? רציתי להקיא כל הזמן. הייתי חייב לצאת החוצה לנשום אוויר כי הרגשתי שזה עולה. אפילו כמעט השתכנעתי מעצמי וכבר התחלתי לצעוד לכיוון השירותים בשביל להקיא, אבל התחרטתי כי נזכרתי שאסור לי (לא כמו בחתונה שלפני קצת יותר מחודש, שאשכרה הלכתי לשירותים בשביל להקיא, אני ממש פסיכי). כשהתחיל האפטר-פרטי יצאתי לסיבוב בחוץ כדי לנשום אוויר, ולא היה אף אחד, וזאת הייתה נראית כמו הזמדנות מעולה להקיא בלי שאף אחד יראה. אתם מבינים איך המוח שלי חושב? אבל זה באמת ללא שליטה אני באמת מרגיש שיש בתוכי משהו שצריך לצאת כי כשהוא בתוכי אני מרגיש לא טוב. וזה עיצבן אותי כי הייתי בראש מה זה טוב, סופסוף יכולתי לשתות ולהתשחרר ולרקוד ולעוף על עצמי, והרבה בנים הסתכלו עליי רוקד ואפילו אם רק דמיינתי זה לא מעניין אותי, היה לי כיף לרקוד ולהיות ולשמוח עם סהר הנסיכה החיים שלי, אבל היה בא לי להקיא כל הפאקינ לילה. גם הייתי כותב פוסט על היום חתונה של סהר (שהייתי המלווה שלה) אבל חצי מזה יהיה רק ״כן ואז גם רציתי להקיא וגם רצעיתי להקיא ואחרי שעה רציתי להקיא. אני אוהב את סהר בלב ואם אכתוב יום אחד על החתונה שלה שהייתה מהממת ומרגשת (בכיתי) וכיפית, לא אזכיר דברים רעים כמו הפרעת אכילה או חרא שהרגשתי במהלך היום.

לא הקאתי באותו יום ואני לא מתכוון יותר להקיא בחיים שלי. אני לא רוצה לחיות עם החרא הזה. כמו שאמרתי, היא לא נחמדה כל כך. אני אעשה הכל בשביל לטפל בעצמי ואני אצמד לתפריט מצידי עד שאמות. אני לא מקבל את זה ואני לא אקבל את זה. תתקשרי כבר יא מעצבנת.

ציירתי את עצמי ואני חושב שיצא לי סופר מגה חמוד. הלוואי שהייתי כזה חמוד גם במציאות. יש לי מלא בעיות ולפעמים זה מרגיש שהחיים שלי קורסים על אמת. אבל כרגע יש בעיה אחת והיא בראש סדר העדיפויות. אסור לי להגיע לאישפוז. הם חיים בסרט שהם מדברים איתי על זה כאופציה שהיא באמת אפשרית. אני אחלים, אני אמצא עבודה, אני אצייר בלי סוף, אני אעשה אנימציה, אני אסדר את החיים שלי, ואני אהיה נורמלי!

מצטער על שגיאות ההקלדה אם קיימות, ותודה לכולם על התגובות החמות, אני באמת מודה לכם, לא היה לי כוח נפשי לענות לכם, אבל קראתי ורק הנכונות שלכם ללחוץ על ״הגב״ מחממת לי את הלב, לא משנה מה בחרתם לכתוב. תודה רבה.