שב זקוף

ביצת תרנגולת זה דבר מאוד עדין. תנועה קטנה לא במקום והיא מתנפצת ומתיזה את עצמה לכל עבר. או, או למשל, כששמים אותה על מחבת חמה כשרוצים להכין ביצת עין – אף פעם לא הבנתי איך אנשים מצליחים כל פעם מחדש לשמור על החלמון שלם. זה לא שאני לא מצליח, אבל לא נדירים המקרים שלמרות הריכוז הרב, החלמון מנקב את עצמו ומתפזר. כמוני. תנועה אחת קטנה לא במקום, איזה רגע אחד שלא שמתי לב, ו-פלאק, אני בגלישה.

בערב ראש השנה חוויתי בולמוס אכילה מאוד קשה. הפתעתי את עצמי כי לא זכור לי בולמוס כזה כבד מהשנים האחרונות. זה באמת תפס אותי לא מוכן, אבל כשהרגשתי שהוא כאן, כל מה שרציתי לעשות היה לחוות אותו. זאת הייתה נקודה בה לא שמתי לב, הנקודה בה הביצה מתיזה לכל הכיוונים. רציתי להישבר כמו הביצה. רציתי ליפול ולהשבר ולהתיז את עצמי על הקירות. לא היה אכפת לי. הוא הגיע אליי במפתיע. ויכול להיות ש״במפתיע״ קראתי לו. הוא הגיע ואימצתי אותו לתוכי באהבה. בוא, כנס בי. כנס בכל כולי, תן לי לעזור לך להרוס אותי. קופסאות שלמות של אוכל נבלסו בזמן קצר. כל האוכל שאבא נתן לי לחג, כל האוכל שעדי הכינה לי, כל מה שהיה במקרר, נעלם לתוכי כלא היה. כאב לי ולא היה לי אכפת. החלמון גלש. היום אני אתפוצץ. זמן קצר לאחר שנגמר האוכל גם הזמנתי אוכל מבחוץ, וכמובן שגם הוא נעלם כלא היה. בסופו של דבר באמת התפוצצתי. רק אחרי שסיימתי לאכול ורגע לפני המחשבה הבאה על מה אכניס, הקאתי את הכל. מזמן לא הקאתי. הסטלה הכי טובה זה הסטלה שמרגישים אחרי שמקיאים. זה יותר טוב מקלונקס. ובנוסף לזה, לקחתי 2 קלונקס במטרה לישון לנצח. ישנתי כל החג במתיקות מופלאה של רחמים עצמיים, התעוררתי והתאפסתי.

אני בסדר עכשיו, אני באמת בסדר. כבר דיברתי על זה עם הפסיכולוג וכבר הבנתי מה קורה פה. אבל אני חושב שאני צריך לעזור לעצמי יותר. הכל מפריע וזה מובן, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להגיע לתחתיות כאלה עמוקות שוב. די, אני כבר לא בגיל. זה כמו להביא למסיבת רווקות חצאי פיתות עם חומוס ומלפפון חמוץ. די, אנחנו לא שם יותר. אני צריך לתפקד. אני צריך לקום בבוקר ולדעת לאן אני הולך. וכן, אני מאמין לכם כשאתם אומרים לי שאף אחד לא באמת יודע מה הוא עושה אבל אני אפילו לא בשלב הזה. אני לא יודע אם אני עוד בשלב כלשהו. אני נמצא במצב סטטי שנורא נוח לא לזוז בו. בית-עבודה (אחת כזאת שכביכול נוחה עם משכורת פח אבל שמחזיקה לי דירה כמו נס פח השמן שהחזיק לשמונה ימים), וזהו. חוץ מזה, השאיפות שלי והתקוות שלי והציפיות שלי מעצמי על הולד. כתבתי פה לפני כמה פוסטים שזהו, נגמר הסוס ואני עוזב את העבודה שלי, רק תנו לי קצת זמן למצוא עבודה חדשה. חיפשתי עבודה בערך שבוע והפסקתי כי זה התיש לי את הנשמה. וזה בסדר כי לחפש עבודה לוקח זמן וזה מתיש ומותר לקחת הפסקות. אבל מאז העניינים במשרד התקררו והכל נהיה שוב נוח. נוח כמו בגיהנום כשמצאת מקום לשבת בין הסלעים הלוהטים. הפחד לזוז הוא תמיד הכי גדול והכי מפחיד. אבל די, נו, כפי שאמרתי, כבר בן 30. די לפחד.

״די לפחד״ זה כמו ״פשוט אל תחשוב על זה״ או ״אז אל תהיה עצוב״. ראיתי פוסט בפייסבוק שכתוב בו שלהגיד למישהו בדיכאון פשוט להפסיק להיות עצוב זה כמו להגיד למישהו בהתקף אסטמה לנשום סדיר. אני באמת רוצה להגיד לעצמי די לפחד ולהתכוון לזה בכל נפשי, אבל זה אותו דבר. אני לא אצליח להפסיק לפחד בלי לעשות. אין כזה דבר. רק אחרי שאעשה אני אפסיק לפחד. בדיוק כמו ללכת ברחוב, או לצאת עם גברים, או לעבור דירה. זה מפחיד. יופי, מעניין לי את התחת. כולם מפחדים. תתחיל לפעול. ״תתחיל לפעול״ אתם מבינים? שום דבר לא פשוט והכל דורש עבודה קשה. לפעמים בא לי פשוט לנוח. כאליו, לא לפעמים, תמיד. גבר בן 30.

אני מבטיח לעצמי משהו ואני רוצה לעמוד בו על אמת – להקליל. כל מילה אצלי שוקלת טון וחצי. הייתי מבקש לעצמי לשנה החדשה אהבה גדולה וזוגיות, ועבודה מופלאה, וביטחון כלכלי, ובריאות, וירידה דרסטית במשקל ולהיות כוסון אש. אני מרגיש שהדברים האלה לא יגיעו אליי אם אני לא אקליל את החיים שלי. לדלג על הבלטות כמו על עננים ולהמשיך להתקדם לאט לאט בדילוגים. להקליל. מילה יכולה לשפד את הלב, אבל אחרי הכל, מילים הן רק מילים. אין להן באמת משקל. אני לא אתן להן משקל יותר. אני אעבוד על זה. בשנה החדשה – אקליל.

בשישי האחרון הלכתי למספרה שלי לספר החתיך שלי שאני אוהב אותו מאוד כי הוא כזה עדין ובא לי לישון בתוך הידיים שלו כשהוא מספר אותי. אז הלכתי לי בפרישמן לכיוון דיזינגוף והרגל שלי נתקעה באחד העיוותים של המדרכה והתעקמה ותוך מאית השניה מצאתי את עצמי מרוסק על הרצפה. הברך שלי השתפשפה זה היה כל כך כואב ומדמם. כשהברך השתפשפה במדרכה זה היה כל כך מייסר שצעקתי באמצע הרחוב, אני לא זוכר מה צעקתי, ״אווץ׳״ או ״איה״ או בכלל איזה ״כוסאמקקק״, זה לא באמת משנה כי זה לא הפריע לאף אחד בעיסוקים שלו ואף אחד לא ניגש אליי. האמת שאני לא בטוח כל כך שהיו הולכי רגל אבל אנשים עמדו בפקק לחניון. כאילו יא זונות, המינימום זה לפתוח את החלון ולצעוק לי מרחוק אם הכל בסדר. הברך עדיין כואבת לי וזה מציק ואני מחכה שזה יחלים. לפחות, הסתכלתי במראה וראיתי מישהו חתיך משתקף מתוכה. זה ככה כבר יומיים ברצף וזה לא קורה הרבה. זה נעים לראות במראה מישהו שיפה לדעתך.

אני חושב על להתחיל לכתוב יומן חמישה דברים טובים שקרו לי היום. זאת הדרך היחידה שעולה לי עכשיו בשביל להישאר אופטימי ולהקליל. זה, ולראות חתונמי. אני לא סובל אף אחד מהגברים שם. לא ראיתי עונות קודמות אבל כאילו העונה הם ליהקו רק דושים מה נסגר. וגם לא הבנתי מה הקטע הזה שכולם שם תל אביבים הייטקיסטים מיליונרים וויט פאסינג (אלא אם כן את אפריקאית) עם שיניים צחורות ופיגורה מושלמת. לא הבנתי. למה לאנשים חומים לא מגיעה אהבה?!?!?! לאנשים ללא תואר אקדמי לא מגיעה אהבה?!?!?! לאנשים שמנים עם בעיות נפשיות לא מגיעה אהבה?!?!?!? ברור שמגיעה אבל זה לא עובר מסך אז תמותו בודדים למי אכפת זה גם ככה לא באמת אחרי שזה נגמר כולם נפרדים והכל זיוף אחד גדול אני אומר לכם אני יודע אני עובד בטלוויזיה אל תאמינו לאף אחד כולם שקרנים.

לאחרונה חזרתי לאלבום הזה. כשהייתי צעיר יותר היא ממש עצבנה אותי. הרגשתי שהיא מרחמת על עצמה ושהמילים ילדותיות והכי עצבן אותי שהיא כותבת בציניות על זה שבא לה להיות ענייה עם הורים מכים אבל וההורים שלה מימנו לה את האלבום וזה לא טוב לתדמית. הדעה שלי השתנתה כשהקשבתי לאלבום הזה לאחרונה. הוא לא מושלם בכלל, אבל אני חושב שכל ההוויה שלו, החל מהעטיפה (תראו איך היא נראית אמאלה היו לי שנים שככה השיער שלי היה נראה ברגיל ולא היה אכפת לי), הלחנים, המילים, כל הרגשות (בעיקר השליליים, הציניים, אבל גם מעט מהחיוביים), כל כולם מעבירים יופי טופי את החוויה של מה זה דיכאון ואיך האדם מתמודד איתו. אז אני שפטתי אותה כמו שהיום אני ממש לא רוצה שישפטו אותי. האלבום הזה הוא ציור כמעט מושלם של דיכאון, הרס עצמי וחוסר אונים. ואני אוהב את זה שזה קיים, כי זה אומר שאני לא משוגע. זה קיים.

תכינו חביתה, יותר פשוט.

9 תגובות בנושא “שב זקוף

  1. קראתי והזדהית עם הקטע של "לא לעשות". אני חושב שאעשה העתקה ואשלח לבן שלי, שלפעמים כועס עליי, או אשלח לבת זוגי, על אף נסיונה הארוך בעבודה עם ילדים שגם סובלים מדכאון, צלה בבית זה לא נחשב. כתבת והבנתי כל מילה ואמרתי לעצמי: אריק, זה מה שיש לך, ובגלל זה אתה רק תלך ותתמעט לתוך עצמך. [אני לתוך עצמי].
    לפני כמעט 40 שנים הפסקתי לעשן, ועברתי לילות ארוכים של בולמוסי אכילה. ללא הקאות. פשוט התנפחת במהירות שיא. אני לא אוהב להקיא.
    כרגיל וכתמיד – מחבק אותך חזק חזק, כאח, כאב כסתם איש זקן שמבין ורוצה לתת לך קצת משל עצמו.
    חג שמח

    אהבתי

    1. תודה רבה על התגובה. אני שמח שהטקסטים שלי מעבירים לך משהו למרות שהם לא כאלה וואו. קצת מביך אותי האמת שהם יצאו החוצה מהבלוג הזה, אבל אני מניח שצריך לקחת את זה בחשבון כשאתה מפרסם דברים באינטרנט. אז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה אחרי הכל 🙂

      Liked by 1 person

  2. אהבתי את הדימוי. אני תמיד אומרת שזה כמו להגיד לאדם טובע "תתחיל לשחות".

    לפעמים הקושי תופס אותנו דווקא כשאנחנו לא מוכנים. כשהכל נראה "בסדר". דווקא אז המכה קשה יותר כי לא ראית את זה בא.

    שתדע לך שצריך לדעת להכין ביצה!

    אהבתי

    1. אני יודע להכין ביצה, אפילו די בקלות 😦 אבל בכללי אני גרוע במטבח ותמיד לחוץ אז זה תמיד אתגר גם אם מדובר בסתם ביצת עין. תודה על התגובה!

      אהבתי

  3. דיכאון בהחלט קיים. אתמול הייתי אצל חבר והוא שאל למה לא דיברתי איתו הרבה זמן אז עניתי שהייתי בדיכאון ולא היה לי כוח לכלום. הוא נתן דימוי מעולה לדיכאון: זה כמו ללכת בתוך ביצה עם בוץ עד גובה הברכיים. אפשר ללכת אבל זה ממש קשה.

    תתחדש על התספורת! (ואפשר להתערב ולומר שכנראה התספורת זה סימן על התאוששות? לפחות אצלי אני שמה לב שכשאני עושה משהו חדש או יוצאת מהלופ של שגרה, זה אומר שיש בתוכי עוד כוח). חיבוק בהסכמה ובהצלחה עם העבודה!

    Liked by 1 person

    1. וואו כמעט ושכחתי להגיב לך בחזרה! את צודקת לחלוטין, לכן חשוב להשקיע בעצמך תמיד, כי זה תמיד נותן מוטיבציה להמשיך. תודה רבה על התגובה 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s