אני לא מצליח לחשוב על משהו טוב

הצלחתי להגיע למצב שאני דוחף אצ עצמי לבית קפה רק כדי לא לחזור הבתה אחרי הרבה זמן שאני שוב כמו תמיד לא מצליח להיות פרודקטיבי. אז הנה אני אחרי יום עבודה התיישבתי בקפה שלא רחוק מהבית. אם אני לא מצליח לצייר, אז לפחות שאצליח לכתוב. בבית לא מצליח לי נו מה אני אעשה.

הפעם חוסר המוטיבציה שלי מה זה מוצדק. באמת, זה לא הדיכאון הרגיל שאופף אותי. טוב, זה גם קצת ממנו. אבל בדיוק לפני שבוע איבדתי את הסבלנות שלי והחלטתי שאני לא שותק יותר ויריתי לכל הכיוונים. הבוס שלי דיבר אליי בצורה מה זה גועלית, וזאת לא הפעם הראשונה. ואני, שכבר לא יכולתי לספוג יותר את היציאות שלו, עניתי לו, אבל מה זה עניתי לו. כתבתי לו מגילה על למה הוא לא פייר כלפי והוספצי בסוף את העקיצה שוואלה – לא משלמים לי מספיק בשביל להתמודד עם השיט הזה שהוא מביא איתו. אני באמת חושב שהוא נכנס קצת לשוק כי לקח לו קצת זמן אבל אז הוא נכנס בי בחזרה והתחלנו קצת לריב. הוא אמר לי דברים כל כך מעליבים בנוגע לעבודה שלי ולקח לי המון זמן להתאושש מהם. דיברנו אחר כך וליבנו את העניינים. זתומרת, התנצלתי. הורדתי את הראש שלי בשבילו כמו תמיד. למרות שלא רציתי. אני עומד מאחורי מה שאמרתי. אבל הויכוח איתו היה כל כך חריף שהרגשתי שאם אני לא אתקפל יפטרו אותי, ואני לא במצב של לאבד עבודה.

אחר כך התחרטתי כפליים, כי אם היו מפטרים אותי אז הייתי יכול לחתום אבטלה והייתי מקבל גם פיצויים. אבל אני הבוגר החליט שכשאעזוב את המקום הזה זה יהיה בטוח, לא משנה כמה ההנהלה שם מסריחה ומזורגגת. וכן, החלטתי לעזוב. אני לא יודע מתי זה יקרה אבל אני כבר שלחתי קורות חיים לכמה מקומות. לא חזרו אליי. אני לא הולך להתפשר על מקומות עבודה יותר אז יכול להיות שזה יקח זמן. אבל כן, אני ממש מכוונן את עצמי לעוף מכאן ויפה שעה אחת קודם. תכלס, לא מגיע לי יחס כזה משפיל, וחוץ מזה, שהעבודה המסריחה הזאת לא מקדמת אותי לשום מקום. היתרונות נורא נוחים, אבל על נוחות משלמים בתקיעות. לא רוצה להיות יותר תקוע.

עכשיו מה הטמטום? ראיתי את משרת החלומות שלי. בדיוק משהו שרציתי. קראתי את הדרישות והרגשתי שאין מתאים למשרה הזאת ממני. ומה קרה? התחלתי להכנס לסרטים שאני שולח את הקורות חיים ומתקבל, ואז בגלל שאני מתקבל אני צריך להתמודד עם ללכת ולהודיע שאני מתפטר – וזה מאוד מאוד מפחיד אותי, במיוחד אחרי הריב שהיה עם אדון פוסטמטון. אתם מבינים עד כמה חוסר הביטחון שלי נמוך ואידיוטי? זה אפילו לא הגיוני. אבל זה נוצר מהמנעות רבת שנים מכל דבר בערך.

והאמת היא שגם המציאות וגם הרוח מסמנות לי שאני צריך שינוי. ושמגיע לי הרבה יותר טוב. הרבה יותר טוב מכל מה שהיה לי עד עכשיו. אבל זה מפחיד וזה קשה. זה גם מפחיד להאמין בזה שמגיע לי יותר טוב, כי מי אני? למה שיגיע לי יותר טוב? אלה המחשבות שעוברות לי בראש בגדול.

רציתי לכתוב קטע יפה ומתרפק על אהבה, אבל מאוד קשה לי עם זה. לפעמים אני מבטיח לעצמי שלא אכתוב עליו יותר לא משנה מה. אבל בדיוק כשמגיעה תקופה בה אני חושב שהצלחתי להתשחרר ממנו ולא לחשוב עליו יותר, הוא חוזר אליי. ואני לא יודע אם זה מאלוהים או שזה רק האלגוריתם של הטינדר, אבל למה אתה עושה לי לייק בטינדר אם אמרת לי שאתה לא מעוניין כבר יותר מפעמיים, ולמה אתה ממשיך לעשות לי לייקים בטינדר אחרי כמעט שלוש שנים שעברו. שחרר ממני. אם אתה לא רוצה אותי, פשוט תשחרר אותי ממך. די עם בדיקות הדופק. די עם האש הקטנה. אני לא שלך ואני לא רוצה אותך. אני בסהכ חלש מולך. זה לא אומר כלום עליי. לכל התוהים, אני כל כך נואש ששילמתי לטינדר ואני רואה מי עשה לי לייק.

כשבדרך כלל הוא עושה לי לייקים עולה לי הבכי, ואז הכעס, כי מה נראה לו, ואז התהיות, אולי הוא רוצה להגיד לי משהו, ואז אני עושה לו לייק בחזרה ויש התאמה. ודממה. אין שיח. בחלק מהמקרים אני מוחק אותו אחרי כמה ימים. בחלק מהמקרים הוא ישלח לי הודעה כמה ימים אחרי עוד לפני שהספקתי למחוק אותו, ויתחקר אותי, אם יש לי או הייתי לי זוגיות ומה שלומי. לא מעניין אותי לענות לו. מעניין אותי להתפרץ עליו. אבל אני אענה לו ואהיה נחמד כי אני כולי סמרטוט ולא מסוגל לחסום אותו (ובבקשה גם אל תגידו לי לעשות את זה, אני עוד לא מוכן לזה עדיין). אחרי שהוא בדק שאני חי בשיחה, עוברים כמה ימים ללא דיבור ואז אני מוחק אותו. אני אחכה איזה חודשיים-שלושה והוא שוב יצוץ לי בטינדר, שוב עשה לי לייק. מה אתה רוצה ממני?

ברגע שמישהו אומר לי שהוא לא מעוניין בי, לא משנה כמה אני רוצה אותו, לא משנה כמה אני מאוהב בו, הוא לא יראה אותי יותר. אני לא אציק לו עם עצמי. אתה לא רוצה אותי? לא צריך. אתה לא תראה אותי. וזה בסדר לא לרצות אותי. זה לא בסדר לדעת שאני חלש מולך, שאני מאוהב בך עד מעל הראש, להעיף אותי מכל המדרגות פעמיים (כי אני סמרטטת מסריחה), ואז לחזור בפעימות קטנות כל חודש, לבדוק שאני חי, לעדכן אותי בחייך. לא מעוניין לשמוע. אבל אני כן מעוניין, כי אולי הפעם תגיד לי שאתה מתגעגע אליי ורוצה. כמו בפעם ההיא שרציתי לחזור הביתה אבל אתה חיבקת אותי חזק חזק וביקשת שאשאר לישון. זה נראה ונשמע ומרגיש כמו אגדה אורבנית, אבל זה קרה פעם, לפני שניפצת לי את הלב לרסיסים. מילא הייתי מנפץ ונעלם, אבל ניפצת לי את הלב, ובדיוק שאני מצליח להחזיר אותו לצורה המקורית שלו, אתה בא, עושה פו, והכל מתפרק שוב. בא לי לצעוק עליך.

הייתי חייב לפרוק את שני הדברים הללו מהלב. אני רוצה עבודה חדשה ואני רוצה אהבה חדשה והלוואי ובקרוב הכל יהיה לי חדש. אני רוצה להמשיך לכוון לשם ולא להתייאש כמו תמיד. אני לא אשאר במקום הזה. אם אני תקוע בעולם הזה אז לפחות שיהיה לי סבבה.

בא לי לכתוב יפה ולצייר יפה ולהיות יפה. אני חושב שלא מצליח לי כלום מהדברים האלה.

אני לא יודע איך היא יכלה לקלוע בול אבל זאת בדיוק המציאות שלי. גם ככה יצא לי כמו שלה.

8 תגובות בנושא “אני לא מצליח לחשוב על משהו טוב

  1. הימנעות, זה כמו כדור שלג קפוא שנערם ונערם וככל שהוא גדל נורא קשה להיפטר ממנו. אתה צריך משהו שיחמם את הכדור הזה וימיס אותו לאט לאט. ואולי המשהו הזה זה לא משהו חיצוני, כמו עבודה חדשה או אהבה חדשה? אולי המשהו הזה טמון בתוכך, אולי המשהו הזה הוא אתה? יכול להיות שאני טועה, אבל אולי קצת פספסת/איבדת את עצמך בתוך כל הכאוס הזה?

    Liked by 1 person

  2. שאלת תם – אני חושב שגם אתה רואה את הקורלציה בין חוסר היכולת למחוק או לחסום את האקס-המיתולוגי לבין השארות בעבודה, לאחר שכמעט פוצצת את הכל, ו-ויתור על שליחת קו"ח למשרת החלום.
    אינני כידוע לך איש של הצעות גדולות. בניגוד לרפרפית, אני מאוד בעד המנעות מכאב. סבלנו שנינו, בוודאי אני, כלכך הרבה כאב מדחיות, שלי אישית לפחות אין יותר רצון או סבלנות לכאב נוסף. שינויים אעשה רק בשעת סכנה.
    מחבק אותך חזק, כמו תמיד.

    אהבתי

      1. "ברגע שאתה לא זז מהפחד שתכאב, אתה גם לא חי. " – קצת סותר את עצמו המשפט, או בעצם אתה מסכים אתי. התרחקות מהכאב מאפשרת חיים. אני באמת, באמת לא מאמין בצמיחה מתוך כאב. אני גם לא חסיד של התעמתות עם הכאב, כשלא ברור לי מה יקרה כתוצאה מכך. אני גם לא חסיד של שיחות "סיכום". אשכרה זומנתי לאחת, והתחפפתי אחרי 10 דקות בהן הוסבר לי כמה אני.. וגו' מבלי לומר מלה. אישית בחיים לא נהלתי את השיחות הללו מיוזמתי. החיים מלאי קשיים. הגוף הביולוגי שלנו לא בנוי לעמוד ברמות הלחצים שכדור הארץ מייצר. הטכנולוגיה מקלה מעט, אבל לא הרבה. ישנם גם קשיים נפשיים ואחרים שהם חלק מהחיים היומיומיים. למה אני צריך יותר ממה שיש?

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s