מה שאני מרגיש זה מה שאני מרגיש

הלוואי שהייתה לי קבוצת חברים שאיתה הייתי יכול לחיות ביחד בסרט שאני חי בו במילא לבד. יש אנשים שיש להם הרבה מזל. אבל עד היום לא מצאתי מישהו שאוהב להזיל ריר על הכוכבות היפניות שאני אוהב, או על משחקים סתומים של סופר מריו, או על פוקימון. זתומרת, כן מצאתי. אבל יו נואו, לא נעים להגיד, הם מוזרים. לא שאני לא מוזר. אני מרגיש אאוטסיידר מהיום שנולדתי. אבל גם בקבוצות של אאוטסיידרים אני מרגיש אאוטסיידר. וזהו הפרדוקס שנקרא חיי! ברוכים הבאים.

לא זכור לי אם כתבתי את זה כבר אבל שיניתי מינון בתרופות שאני לוקח ואחרי התמדה של חודש וקצת אני אכן מרגיש שהמצב רוח שלי מתחיל שוב להתאזן. הכל קשוח תמיד. זה לא קשור לתרופות. זה לא קשור למאזנים ולא קשור למצב רוח שלי. החיים הם חרא והקשיחות היא יומיומית ככה או ככה. זה חרא ואני עובד קשה בשביל לשרוד את זה. אז בכל יום בו אני מאוזן אני אומר תודה.

והנה ההוכחה, היו לי שבועות מאוד קשוחים אבל עדיין הרגשתי מאוזן. לא היה לי כוח להתמודדד עם כלום ועדיין כל מה שרציתי לעשות זה לישון. המחשבות על הרצון למות הגיחו שוב ושוב בחלקים שונים במוח אבל בגלל שאני חזק יותר ממה שהייתי פעם, בכל פעם שאחת מהן צצה לה עשיתי הכל כדי להעיף אותה. הכל. גם אם מדובר ברייקי דמיוני בו אני מושך את המחשבה מהראש ומעלים אותה בחלל. למזלי זה עוזר. לא למזלי – המחשבות ממשיכות להגיע. ועדיין, אני לא מרגיש שאני בדיכאון. אני לא מרגיש חוסר יכולת משווע לתפקד וללכת לעבודה. זה מאוד מוזר אבל כל מה שיעור לי להצליח להגיע ליום הבא. אני מחכה לרגע הזה שכל זה לא יהיה סיפור הישרדותי. שהשגרה תהיה חמודה אליי. טוב, אני עדיין בתוך התהליך. ואולי זה אף פעם גם לא יקרה. ואולי כל החיים אהיה בתהליך בדרך לשם. ואולי, בסוף התהליך, אבל בהמשך, יהיה הרבה יותר קל לשרוד, כך שלא אצטרך לקרוא לזה הישרדות. אולי. נמשיך.

אני לא אוהב את מה שאני כותב. אני תמיד רוצה שזה יצא יפה אבל אני צריך לזכור שאין לי שאיפה להיות איזה כותב מפורסם ואין לי שאיפה לפרסם קטעים שלי. אני כותב נטו כדי להרגיש טוב. זה הכי כיף כשהקטעים יוצאים לי יפים. אבל זה לא נורא אם לא. אני כותב כדי להתרוקן. זה יומן, לא טור בעיתון ולא מגזין, ולא בלוג סיפורים. זה נטו יומן. רק שמי שרוצה מוזמן לקרוא בו. היי, מה קורה?

אני מרגיש לפעמים שאין לי כל כך מקום בתוך המשפחה שלי. לפעמים אני ממש מנסה להדחף פנימה בכוח ואני מרגיש שאפילו לא שמים לב לזה. תמיד הרגשתי ככה. תמיד ההיתי הילד הקטן שמדבר שטויות ואף אחד לא מקשיב לו. תמיד כבאתי בטענות לא הבינו מה אני רוצה, אבל אם יש דבר אחד שלמדתי ועליו לא אוותר לעולם זה שהרגשות שלי לגיטימיים, ואם אני מרגיש את זה אז אני מרגיש את זה ואין על זה ויכוח. אני עדיין מתלבט אם להשיב מלחמה אל מול הרגש הזה או להתעמת איתם, או פשוט לקבל את זה שזה ככה, בין אם זה באמת קורה או בין אם אני מדמיין, או רגיש מידי. אולי זה כבר לא משנה יותר ואולי זה אף פעם לא שינה.

הכל אפלולי והיה סוף שבוע מהגהנום, מלא עוגמת נפש. אמרתי שהעצב שלי מרגיש כמו מחלה כרונית שאי אפשר להפטר ממנה, וזה באמת נורא עצוב. אבל אני באמת לא רוצה להיות עצוב. אני לא. זה פשוט כאן בתוכי, מה אני כבר יכול לעשות עם זה? גר בתוכי עצב והוא מסרב להתפנות.

אולי הגיע הזמן לחפש עבודה חדשה… ואם לא לחפש עבודה חדשה אז לפחות להתאפס על עצמי ולהמשיך לפתח את עצמי, ולאהוב את עצמי בכוח. אני לא יודע איך אבל תמיד אומרים לי פייק איט טיל יו מייק איט. אני לא יודע טו פייק. אם חרא לי אז רואים לי את זה על הפרצוף. איזה באסה אה?

לאחרונה, עם האיזון שהגיע אליי לטובה, כל מה שמתחשק לי לראות זה את הקוריאנית המשוגעת הזאת לועסת תמנונים ביוטיוב. באמא שהיא עושה לי חשק לאכול את כל הטריפה הזאת. למרות שבביקורי ביפן אכלתי לא מעט שרצים ובניהם תמנון ולא עפתי. (אבל הקטנטנים האלה בארוחה במטוס היו דווקא ועימים והיה להם מרקם של פטריה). יאמר לזכות היהודי שבי שלא ידעתי מה אני אוכל. הכופר שבי יגיד שצריך לנסות דברים בחיים. אני מזדיין עם גברים אז גם ככה אני ישר מפה לגהנום אז מכפת לייייייי שרימפס

אה אני גם רואה מלא אולימפיאדה איזה כיף זה כל היוםםםם

בפעם הבאה שאכתוב כאן אני מבטיח לי שאעלה ציור, כי עד אז אני רוצה לצייר והרבה. כי צריך לצייר וצריך להתקדם. רק ככה מגיעות עבודות. בינתיים שיר:

ראבינה אחת המתוקות והוידאו הזה ליטרלי כמעט גרם לי לבכות באמצע יום עבודה כי אמא והכל. המשך שבוע הורס ופצצות לריסים.

6 תגובות בנושא “מה שאני מרגיש זה מה שאני מרגיש

  1. תודה על הקליפ היפה. מוזיקה הודית אהובה עליי מאז גיל 5 בערך, גם סרטים הודיים. [מתאימים לאופי ה"גרנדיוזי" הסמוי שלי. יפן היא כמו "ציון" בנבואת ישעיהו על בית המקדש. ואני אוכל כמעט הכל, למעט אוכל מוגזם במחיר ועוד כמה חלקי פנים.
    קשה מאוד בתרבות כמו שלנו, שבה כל אחד מומחה, ויש לו גם החוצפה לומר לך מה אתה חושב, לשמור על תחושת "האמת" וידיעה שהרגשות שלי הם שלי, הכי אותנטיים, ואף אחד לא יגיד לי מה אני מרגיש.
    שמח שהתרופות עוזרות לך. בלעדיהן אני הייתי בוודאי כבר מאושפז. אישית ויתרתי על תראפיה מילולית, אין לי סבלנות. הכימיה עובדת.
    מחכה לציור.
    ♥♥♥ – חיבוק אבהי חזק

    Liked by 1 person

  2. כיוון שהזכרת זאת, אני חייב להגיב על הכתיבה שלך.
    הכתיבה שלך טובה כי היא אמיתית ונוגעת.
    ומהקריאה הרשה לי להעיר שהמילה "מתמודד" מתאימה יותר מ"שורד". וכך ייטב אם תתייחס באופן זה לתהליכים שאתה עובר ואל עצמך.
    הבדידות קשה, אך דע לך שגם עם "חברים" אפשר להרגיש לעיתים בודדים.
    המשך איזון מוצלח!

    Liked by 1 person

    1. אני מודע לכך ש"הישרדות" זאת הגזמה פושעת, אבל כשאני כותב אלה המילים שעולות לי. זה באמת לא בריא. אבל תודה רבה על המחמאות, ממש נחמד לקרוא, ותודה על התגובה!

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s