אתה מתעורר

לפעמים מפחיד לגלות כמה בורות ושנאה ופוביה מסתתרות בתוך תוכם של כל מיני אנשים שאני מאוד אוהב. זה כאילו לא קיים, כאילו שהכל בסדר, והאמת היא שאני מוקף באנשים שאוהבים אותי ואני מרגיש מוגן ובטוח, רוב הזמן, אבל לפעמים מופרחות לאוויר כל מיני אמירות משונות שגורמות לחזה שלי מעט להתהדק, לגבה מעט לעלות ולמוח מעט מעט לחשוב. זה לא היה אופייני בתוך הראש שלי, אבל הנה זה קיים. להתאכזב? לנסות להבין? אני רוצה להבין את הדברים האלה בכלל? הרי לא הכל קשור בי. האמת, שבעולם מושלם, לא, לא הייתי רוצה להבין את הדברים האלה. גם עכשיו הם בלתי מובנים לי. אבל אנחנו לא בעולם מושלם. אנחנו מאוד רחוקים מעולם מושלם. לפי איך שהאנושות נראית עכשיו, כדור הארץ יקרוס לתוך עצמו לפני שהעולם שלנו יהיה מושלם. אז צריך לנשום עמוק, ולבחור את הקרבות שלך, ואת מי אתה רוצה איתך באמת. וגם כשאתה בוחר אתה יודע – כמו העולם, כך גם האדם – רחוק מלהיות מושלם. וגם אני, כמובן.

אז היי, מה נשמע? זוכרים אותי? אני עומר ונגמרו לי המילים. אבל לא בגלל זה לא הייתי כאן. טוב, בעצם אולי קצת גם בגלל זה. אבל הסיבה העיקרית היא שהמקלדת שלי הלכה לעולמה ופיזית לא יכולתי לכתוב. כאילו, להקליד. אי אפשר לכתוב בטאפינג. אני מצטער, גם לכתוב הודעות בוואטספ זה סיוט. האצבעות שלי ענקיות מידי בשביל זה. אבל הנה אני, חי, נושם ועדיין נאבק על להיות אדם בוגר ומתפקד. קניתי מקלדת בשעה טובה ומוצלחת, וחזרתי לכאן לחפור – אבל כפי שהזכרתי כבר קודם, נגמרו לי המילים. אז אני פותח את הדלת ופשוט נותן להכל להשטף החוצה, כמו מפל. כמו תמיד.

שום דבר לא משמעותי מה שהופך כל דבר שקורה למשמעותי. דברים קורים הם דברים משמעותיים עבורי. לצערי הדברים לא קורים מעצמם. אתה צריך לגרום להם לקרות, אחרת שום דבר לא משמעותי. וככשום דבר לא משמעותי אני נמצא בבעיה קשה. אז אני מנסה להזיז דברים. ואם קשה אז אני צריך להתאמץ.

אני לא אוהב את זה ששום דבר לא בא לי בקלות. כל דבר קשה כל כך והתנועה הזורמת שבה אנשים מצליחים לנוע באוויר מעוררת בי קנאה. אני כולי כבד, מלא משקל, גם פיזי אבל בעיקר נפשי. משקל של פחד ושל חרדה. משקל ודבק. אני רוצה להיות קליל כמו בחלומות הצלולים שהיו לי, כשהייתי מחליט שאני עף ומתחיל לקפוץ. כל קפיצה הייתה קצת יותר גבוהה מהקפיצה שקדמה לה, עד שהייתי רואה את כל השכונה מגבוה וזה הרגיש כל כך אמתי. בסוף התעוררתי וגיליתי שאני, וכל המשקל שלי, גם הפיזי אבל בעיקר הנפשי, דבוקים כל כך חזק למיטה. היכולת לזוז נשארה בחלום.

הנה למשל משהו שלא התגעגתי אליו בלכתוב באינטרנט – התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כמה ימים ועכשיו כשבאתי להמשיך, לא מצאתי אותו. איכשהו הצלחתי לשחזר אבל הקטע הזה שקטעים שלמים נמחקים סתם כי בא להם לא קול בכלל ולא בא לי בטוב.

אני לא יודע מה אני בא להגיד כאן ולא יודע חיכיתי ולא פירסמתי את זה עד עכשיו. קשה לי אבל אני ממשיך ואני רוצה גם להרחיב על זה כי יש לי מקלדת עכשיו, אני יכול לכתוב!!! אבל אני חושב שאני אסיים פה ואחכה לדחף אמיתי של כתיבה שיגיע במוקדם או במאוחר, יכול להיות היום בערב ויכול להיות עוד כמה חודשים לכו תדעו.

יש דבר אחד טוב שקרה מכל הקורונה המסריחה הזאת – מוזיקאים ישבו בבית וכתבו אלבומים בלי סוף. גם אהובתי הנצחית יוקי.

וזה קליפ חדש ומהמם ואני חולה עליה זה כבר לא נתפס כמה היא מושלמת ביי

7 תגובות בנושא “אתה מתעורר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s