החפירה הארכיאולוגית של עומר

מאיפה להתחיל? כמה שאני מתגעגע להקליד. בשישי האחרון הקלדתי במקלדת של המחשב של אמא שלי ונזכרתי כמה סיפוק יש בפעולה המוזרה הזאת של להזיז את האצבעות על גבי כל מיני כפתורים, מהר, לשמוע את הצליל של התקתוק ולראות על המסך שנוצרות מילים שהופכות למשפטים ואז לפסקאות. המקלדת בלפטופ שלי דפוקה. היא נוראית ואי אפשר לכתוב בה. אני נאלץ להשתמש באייפד אם אני מרגיש שאני חייב להוציא משהו מהסיסטם, וכפי שאתם שמים לב זה לא ממש קורה הרבה. לא בגלל שאין מה להוציא, פשוט החוויה לא דומה בשיט למה שתארתי קודם. חוץ מזה שאת האייפד רכשתי בשביל לאייר, ולפעמים נדמה לי שאני עושה עליו הכל חוץ מלאייר. גם המסך שלו נסדק כשעברתי לגור לבד, מה שגורם לי ממש לפחד להשתמש בו כדי שלא ימות לי לגמרי. אז אני צריך לקנות מחשב חדש עם מקלדת עובדת אם אי פעם ארצה לכתוב שוב. המחשב צריך להיות מספיק חזק בשביל תוכנות אנימציה ועריכה, אם אי פעם אחליט שבא לי לעשות אנימציה או לערוך. זה מלא כסף שאין לי. גם לתקן את המסך של האייפד זה מלא כסף שאין לי. אז בינתיים אני אחיה ממה שיש ואולי יום אחד אתעשר ואז כל הבעיות הקטנות והמעצבנות האלה יפטרו. זה לא באמת בעיות, יותר כמו צרות של עשירים, וזה מצחיק כי אין לי שקל על התחת, אבל את כל המכשירים האלה קניתי בעצמי אז מותר להתבאס כשהם נדפקים ונשברים נכון? בשבוע שעבר הבנתי גם שכל הדברים המטומטמים האלה הם לא יותר מהבל הבלים חסר משמעות ושהכל פשוט כלום ושום דבר, אבל זה בהמשך.

נתחיל מידיעה משמחת, אולי היחידה, וזה גם בגלל שהרבה זמן לא עדכנתי פה – הפסקתי לעשן. אני כבר חודש ושבוע לא מעשן. המחשבה על להפסיק לעשן הייתה לי במוח כבר המון המון זמן, אבל אחרי כמה ניסיונות כושלים ותלות נוראית בניקוטין זרקתי אותה לאחת הפינות החשוכות של המוח עם ניסיון לנחמה עצמית שיום אחד אפסיק, בלי באמת להאמין לעצמי. הרי, אני מלך ההתמכרויות. אוכל, סמים, תרופות, אסור לתת לי יותר מדי ממשהו אחרת זה לא יגמר.

עם הסמים הפסקתי כבר לפני שנה וחצי, או אולי שנתיים, אחרי שהגעתי למסקנה שזה עושה לי יותר רע מאשר טוב. אתם יודעים איזה פחד זה להתחיל להתמודד עם עצמך בלילות אחרי שבמשך תקופה מאוד ארוכה היית מעשן כל לילה, כל הלילה, מציף את עצמך במחשבות יפות ורעיונות גדולים? מילא הייתי עושה משהו עם כל הרעיונות המדהימים האלה, אבל כשאתה בסטלה אתה לא באמת מצליח לעשות משהו עם רעיונות, וכשאתה לא בסטלה הקיום כל כך כואב שאתה רק מחפש את הזמן שבו תוכל לעשן שוב ולברוח מהכל. וכך זה היה, מעשן את עצמי למוות. פעם מרוב שהייתי מסטול, בכל פעם שהייתי עוצם עיניים הייתי רואה צורות גאומטריות שזזות בחלל. שתבינו עד לאיזה רמה הגעתי בעישון וויד, שהתחילו לי סימפטומים של סמים פסיכדליים מרוב עישון. שלושה קינגסייזים בלילה, לפעמים ארבעה, ואיזה כיף היה. לא הייתי פה. הייתי בחלל החיצון וחשבתי על דברים יפים. אבל לא באמת, כי זה לא אמיתי וזה יוצא מפרופורציות מהר מאוד. באיזה סוף שבוע אחד נגמר לי החומר. אין מצב שאני מתמודד עם עצמי סוף שבוע שלם שאני לא מסטול. בכיתי לכל החברות שלי שאני בלי חומר ושמישהי מהן תסדר אותי כי אני מפחד להשאר סחי בלילה. שתבינו את רמת הנרקומניות, איכס. אחת מהן אמרה שאני לא אדאג ושהיא תביא לי חומר כשהיא תסיים את המפגש עם החברים שלה. אני לא יודע איזה חומר היא הביאה לי באותו היום, אבל אפשר להגיד שהוא מה שגרם לי להפסיק לעשן את החרא הזה. עישנתי אותו ופתאום המחשבות הנעימות והרעיונות הגדולים הפכו למחשבות על מוות ודברים מפחידים. פראנויות מטופשטות ומפחידות, חרדות נוראיות. טוב, זה לפעמים קורה, ואני כבר יודע להתמודד עם זה כי זה קרה בעבר. נעשן שוב הלילה, זה בטח היה חד פעמי. זה לא. מאז הסטלות הרעות שחטפתי מהחומר הזה משהו בסיסטם השתבש ולא הייתי מסוגל לעשן יותר בלי לחוות תופעות מגעילות. ואני רוצה לברוח, אני לא רוצה להשאר כאן, בא לי לעשות מרתון איט גרלז כשאני מסטול מהתחת וצוחק עד לב השמיים, לא בא לי לשבת ולהרגיש שארבעת הקירות שסובבים אותי סוגרים עליי. אבל לא הייתה לי ברירה כי זה כבר לא היה לברוח למקום שכולו טוב, זה היה לקפוץ ראש לתוך התהום של המוות, ועוד מבחירה. לא הייתה ברירה והפסקתי. ניסיתי פה ושם במפגשים עם חברים לעשן והחוויה כבר לא הייתה טובה. אני מתבאס שאין אצלי קצת. אין אצלי במידה. זה לא לקחת קצת ולהיות שמח. זה לקחת הרבה ולהזריק אושר מרוכז לתוך הוריד ואז להתפלא שהוריד מתפוצץ לך בפנים. וויד זה נהדר והרסתי לעצמי פעולה נחמדה שהייתי יכול להפיק ממנה המון דברים טובים. אני רק מצטער שלא הספקתי להזדיין כשאני מסטול. אבל לא הזדיינתי בכלל באותה תקופה, זה היה רק לברוח. כמו עכשיו בעצם. למה, אני עושה סקס? כל מה שאני עושה זה לנסות להרגע.

נחזור לסגריות. אם כבר דיברנו על לברוח. הסגריות היו חברות שמצילות אותי כמעט מכל דבר. שיחת טלפון מפחידה? הדלק סיגריה! מפגש חברתי לא ברור? הדלק סיגריה! אתה מחכה שהמים לפסטה ירתחו? הדלק סיגריה! כן, להדליק סיגריה היה פתרון קסם להכל, בין אם זאת בעיה קטנטונת ובין אם זאת בעיה של ממש, קודם כל תדליק סיגריה ואז תראה מה עושים. סיגריות גם היו חומת מגן לביטחון העצמי הרעוע שלי. אם אין מה להגיד, אפשר לעשן. אם אין מה לעשות עם הידיים, אפשר לעשן. זה פותר כל כך הרבה דברים שאתה לא מסוגל להתמודד איתם, כל מה שאתה צריך לעשות זה פשוט להדליק סיגריה. הבעיה מתחילה כשפתאום הצורך הנפשי בסיגריה נהפך לצורך פיזי, שזה הכי מוזר. כמו צמא, או רעב – רק בריאות. זה באמת מפחיד. אני לא זוכר מה גרם לי לפני חודש ושבוע להחליט להפסיק, אבל אני מאמין שאלה היו המחשבות הרגילות על הפסקת העישון שהיו באות אליי, רק שהפעם הן באו אחת על השניה, עשו לי ערימת ילדים בתוך המוח. וגם, זוכרים את חשבון הנפש מיום כיפור? גם הוא תרם להחלטה להתממש. התחיל ליפול לי האסימון שלעשן סיגריות זה יותר רע מאשר טוב. ברור שידעתי את זה עוד קודם, לכן רציתי להפסיק, אבל לא הייתה הפנמה וגם לא הייתי מוכן. איכשהו עכשיו הרצון להפסיק התברג טוב במוח, וההפנמה שסיגריות זה חרא אחד גדול סופסוף הוטמעה לי בראש. אבל כמו בסמים, להפסיק לעשן זה מפחיד. זה אפילו יותר מפחיד מלהפסיק לעשן וויד. וויד זה לגמרי נפשי, לא הרגשתי התמכרות פיזית בכלל. טבק לעומת זאת זה נפשי ופיזי הארדקור. וזה גם באמת להתחיל להתמודד ביומיום עם דברים שמפחידים אותי, כמו שלא יהיה לי מה להגיד או התמודדות עם החרדה שמגיעה לפני פגישה חשובה. ובואו, זה מסריח ודוחה. נמאס היה לי להריח כמו מאפרה מהלכת. הרגשתי כמו גועל נפש. ואם נחזור לחשבון נפש ההוא מיום כיפור, גם רציתי להתחיל לאהוב את עצמי. אני חושב שאני לפחות, לא יכול לעשן ולאהוב את עצמי בו זמנית. בעישון יש יותר מידי הרס עצמי בשבילי בשביל לאהוב את עצמי. זה לא הגיוני. כאילו, זה כן הגיוני כי אני לא אוהב את עצמי. אבל הגעתי למסקנה שאם אני רוצה לאהוב את עצמי אהיה מוכרח להפסיק לעשן. אז עישנתי את השאריות האחרונות של חפיסת הטבק האחרונה שלי לפני כחודש ושבוע, וכשהכל נגמר החלטתי שאני לא קונה יותר טבק. שלושת הימים הראשונים היו גהנום. צום. מי שאי פעם צם יודע מה זאת ההרגשה הזאת. ככה זה מרגיש. אתה אוכל ושותה אבל אתה עדיין מרגיש כמו צום, כי אתה לא מעשן. וזה פאקינ קשה. הצורך הפיזי חופן לך את החזה ולוחץ חזק חזק. שלושה ימים של גהנום. ביום הרביעי הצורך הפיזי עוד קיים אבל חלש יותר. מה שמתחיל להציק אלה הסיגריות שאתה רוצה לעשן בחלק מסויים של היום בו תמיד עישנת. אין יותר את הסגריה של 11 בבוקר, תמות עכשיו. אין יותר את הסגריה של אחרי האוכל. אין יותר את הסגריה שאתה מחכה שהמים לפסטה ירתחו!!! (אני עם כירה חשמלית נו). אחרי כמה ימים גם זה עובר, אבל זה הרבה פחות קשה מהחלק הפיזי. ככל שהזמן עובר רמת הקושי וההתמודדות עם החוסר בניקוטין יורדת ואחרי בערך שלושה שבועות כבר לא חשבתי על סיגריות בכלל. לא אשקר, כשהרגשות מגיעים לקיצון, בעיקר שלילי, ההתנייה לסיגריה עוד קיימת, וזה אכן קשה, וזה גם קרה והדלקתי סיגריה, אבל שניה, סדר כרונולוגי נו אני חולה נפש תעזבו אותי.

משפט אחד נתן לי מוטיבציה להמשיך עם ההפסקה הזאת – כשיורד גשם כולם נרטבים, המעשנים ידליקו סיגריה כדי להתמודד עם זה, אלה שלא מעשנים פשוט יתמודדו עם זה. משפט גאוני והוא ילווה אותי עוד המון זמן. סיגריות זה מגעיל ואני שמח שהפסקתי.

אני רוצה לשים פה כמה דברים שציירתי באוקטובר. איורים חסרי כל משמעות שדווקא די אהבתי ואני רוצה שגם פה הם יופיעו. כל מיני ניסיונות חדשים עם פלטות צבעים שונות וכו:

חברה החליטה לפתוח עסק של קייטרניג וביקשה שאאייר לה משהו. אני חושב שזה יותר פיין מכל הדברים שאי פעם עשיתי לבקשתו של מישהו. כמובן שזאת לא גרסה סופית וזה יתפרסם רק כשהעסק יתחיל לעבוד.
ניסיתי לצייר את אחד הזמרות שאני הכי אוהב בעולם – שאדיי. זה לא יצא דומה אבל אני אוהב את התוצאה. בכלל, איור של אנשים קיימים ממש קשה לי, במיוחד אם הם יפים בצורה קיצונית ואין שוב דבר קריקטורי שאפשר להקצין בפנים שלהם. אני רוצה לשמר את היופי ואני מרגיש שבהקצנה של פרטים מסויימים זה פשוט לא עובד. אני גם לא ממש יודע לעשות את זה.
אני אוהב את זה למרות הפוזה הלא ברורה של הדמות. פה ניסיתי להצמד לפלטת צבעים מוגדרת מראש ולא לחרוג ממנה בשום אופן. האמת שזה אתגר ממש כיפי.
כנ״ל.
זה כבר צויר בנובמבר. כשאני מרגיש רע יש בי צורך לצייר דברים מאוד אפלים ולהציג אותם לעולם, אבל זה בעייתי מאוד אם פעם היית אובדני ויש לך משפחה חרדתית. בשנה שעברה פרסמתי כמה קשקושים ממש אפלים (נמצאים פה גם בבלוג) וזה גרם למשפחה שלי להתחרפן ולחשוב שאני מתכנן להתאבד. וזה ממש מעצבן, כי הדבר היחידי שעזר לי באותה תקופה זה לצייר את הרגשות שלי. הרצון הזה לצייר את הרגשות חזר אבל אני לא יכול לעשות את זה כמו בשנה שעברה אם אני רוצה שלא יציקו. החלטתי לצייר את זה באופן חמוד יותר ולבחון איך המשפחה מגיבה לזה. זה ממש מצחיק כי כשאתה מסווה דברים עם לבבות וצבעים פסטליים אנשים כאילו מפספסים את מה שבאמת מצוייר. אני גם אוהב את הסגנון הזה של חמוד אבל פסיכותי. זה בול אני.
גרסה אלטרנטיבית

טוב, אני לא זוכר מה עוד קרה באוקטובר. אני רק זוכר שניסיתי לצייר מלא ולשמור את הראש מעל המים. שמעתי מלא שירי איידול מטומטמים כי זה הדבר היחידי שגרם לי לחייך. אבל יש סיבה שאני לא זוכר מה קרה. הכל נראה לי כל כך טיפשי ולא חשוב.

בראשון שעבר הלכתי לעבודה ואז נאמר לי שסבא שלי בבית חולים ושזהו, צריך להפרד ממנו. הגעתי לעבודה ב9, וב10 הייתי כבר בתל השומר. אמא שלי נראתה זוועה ולא הצליחה לעמוד. פחדתי שהיא הולכת לקרוס בכל רגע. סבא שלי היה מורדם ומסומם מהתרופות. הרופאים אמרו שאפשר להחיות ולהנשים ולחבר למכשירים, אבל סביר להניח שזה הסוף. אמא שלי ואחיות שלה ביקשו לא לבצע בו שום דבר שיכול לגרום לו סבל, ולכן הוא לא היה מונשם ולא מחובר לשום דבר חוץ מלדברים הרגילים שכל מאושפז מחובר אליהם כמו אינפוזיה וקטטר. מה שנותר היה רק לחכות לסוף. אמא סיפרה (היא גרה איתו), שבמוצאי שבת הוא התעורר ב12 בלילה מבולבל, חשב שזה בוקר, דיבר ברוסית וביידיש וצעק שכואב לו. אני מאמין שזה היה מפחיד כי אמנם הוא היה בן 92 אבל הוא תפקד ודיבר ואף פעם לא היה מבולבל בצורה כזאת. היא מיד הזמינה אמבולנס. אני מאוד כועס עליה שלא התקשרה אליי מיד אחרי כדי שאני אבוא לעזור לה בבית חולים.

בצהריים חזרתי לדירה כדי לנוח. משהו כנראה נדפק לי במוח כי חלמתי והחלום ממש רעד. לא יודע איך להסביר את זה. לא חלמתי שהאדמה רועדת או משהו כזה. החלום עצמו פשוט רעד. כמו שאתם רואים טלוויזיה והיא מרצדת והדמויות בסדרה שמות לב לזה שהטלוויזיה שלכם מרצדת למרות שזה לא קשור לעלילה, רק בחלום. זה היה מפחיד מאוד והעיר אותי מהשינה. בערב קפצתי לבית חולים שוב כדי להיות עם סבא ולפגוש את אמא ואת בת דודה שלי שהתנדבה להשאר איתו למשך הלילה. נשארתי איתה בערך שעתיים, דיברנו קצת וצחקנו קצת שסבא ישן לידנו. זה מאוד מוזר. אתה לא יודע מה לעשות. סבא כבר בסוף הדרך ואתה תוהה אם מותר לצחוק ולדבר רגיל. אף פעם לא חוויתי כזה דבר כי הסבא השני שלי ושתי הסבתות נפטרו עוד כשהייתי קטן מידי ולא ציפו ממני להתמודד בצורה מיוחדת. והנה אני אדם מבוגר ולך תלמד משהו חדש – מוות. אחרי זה שוב חזרתי לדירה וכשהלכתי לישון השיבושים במוח המשיכו. לא נרדמתי וכל דבר קטן ממש הפחיד אותי, אבל בצורה לא לגיטימית. הטלוויזיה דלקה וזה הפחיד אותי שהיא דולקת אבל גם הפחיד אותי לכבות אותה. פחדתי להסתובב ולשנות תנוחה במיטה לתנוחה יותר נוחה, אבל בלי שום סיבה. פשוט פחד. חשבתי על דברים מאוד קז׳ואליים כגון יש כלים בכיור (סתם דוגמה) ונתקפתי פחד. אני אומר לעצמי מאמיייי בוא נרגע, המחשהות האלה לא מפחידות. אבל בכל זאת פחדתי. אני מאמין שהפחד היה מהמוות, אבל זה לא הרגיש ככה. הרגיש לי שאני מפחד מזה שיש כלים בכיור. אבל פחד טהור כזה, ואין סיבה. לא פחדתי שהכלים יאכלו אותי, לא פחדתי לכבות את הטלוויזיה כי יהיה חושך, פחדתי כי זה פשוט היה ככה. מוזר לחלוטין.

ביום שני בבוקר סבא שלי נפטר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אז התחלתי לעבוד. אמא שלי נשמעה רגיל בטלפון. איך נשמעים בכלל שאבא שלך מת? לא ידעתי, אבל אחרי שגיליתי הבנתי שגם לא רציתי לדעת. הלוויה הייתה בצהריים. זאת הייתה אחת החוויות הכי מזעזעות, מחרידות ומטלטלות שחוויתי אי פעם. אני לא ארחיב, אין כל כך מה לזכור וזה גם צרוב לי בתור המוח. אני רק אגיד שלראות את אמא שלך מתאבלת ולשמוע אותה מקוננת זה לא דבר שאאחל לשונאי הכי גדולים. סהר באה ללוויה ובגלל שהייתי עצבני כי ראיתי כל מיני בני משפחה זבלים שאני לא אוהב אמרתי לה לגלגל לי סיגריה מיד. זה היה אחד הדברים היותר דוחים שעישנתי אי פעם, גרם לי לקוצר נשימה ואפילו לא סיימתי אותה. לפחות פיתרון קסם אחד הלך לו לעולם. בכיתי על סבא. אבל כשחזרתי הבייתה התפרקתי ובכיתי על אמא. סיפרתי לה את זה ואמרתי לה שאני דואג לה, והיא אמרה שהיא לא רצתה להדאיג אותי אבל ככה נשמעים כשמאבדים הורה. אני לא בא אליה. טענות חס וחלילה, ולא מאשים אותה בשום דבר. אני באמת לא מתאר את עצמי מגיב אחרת. אני אוהב את אמא והלוואי שאצליח לעזור לה להיות חזקה.

ביי סבוש. אני אוהב אותך למרות שתמיד היית מקניט אותי ומעיר לי על איך שאני נוהג, צוחק עליי שאני הומו ושיש לי צבע עור של פרענק. כזה היית, חסר עצם בלשון. אבל בגלל זה כולם אהבו אותך. והיה כיף שבכל פעם שהיה קצת שקט היית מתחיל לשיר. הלוואי שעכשיו אתה עם סבתא ואתם מטיילים בגן עדן והולכים לשוט בספינה ולרקוד ואלס. והלוואי שהייתי מצליח להתקרב אליך יותר, אבל לפעמים זה הרגיש קצת בלתי אפשרי. לא באשמתך, באשמתי, כי רוב חיי הייתי פחדן. אבל היי, אני החלטתי שאני רוצה להתחיל לאהוב את עצמי ולהפסיק להיות פחדן זה חלק מזה. אז אולי יהיה בסדר.

ביום שלישי חגגתי יומולדת 29. איזה פאן. התעוררתי בבוקר והרגשתי כמו גוש חרא. לא רציתי לזוז בכלל אבל ידעתי שאם אני לא אקום ואתאפס על עצמי הדרך לתהום לא תהיה ארוכה. חוץ מזה, אני צריך להיות בסדר בשביל אמא, לפחות בשבוע הקרוב, אז צריך להתאמץ. אני זוכר שלפני שכל הסיפור עם סבא קרה, פחדתי מהיומולדת הזה. לא רציתי תשומת לב מיותרת אבל ידעתי שאני אעלב אם לא יתנו לי אותה. פחדתי שאני לא ארגיש מספיק אהוב ביום הזה, או שאני ארגיש אהוב ולא אדע איך להכיל את זה. אבל ביומולדת עצמו, קמתי בבוקר והבנתי שהכל בולשיט אחד גדול. בכלל, כל הדברים שאי פעם הציקו לי, שאי פעם הייתי בגללם עצוב, פתאום נראו לי כל כך מטומטמים ולא רלוונטיים. אי אפשר להתייחס לכל זה באותה צורה אחרי שאתה רואה את אמא שלך בצורה מסויימת. הבחור ההוא מירושלים שהרשתי לעצמי ליפול למענו ולבכות בגללו? פאק איזה בולשיט אילו שטויותתתת. לבכות בגלל גברים? להיות מוטרד בגלל יומולדת או עבודה ולתת לזה להוציא אותך מאיזון? אני יודע שזה לא בשליטתי אבל אני כועס על עצמי שנתתי לעצמי להגיע לכזאת קיצוניות בהרגשה על דברים כאלה מטומטמים. לא אחרי שראיתי את אמא בלוויה של סבא. החברים מהעבודה שלחו לי עוגות של מגזינו לדירה וזה היה מאוד מוערך ונחמד. בערב ישבתי עם כמה חברות שהביאו לי בלונים ועוגה וחטיפים וזה היה מאוד מוערך ונחמד. אבל תסלחו לי, באמת, לא ממש הצלחתי ליהנות ורק חיכיתי שיגמר. אני אוהב את כולם אבל מותר לי להרגיש ככה יום אחרי שסבא שלי נפטר ושראיתי את אמא שלי בלוויה שלו. במשך כל השבוע שנזכרתי באמא שלי בלוויה של סבא שלי התחלתי לבכות כמו מטורף וזה קרה בעיקר בלילה.

אז כן היה שבוע מאוד קשוח אבל אני מרגיש שבעקבותיו למדתי דברים חדשים והתפתחתי קצת. מותר להרגיש, גם אם מדובר ברגשות שליליים. עליי לקבל באהבה כל רגש שעולה אצלי. אם לא אקבל באהבה והבנה כל רגש שעולה אצלי אני לא אצליח להתמודד עם אף אחד מהם. אבל גם חשוב לזכור לא לצאת מפרופורציה. במיוחד לא על דבר מטומטם כמו גבר. הבדידות קשה ומותר להרגיש את זה, אבל כשאתה חווה סוגים שונים של עצב ומגלה עליו דברים חדשים אתה גם מבין שאפשר להתמודד איתו כשהוא בא בצורות שונות, עם פרופורציות וניסיון עבר. אחרי הכל אני באמת חושב שאני בנאדם חזק. לא כולם מתמודדים עם סערת רגשות תמידית. זה מאוד כיף להיות רגוע, אבל אפשר לפעמים להתמודד עם זה שאני לא רגוע. זה בסדר. הכל זה בסדר. ״מה שאת זה בסדר״.

אני מאוד מאוד כבד ואין לי טעם לכלום אבל אני מאמין שזה בגלל השבעה ואני מקווה שזה יעבור בקרוב למרות שגם לפני השבעה הייתי מאוד מאוד כבד ולא היה לי טעם לכלום אז אני כבר לא יודע. הלוואי שבגיל 29 אני אמצא טעם למשהו בחיים האלה.

לציור הזה אני קורא ״מורתי התמנונית״
צבעים אלטרנטיביים. גיליתי שזה ממש כיף לשנות צבעים של ציור מוכן ולהכניס בו עוד טיפה שיגעון.

אני מתנצל מראש אם יש טעויות הקלדה, זה כל כך חופר שאין לי כוח לעבור על זה. אם קראת עד לכאן אני מאוד מעריך אותך ומודה לך. אחרי שאני כותב ככה הנשמה שלי מרגישה כל כך רפוייה ואני מרגיש שאני יכול לישון טוב. לכתוב זה לאונן עם הנשמה. סורי נוט סורי.

14 תגובות בנושא “החפירה הארכיאולוגית של עומר

  1. תנחומי על מותו של סבא שלך. שלא תדע עוד צער.
    הכתיבה שלך כרגיל רהוטה ונוגעת וכך גם בולט כישרון הציור.
    הרבה הערכה על כוח הרצון בגמילות ולא פחות מכך על האומץ לשתף.
    אין לי ספק שאתה חזק הרבה יותר מאשר אתה חושב. יש בך תעצומות נפש בהתמודדות עם החיים.
    מזל טוב ליום הולדתך ואיחולים לאושר. מגיע לך ואתה מוכן לכך.

    אהבתי

  2. (האם זה מוסרי לאהוב פוסט שכתבת בו על הפטירה והלוויה של סבא שלך?)

    אתה לא צריך לכעוס על עצמך שהרגשת דברים בגלל "שטויות", דברים נכנסים לפרופורציות רק אחרי שקורים דברים משמעותיים יותר. (ואנשים שנולדו עם פרופורציות הם אנשים שנולדו למציאות קשה… אז אפשר לומר שאנחנו פריבילגים, שזה טוב בסך הכל.)
    אני מצטערת על סבא שלך ועל החוויה של אמא שלך, למרות שלא הכרתי אותו ואני לא מכירה אותה.

    מה שתיארת לגבי ההתמכרות לעישון ממש דומה למה שעובר עלי עם ההתמכרות לקפה… עכשיו אני שותה נטול, נראה אם אני אצליח להגמל בקרוב (או לפחות להוריד את המינון).

    3>

    אהבתי

  3. הא! הציורים שלך נהדרים! ויש משהו הרבה יותר חזק בציורי דיכאון חמודים!
    (רציתי לכתוב גם את זה בתגובה המקורית אבל התחלתי לחשוב על דברים אחרים בגלל נושאים אחרים.)
    ומזל טוב! הלוואי שיקרו לך רק דברים טובים!

    אהבתי

  4. קודם כל משתתפת בצערך לגבי סבא. כמה הזדהות עם ענייני הוויד והסיגריות, מרגישה כאילו כתבת מדם ליבי, ההיי כל כך גבוה והלואו כל כך נמוך. רק מה? אני לא מצליחה להפסיק. לא באמת. מצליחה להוריד במינון, לעשות הפסקות זמניות, אבל כמו שכל הדרכים מובילות לרומא- אז כל הדרכים מובילות אותי חזרה לשם. מאחלת לך שתצליח יותר ממני.

    אהבתי

    1. תודה רבה. זאת אולי קלישאה נורא מעצבנת אבל אני ממש ממש מאמין בה, בשביל להגמל צריך להיות ולהגיש מוכנים. אני מקווה שתצליחי. אני עדיין לא מעשן. אולי יום אחד אני אחזור לזה אבל בחנתיים מקווה מאוד שלא.

      Liked by 1 person

  5. כמו כולם, אני משתתף בצערך על מות סבך. אני גם שמח לקרוא על הגמלותך מסגריות וכן מהבחור ההוא מירושלים. תרשה לי רק הערת תיקון ניקוד – מִטְבָּח. הסיבה שיש קמץ תחת ה-בי"ת היא שזו הברה סגורה מוטעמת ולכן הנחיקוד שלה בתנועה גדולה 🙂
    תכתוב יותר
    שחרר יותר כאן.

    אהבתי

  6. אתה פשוט כותב כל כך טוב!! ברור, חד, רגיש… גמעתי הכל!

    גם אני מאד מצטערת לשמוע על סבא שלך… הקטע עם הורים שמתפרקים זה נורא בעיניי. מאד קשה. לא בגלל שאסור להם חלילה אבל בגלל שזה מראה מפחיד.

    מאד אהבתי את הציורים שלך… כייף משוגע 😂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s