אתגר שבעה ימים – הגרסה הכושלת

יום ראשון

איזה כיף, אני שוב לא מצליח לכתוב ואני מרגיש שאני מתפוצץ אז אין ברירה, אאלץ לפתוח בעוד אתגר כתיבה בו אני כותב בכל יום מה שאני מרגיש ברגע זה ממש כלומר עכשיו, כלומר כל פסקה נכתבת לייב לייב בשידור חי מהסיטואציה בה אני נמצא שזה בדרך כלל אני נמרח על הכסא במשרד או שרוע על המיטה כמו לוויתן שנשטף אל החוף. יאללה מגנובי בהצלחה ביי

שבוע שעבר חברת המשרד שלי נכנסה לבידוד כי היא באה במגע עם חולת קורונה. מי שבא במגע עם חולה קורונה מיד עף לבידוד וצריך לעשות בדיקות קורונה. לרגע קט וקטן נורא קיווותי שאולי כן תהיה לה קורונה. לא שחס וחלילה ושלום אני רוצה שהיא תהיה חולה ואני אוהב אותה בלב, באמת באמת. זה בכלל לא קשור אליה, רק אליי ולאופי האגואיסטי שלי, שאם תהיה לה קורונה אז גם אותי יעיפו לבידוד ואז אני אוכל להשאר קצת בבית. שבועיים בידוד לא יהיו לי בריאים בכלל והעבר הוכיח לא פעם שלהשאר יותר מידי זמן בבית זה משהו שהוא מאוד הרסני לי. אבל אני ממש מרגיש שאני זקוק להפסקה מהבלאגן שקורה בחוץ, ובידוד קורונה זאת הזדמנות מושלמת להפסקה. לפחות ככה חשבתי לא פעם לפני שהיא בצעה את הבדיקות. עזבו, היא שלילית. אבל אני באמת מרגיש שאני נסחב אחרי כולם ולא מצליח לעמוד בקצב. סופי השבוע לא מספיקים לי כדי שאני אצליח למלא את המצברים שלי ובאמצע שבוע אני לא ישן טוב. אפשר לקחת יום חופש, אבל מה, לקחת יום חופש כדי להשאר בבית ולישון? מה אני פרייאר? גם בשבתות, אם אני לא עושה עם עצמי כלום אני מתבאס, אבל אם כל השבת אני מסתובב, מבלה, נפגש עם חברים, אני גם מתבאס שלא הספקתי לישון. זה לופ כזה שלא נגמר והגוף שלי מאותת לי שאני חייב לישון. אז מה, אני אחכה לגל שני? אני אחכה לחגים (שאם אני לא טועה גם ככה יוצאים שישי שבת ונדפקנו רצח השנה)? כל החיים נחיה בין חמישי בערב לראשון בבוקר ונחכה לחגים או מגפות כדי שנוכל שניה לעשות סטופ? ננצל ימי חופש שגם ככה מועטים בשביל לישון? חיים חרא באמשלי. למה לרצות בכלל להמשיך עם זה. למה אף אחד לא אומר כלום, לא עושה כלום?! צריכים לשנות את השיטה. אני אומר סופש יתחיל ברביעי ויגמר בשני! מה אומרים? הומור בצד, אני באמת סובל ואני מרגיש שאני עוד שניה נופל לדיכאון של החיים, אלך לישון איך שאני יוצא מכאן. בכל מקרה, מזל שאין לה קורונה, הבנתי שבבדיקה דוחפים לך מקל למוח דרך האף וזה מחלחל אותי! אעשה הכל כדי לא לעבור את הבדיקה הזאת!

בלי שום קשר, או עם קצת קשר, אני ממש לא מצליח להיות מועיל בעבודה. במקום לתקתק את כל העבודה שלי אני מוצא את עצמי מתעצל ודוחה הכל לרגע האחרון, כי למה לעשות היום את מה שאפשר לדחות למחר?

אני חוזר הבייתה, מתפשט, והולך לישון!!!!!

יום שני

אז אתמול באמת חזרתי הביתה והדבר הראשון ובעצם היחיד שעשיתי היה להתקלף מכל הבגדים ולהכנס למיטה. ישנתי עד עשר בלילה וגם לא הצלחתי כל כך להתעורר. קמתי בכוח כי הייתי צריך לבשל אוכל כדי שיהיה לי להיום. הכנתי פסטה. אי אפשר לטעות בפסטה. הפכתי להיות אשף הפסטות. ואז חזרתי לישון עד הבוקר. לא יודע מה יש לי. אין לי כוחות לכלום והלוואי שהייתי יודע להסביר למה.

לא הייתה לי הזדמנות לכתוב כל היום. דברים העסיקו אותי בראש יותר מידי ואני מרגיש ממש מבולבל.

היום בעבודה דור שאל אותי מה קורה איתי, ולמה בימים האחרונים אני נראה עצוב. מצד אחד, אני שמח שמישהו שם לב ואני לא מדמיין שמשהו לא בסדר. מצד שני אני מתבאס שרואים את זה. מצד שלישי, אם רואים את זה אז למה רק דור שאל? ועידו ענה לו – זה הדיפולט שלו. ואני צחקתי כי אני אוהב את עידו ואני יודע שהכל בהומור, אבל מה, זה באמת הדיפולט שלי? באמת באמת? כשאני מדוכא ורוצה להתאדות ולחדול זה לא מרגש אף אחד כי זה פשוט ככה תמיד? או שפשוט התרגלו אליי ככה? אני לא רוצה להיות האדם הדיכאוני הזה שרוצה למות, אבל אני לא מצליח להסתיר את זה. העצב, היאוש, תחושת האבדון, כל אלה עולים על גדותיהם ומציפים אותי ואת כל הסביבה שלי. כשחייכתי אמרתי לדור שהחיוך הזה הוא ממש מאמץ פיזי בשבילי כרגע. הוא אמר לי שאני לא חייב לחייך אם אני לא רוצה, אז פשוט חייכתי והלכתי. דור חמוד וזה ממש יפה מצידו שהוא שאל. גם אם זה לא עוזר ממש, זה דווקא כאן. אכפתיות עוזרת. גם חנה שואלת אותי לפעמים. עידו אמר שההכל טוב בסהכ ושאני בנאדם מצחיק. מה עוזר לי להיות מצחיק אם אני מת בפנים? וחוצמיזה, אם אני לא אצחק, אהיה ציני ואהפוך הכל לבדיחה אסז אני אבכה. לא שאני מצליח לבכות כן?

עוד כמה דברים שמדכאים אותי. אני מקנא. עידו התחיל לצאת עם מישהי. כבר דייט רביעי! ואני הכי מפרגן. גם גיליתי היום שלאלעד יש בן זוג. אלעד והאקס שלו נפרדו קצת לפני שאני הגעתי למשרד, והנה, רק עברה שנה ומסתבר שהוא בזוגיות עם מישהו כבר חודשיים. זה גורם לי לתהות מה אני לא עושה נכון. היו לי שלושה דייטים בשבועיים האחרונים עם שלושה בחורים שונים, אני כל היום באפליקציות המזוהמות האלה כדי שאולי אולי מישהו ירצה משהו מעבר לזיון סתמי, אני באמת מחפש, לא סתם כל התסכול הזה. לחפש ולרצות משהו כל כך הרבה בלי למצוא זה בהחלט מתסכל. מה קורה איתי? אני לבד, ואין לי איפה לשים את כל הלבד הזה. הוא כמו גוש ענקי של טינופת שאני צריך לשאת עליי לכל מקום, ואין לי עם מי לחלוק אותו, ואין לי איפה להניח אותי. הוא פשוט עליי. אני מקנא מקנא מקנא. אני גם רוצה לצאת לדייטים מוצלחים ואני גם רוצה בן זוג. מישהו שיתגעגע אליי, מישהו שאתפוס מקום בחייו, מישהו שיהיה זמין לי. מישהו לישון איתו.

אז עידו הצהיר שהוא מוחק את הטינדר ואני אמרתי שכולי קנאה. “אל תדאג זה בטח לא יהיה להרבה זמן, היא תכף תגלה מי אני באמת וזה יגמר” הוא צחק ואני דרשתי לדעת מי הוא באמת. מישהו שאוהב לראות נטפליקס ולשחק בפלייסטיישן אחרי העבודה. אני לא חושב שזה חריג מידי. יש רווקים שעושים משהו אחר? ״אחרי שעובר זמן האני אמיתי נחשף ואז לומדים להכיר אחד את השני לעומק״, אמרתי לו שכשעד שמוצאים משהו טוב צריך להשקיע – ״אני נסעתי לירושלים בכל סוף שבוע בגלל שלזין ההוא אין רישיון, זה נראה לך הגיוני? אבל רציתי ללכת לשם״ ואז הוא שאל כמה זמן היינו ביחד ואמרתי שלא הרבה, אבל טענתי שאם זה היה נמשך עד היום הייתי ממשיך לנסוע, כל הזמן כל הזמן, שעה לכיוון, חצי טנק דלק, כל הזמן, עד היום, אם…. ואז כבר בגלל כל הבלבול והדיכאון כבר לא הצלחתי לאתגר את המחשבות שלי, לא הצלחתי להגיד להן תודה ולתת להן להמשיך הלאה, זה היה קשה מידי. נזכרתי בקיריל והיה לי מתוק מריר להרשות לעצמי להזכר בו שוב. בעיקר על איך שבתוך שנה אחת הוא מאוד התבגר והגוף שלו מעט השתנה. כבר נהייתה לו בטן של אדם בוגר, וקרחת של אדם בוגר, וזקן של אדם בוגר, וזה גרם לי לתהות כמה כבר אפשר להשתנות מגיל 38 ל-39. אבל גם לא היה לי אכפת. עדיין לא אכפת לי. אני אוהב אותו. אני אוהב את הנשמה שלו. אני אוהב את מי שהוא ולא אכפת לי איך הוא נראה. ואיך לעזאזל הוא לא רואה את זה ולא מעריך שום דבר, ומי כבר ירצה אותך בכלל, אני מכיר את הגברים פה בארץ, עזוב לא כדאי לך תשאר איתי. ואני לבד. והקיום שלו מערער אותי. הקיום שלו אי שם רחוק במרחק של שעת נסיעה בגשם וחצי טנק דלק, ולא אכפת לי כי קר ואני אקבל חיבוק בלילה. “טוב, אני לא יודע. אף פעם לא הייתי בזוגיות. אני בטוח שזה קשה… אני לא יודע איך זה באמת עובד״, אמרתי, משתיק את הילד שמפנטז על סיפורי השלגיה שדפקו לו את החיים וממשיך הלאה לדבר הבא שיוציא אותי מאיזון.

וואו, הצלחתי לכתוב על אמת. פאק.

יום שלישי

היום הברזתי מהעבודה. לא יכול יותר, חייב הפסקה.

יום רביעי-חמישי-שישי-שבת

טוב, האתגר כשל. היה שבוע מהגהנום. אנסה ששבוע הבא יהיה פחות כזה. באמת אשתדל. אני צריך הפסקות מידי פעם, אחרת אני הולך לאיבוד.