אתגר שבעה ימים

יום ראשון

אני בחרדות על העבודה שלי עוד מיום חמישי האחרון. לפני שנה וחצי התחלתי איזשהו תהליך עם עצמי. התהליך הכי גדול ומשמעותי שאי פעם עברתי ועדיין עובר. העבודה הזאת, עם כמה שזה ישמע אולי טיפשי ורע לכמה מהעובדים שם, זה הדבר שמחזיק אותי יציב בהתקדמות שלי עם התהליך הזה, של לטפל בעצמי ולקלף מעצמי את כל הקליפות המיותרות. אם אאבד אותה אני מפחד שאחזור למה שהייתי קודם. מעבר לזה שזאת העבודה הראשונה שלי בחיים שאני לא מרגיש צורך לברוח הבייתה 2 דקות אחרי תחילת המשמרת. אולי בגלל שזאת גם העבודה הראשונה שלי אי פעם שלא עובדת על משמרות. היא נוחה, היא מעניינת לפרקים, ואני ממש ממש ממש אוהב את האנשים שאיתי. על אמת אוהב. תמיד כשאני מגיע לדברים טובים אני מפחד לאבד אותם כי עד עכשיו לא השגתי משהו כזה, ואיך אמצא משהו דומה? כשאני מגיע לכאלו תובנות הפסיכולוג שלי אומר לי שהוא לא יודע, אין לי מספיק נתונים כדי להחליט שזה הדבר הכי טוב שקיים. אבל זה מפחיד. אני לא טוב בשגרה, והעבודה שלי ממש מקלה עליי עם זה. באמת. הלוואי שיהיה טוב. הלוואי.

יום שני

אז אם כבר בעבודה וחרדות עסקינן אז היום בעבודה היו ממש הרבה חרדות. אני ממש מנסה להיות בשליטה על כל הדברים שאני אחראי עליהם אבל זה תמיד הכניס אותי ללחץ ותמיד פיקפקתי בעצמי. אני אף פעם לא בטוח שמה שאני עושה או אומר הוא מאה אחוז נכון, וגם כשמשהו מתפקשש מערכתית שאני מפחד ששוב זאת בסה"כ טעות קטנה ומטומטמת שלי, שנעשתה עקב חוסר תשומת לב לפרטים הקטנים אבל הכל כך שוטפים וכל כך חשובים וכל כך מובנים מאליהם וכל כך בא לי לדפוק לעצמי כדור. אז שוב, כמו אתמול, אני מקווה שיהיה בסדר. באמת שאני משתדל ובאמת שזה חשוב לי. רק לא לאכזב. לא את הממונים עליי ובעיקר לא את עצמי. מלחמה על התפקוד היומיומי!

אני ממש מעריך את רצונו של א' להתלבש יפה, ואני שם לב שהוא קנה המון חולצות חדשות, אבל גאד, עם כמה שאני חושב שהוא בנאדם איכותי וחמוד ועם כמה שאני רוצה להכיר אותו יותר לעומק ושנהיה חברים ושיאהב אותי, מישהו חייב להגיד לו "גיררלללל החולצות שקנית מזעזעות ולא מחמיאות בעליל!", אבל אני לא הולך לעשות את זה ובעצם זה בסדר. אני לדוגמה ממש אוהב את איך שאני מתלבש והרבה פעמים אנשים מחמיאים לי, אבל אני בטוח שלא לכולם זה זורם טוב טוב בעין. על טעם ועל ריח אין להתווכח. בכל אופן, אני אפסיק להיות שיפוטי ומגעיל. היום החולצה שלו הייתה חביבה פלוס וגם יכול להיות שאני הייתי קונה אותה. אבל אתמול? ביג נו נו מאמי. אל תלבש את זה יותר 😦

מעצבנים אותי מאוד אנשים שלא יודעים להתנצל, גם אם הבנאדם שמולם אומר להם בפירוש – "פגעת בי". לא אתייפייף, קרו מקרים שנכנסתי לויכוחים גדולים עם חברים שטענו שפגעתי בהם ואני סירבתי לקבל את זה. אבל אחרי שהרוחות נרגעו, נשמתי עמוק, נכנסתי לפרופורציות, וביקשתי סליחה על ההרגשה שגרמתי להם להרגיש, גם אם חשבתי באותו הרגע שזה כלום ושזאת סתם רגישות יתר. האדם שמולי נפגע ממני. יש בי את הבגרות הזאת לבוא ולהתנצל, גם אם זה אחרי שעובר זמן, אני יודע לבקש סליחה. יש אנשים בחיי שהם לא כאלה… אני תוהה אם צריך ללמד אותם לקח או שלחנך אנשים מבוגרים זה קצת ללכת רחוק. וואטאבר.

ד"א, כתבתי א' במקום שמו האמיתי. לא יודע, אף פעם לא צינזרתי פה שמות בבלוג והכל היה חשוף. אולי זה טיפשי אבל באמת הרגשתי שעל הזין שלי. לאחרונה כשקראתי שוב את הבלוג שלי, וכשרמת הפתיחות שלי לעולם מאוד מאוד גדלה, התחלתי להכנס לפארנויות, ולכן אולי נצנזר קצת. מי שנכנס לבלוג הזה גם ככה יכול לזהות אותי בשניה, אז לפחות ניתן לו קצת מסתורין.

ד"א2, לי ולע' יש טיזינג אפלטוני וזה כיף לי בטירוף כי הוא סטרייט והוא מתגרה בי ואני זורם איתו וזה אחד המצחיקים וזה כל כך כיף להיות פתוח מינית ואני כל כך שמח שהגעתי למקום הזה בחיי ועל הזין שלי כולם כמה סבל הייתי צריך לעבור בשביל זה. אבל אולי זה בגלל שאני עובד בתל אביב, בעבודה תל אביבית, במקצוע תל אביבי, עם אנשים תל אביבים. לא אכפת לי. זה כיף. ותכלס, הייתי יורד לו. זאת האמת. אבל רק בגלל שאני חרמן ומתוסכל מינית ויש לו סקס אפיל מוזר כזה שקשה לעכל. בכלל, הטעם שלי בגברים ממש מוזר, אל תשפטו אותי.

אני לא אוהב לקרוא לאנשים באותיות. הרבה בלוגרים נותנים לאנשים בחייהם כינויים. אולי א' יהיה הלוטרה. כן, הוא דומה ללוטרה. אבל בצורה חמודה וחתיכה. אוף תאהב אותי לוטרההה למה אתה לא שם עליי. בוא תדבר אתיייי 😦

יום שלישי

היה קשה מאוד לקום בבוקר. כאילו ששעת ההגעה למשרד לא כבר מספיק מאוחרת, אני עדיין לא מצליח להתעורר, אבל זה בגלל שעם כל אהבתי לשינה טהורה ומתוקה – אני לא אוהב לישון בלילה. זה תמיד נראה לי ניצול לא נכון של הזמן. יש מלא מוזיקה לשמוע ומלא סרטים לראות. למה החיים שלי צריכים להתחלק ככה שרוב שעות היום אני בעבודה, ואז כשאני חוזר הביתה גמור מעייפות יש לי רק 4 שעות להספיק לעשות את כל זה. אז לא. כשאני חוזר מהעבודה אני צריך לפחות איזשהי שעה אחת שבה אני נמרח ובוהה, אבל אז ב12 בלילה אני פתאום נזכר באלבום של הזאתי שבא לי לשמוע או בסרט ההוא שתמיד רציתי לראות ועכשיו זה זמן מעולה להתחיל אותו, או להמשיך את הסדרה שלי. אז זה לופ שלא נגמר ולנצח אהיה עייף בבוקר.

מישהו התחיל איתי שיחה ממש מלוכלכת בטינדר וזה חירמן אותי מאוד וממש הייתה לי נכונות להזמין אותו אליי לסטוץ. אבל אני עדיין כבול בכל מיני פחדים נוראיים שאתקע בסיטואציה שלא תהיה לי עליה שליטה (כמו שקרה לא מעט), ולא בא לי על זה. אבל זה גם גרם לי לתהות עד מתי אני אתן לפחד שלי לנהל לי את החיים ואיך אני אוכל להתחיל לחקור את המיניות שלי אם אני מרגיש כל כך תקוע ולרגש יש משקל כל כך כבד. באסה. בינתיים אותו בחור נעלם כצפוי (מה ציפיתי מ"סטרייט"), אבל זה גורם לי קצת לחשוב שאולי באמת הגיע הזמן להתגבר על הפחד ולהפסיק להיות מתוסכל מינית. או לגלות אם זה מתאים לי בכלל. אבל עם מישהו נורמלי ומכבד.

הבנאדם הזה לא יכול לגרום לי להרגיש כל כך נורא בכל פעם שאני מקבל ממנו איזשהו סימן חיים קלוש. הוא שם, אני פה. אין ביננו קשר. הקיום שלו לא משפיע עליי. הרצונות שלו לא קובעים אם אני בנאדם טוב או לא, אם אני יפה או לא, אם אני נחשק או לא. הוא רק עוד בנאדם על הגלובוס הזה, והמשמעות שלו עבורי לא צריכה להיות יותר מסתם זיכרון מתוק. אי אפשר להמשיך ככה. זה פשוט לא הגיוני. מה אני עושה לא נכון? איך אני מתנתק מהשיט הזה? ואם אני מרגיש ככה עכשיו, האם אני אהיה מספיק חזק להגיד לו לגזגז כשיפנה אליי בפעם הבא שיהיה בודד? או שכמו בפעם הקודמת ארוץ אליו כמו כלב רחוב רעב? כל זאת ועוד….. שלזבל הזה יהיה משעמם ואני אהיה כאן.

יום רביעי

אני לא רוצה לתת לאנשים שיפוטיים ועוקצניים לפקפק בדרך שלי. וזה קשה, כי זה שהם כאלה לא אומר שאני לא אוהב אותם או לא צריך לשהות במחיצתם שעות רבות. אבל אני חזק, כנראה הרבה יותר מרוב האנשים בסביבה שלי, ואני לא צריך אישורים מאף אחד ואני אמשיך להגיד את זה לעצמי בכל פעם שיהיה נדמה לי שכן.

בא לי להגיע הביתה, ללכת לישון ולא להרגיש.

היום אצל הפסיכולוג התחלתי לדבר ולא הפסקתי. במשך פאקינ 50 דקות רק דיברתי ודיברתי ודיברתי ללא הפסקה וכמעט ולא נתתי לו להשחיל מילה. השבוע הזה, עם כל הכלום ששורר בחיי, קרו כל כך הרבה דברים, ועוד לא הספקתי לדבר על הכל. אני לא יודע איך זה עובד פיזיולודית או נפשית, אבל שדברים יוצאים לי מהסיסטם דרך הפה אני פשוט מרגיש קליל יותר ואז יש לי כוח להמשיך הלאה. חבל שזה כל כך יקר.

לפחות היום הכרתי מישהו נחמד והלוואי ויצא מזה משהו. לא משנה מה. משהו.

לא יקרה כלום כי כלום זה החיים שלי בעצם. אבל באמת היה נחמד. מה אני אעשה? כיעור זה משהו שנולדים איתו ואין לי שליטה על זה.

יום חמישי

אני שומע את מצעד שירי דיסני בגלגלצ…. אני פשוט המום שהרבה אנשים מעדיפים את השירים הישנים באנגלית. איפה אתם חיים

לא היה אפילו שיר אחד של הרקולס וזה פשוט לא הגיוני ואני לא מבין איזה אנשים עלובים הצביעו למצעד חסר הטעם והמעפן הזה. יאללה הבנו שמלך האריות זה הסרט הכי טוב די להיות סחים די להיות קונפורמיסטים הרקולס וטרזן הרבה יותר טובים וגם כל סרטי הנסיכות כופלים אותו אז יאללה יאללה כולה מלך האריות אם אתם לא תנגנו את מאפס לנכס אני אנגן אותו, הנה יא זונות:

וואו, לא היה פסח וגם לא היה שבועות. בתור אחד שלא חובב מושבע של חגים ולא שש להפגש המשפחה המורחבת, זה באמת חסר השנה. במיוחד שאני מרגיש בודד גם בלי קשר. אני שמח לגור לבד וזה שווה את הכל, אבל הבדידות מתעצמת ואני לא יודע כבר מה לעשות עם עצמי. זה מאוד מאוד מאוד כואב והעוגנים האלה של החגים, עם כמה שאני אוהב להתלונן עליהם, קצת מפירים את הבדידות. לפחות אני לא אצטרך לפגוש את כל הזקנות המכשפות הבלתי נסבלות מהצד של אבא. לא לחגוג ערבי חג- מה זה יותר, חופשי או עלוב ועצוב? ובכלל, האם להיות חופשי זה כל כך שמח כמו שמספרים לנו? שווה מחקר! מה גם שהדירה שלי נראית כמו חרא, לא סידרתי וניקיתי משבוע שעבר, בדרך כלל יש את הרוטינה שלי שאני בימי חמישי מגיע הביתה ומסדר אותו אבל היום היה חופש ואתמול היה יום מאוד ארוך אז למי יש כוח גם ישנתי חצי יום ומחר חחחחחחחח נראה לכם שאני מנקה בסופש מה אני לכלוכית?!?!?!!? מה אני סינדרלה?!?!?!?! (אפרופו סינדרלה, גם שירים מסינדרלה לא היו…. בושה).

החיים הם לא פורנו. וחבל.

יום שישי

הגיעו כעסו ועלבון, ובא לי לעשות משהו ממש קיצוני ולהרוס את הכל. שישכחו ממני. ואז אני נזכר שאני כבר לא ילד בן 6 ושצריך להתנהג בהתאם לגילי, אז אני נושם עמוק ומנסה להרגע. אבל הכעס עדיין בתוכי, מנסה למצוא איזשהי פריצה לצאת דרכה ולהרעיל את כל הסביבה שלי. שמעתי שצריך לתת לרגשות פשוט להיות ולחוות אותם עד שהם עוברים, אבל איך אני נותן לכעס ולעלבון שלי להיות בלי לפוצץ הכל, בלי לשבור את הכלים ולא משחקים? זה הגיוני בכלל? נגלה תכף.

טוב אז נשברתי את הכלים חצי. ואני גם חצי מתחרט. אבל בסדר, הכל בסדר. רגיחעם אליי…. ויהיה בסדר. אכלתי פיצה לפחות.

תמיד בלילה, בשעות הקטנות, שהיום נגמר וכל הבלאגן של החיים שוקע לרצפה ומשתטח, אני נשאר עם עצמי לבד מעל פני השטח ומתחיל לחשוב. המחשבות האלה תמיד עמוקות ותמיד ״מתחשבות״ לי בצורה מאוד פואטית במוח שאני מצטער שאני לא חי בעתיד, בו כבר המציאו שבב שמחברים למוח והוא מתמלל לך את המחשבות והופך אותן לקטעים יפים יפים ועמוקים עמוקים על העולם ועל החיים ועל השאיפות והחלומות והשברים והצלקות והרצונות שיהיה טוב יותר והפחדים שלא. ואני בעיקר דואג. דואג להשאר לבד במלחמה הזאת שנקראת חיים. להיות לבד זה ממש לא חדש לי, אני כל חיי לבד, אבל זה מעייף ולפעמים באמת בא לי שמישהו יושיט לי את היד ויגיד לי שהוא יוביל את הדרך לעכשיו, ושזה בסדר אם אני לא אצטרך להחליט כלום ושהוא שומר עליי וידאג שאני אהיה בסדר. האמת היא שאני לא יודע להחליט, ואני לא יודע להסתדר, ואולי בגלל זה כולם בורחים ממני, כי הם לא רוצים להיות בייביסיטר. אבל אני באמת חזק יותר ממה שהם חושבים, זה פשוט לא נראה להם ככה כי הם לא מכירים אותי.

אי אפשר באמת לישון בשקט כשאין מישהו שישן לידך. אפילו אם הוא נוחר ומשמיע קולות הזויים מתוך שינה. זה הקסם שבלישון עם מישהו. הוא נוחר ומשמיע קולות סהרוריים ואתה עדיין ישן הכי טוב שאי פעם ישנת, רק בגלל שזה הוא. וזה תמיד הוא ומתי זה כבר לא יהיה?

חבל שאני כבר לא יודע לעשות סמים.

יום שבת

דווקא היום אין לי חשק לכתוב. סוף השבוע הזה היה ארוך אבל בעצם קצר מאוד ומחר כבר חוזרים לשגרה וזה תמיד קשה, אבל נעבור גם את זה. זה לא משהו שלא התמודדנו איתו אף פעם נכון? אני בחרדות בגלל ההתפרצות של הקורונה בירושלים. אני לא זוכר באיזה בצפר הוא מלמד, אבל רק המחשבה שהוא נדבק או חס וחלילה חולה עושה לי בחילה. אני יותר מידי חרדתי ואמהי ברגשות שלי כלפי מי שאני אוהב ואני ממש מחזיק את עצמי מלשלוח לו הודעה כי תכלס זה רק עוד תירוץ עלוב ליצור איתו קשר, מה שממש מיותר וממש לא בריא לי. אני רק מקווה שהוא בסדר ושהחברים הזבלות שלו דואגים לו.

התחלתי את האתגר הזה כי אין לי כל כך חשק לכתוב וזה בהחלט החזיר לי את החדווה לעשות את זה, אבל כל מה שכתבתי השבוע היה סתם גיבובי שטויות. הלוואי שהייתי יכול לכתוב יפה תמיד. מקווה שמי ששרד עד עכשיו לא סבל מידי. הלוואי שאצליח לכתוב והלוואי שאצליח לצייר והלוואי שאצליח ליצור והלוואי שאהיה מישהו בעולם הזה, והלוואי והלוואי והלוואי והלוואי וזה אף פעם לא יגמר עד שיהיה לי שקט. אבל השקט לא קיים אצלי. לא באמת. אני רוצה שקט כזה כמו בטבע. שקט כזה שאנשים עירוניים כמוני לא רגילים לשמוע. שקט כזה ששומעים ואומרים ״וואו איזה שקט״. אבל לא באוזניין, בנפש.

תנסו גם אתם את אתגר שבעה הימים. אולי אמשיך עם זה ואולי לא. שיהיה לנו שבוע מגניב נטול חרדות ונטול חדשות רעות למה אני כבר לא מסוגל להכיל שום דבר. ד״א, אני באמת אוהב את המשפחה הגרעינית שלי. אנחנו חבורה של פסיכיים (ואני הראשי), אבל איכשהו אחרי כל השיט והבעיות, ברגעים הכיפיים זה מסתדר.

אהבה! מצטער על שגיאות הקלדה אם היו פה ושם.

סוף אתגר

10 תגובות בנושא “אתגר שבעה ימים

  1. אתה מהממם! תצייר לוטרה! זה היה פוסט ארוך וקראתי הכל ואני כבר לא זוכרת מה רציתי להגיב על כל הדברים…

    יום ראשון: איזה כיף! כולי קנאה!
    יום שני: זה נקרא תסמונת המתחזה, זה תופעה רווחת מאוד, כמה חפרו על זה בקבוצת "נשים בהייטק" שלא נדע…
    אמ;לק זה יותר עניין של ביטחון עצמי משל ידע באמת. אם באמת היית כזה גרוע לא היו מחזיקים אותך. הם מחזיקים אותך כי אתה שווה. אז הכל בסדר.
    יום שלישי: קקי ורוד. תקרא להוא מירושלים קקי ורוד. זה כינוי הולם, לדעתי.
    יום רביעי: נכון!אתה לא צריך אישורים! !אתה לא מכוער (עד כמה שזכור לי מהפעם ההיא שהעלית תמונה שלך לבלוג)(ומהציורים שלך)(תצייר לוטרה)!
    חמישי: לא שמעתי את המצעד הזה בכללל. טמבלים.
    אז, מה, אתה בא משושלת של מכשפות? אני חושבת שגם אני, למרות שאני מכירה את השושלת רק מהדור של סבים שלי.
    שישי: אתה הרבה יותר בוגר ממני כי אני מתפוצצת די הרבה. לומשנה.
    אוקיי נשמע שלא כדאי שתתחיל לראות שירה בזמן הקרוב. אולי בסופש כלשהו. אני בטח לא אמורה להגיד לך את זה כי זה בודאות יגרום לך לחלל שבת באשמתי.
    שבת: קקי ורודדד!!!1 אל תמות!!!
    רעש של ים נחשב לשקט כזה? כי אם אתה גר בתל אביב אולי אתה יכול ללכת לים בשעות שהוא עוד לא ממש מלא. אם אתה אוהב ים.

    נראה לי שזהו. שבוע טוב!

    Liked by 1 person

    1. תמר, אני מחלל שבת גם בלי קשר אלייך 😦
      שמעתי על תסמונת המתחזה ויש לי את זה ביג טיים, זה בלתי נסבל.
      קקי ורוד זה חמוד מידי בשבילו. אולי קקי כתום, כי הוא ג'נג'י.
      לגבי המכשפות… הלוואי. הן לא באמת מכשפות בקטע מילולי. יותר זקנות ביצ'יות מטיפניות שאני לא סובל.
      ואני לא חושב שאני בוגר כי כל מי שמתעצבן מהדבר שהתעצבנתי ממנו הוא ילד טמבל. אפילו לא כתבתי ממה התעצבנתי מרוב שזה מביך… אבל ענייני משפחה… אתה תמיד הכי כועס על אלה שאתה הכי אוהב… נראה לי. לא?
      הים בתל אביב יותר מידי קרוב לכבישים.

      תודה על התגובה תמררררררררר! לבבות

      Liked by 1 person

      1. אני יודעת שאתה מחלל בלי קשר אבל אם תראה שירה בגללי זה יהיה חילול שיהיה בגללי, או משהו.
        לאא אני אוהבת ג'ינג'ים ;_; אפילו התחתנתי עם אחד.
        כן, זה חלק מהקטע שלהן. קראת את המכשפות של טרי פראצ'ט?
        גם אני מתעצבנת מהמשפחה בקלות, אתה מתפרץ בקלות על האנשים שהכי קרובים אליך, וזה מעיד על כמה שאתם קרובים. זה נורמלי.
        אני לא בטוחה אם החוף האהוב עלי הוא בתל אביב או בהרצליה. נדמה לי שבהרצליה. הוא גם נגיש, הגענו עם העגלה כמעט עד למים.
        3>3>3>

        אהבתי

  2. גדול עליי אתגר 7 הימים, מה גם שהבלוג שלי, שני הבלוגים, אינם "יומן אישי" אלא מתעסקים בשירה ובמטא-שירה [ תיאוריה ]. קראתי בענין רב את הרשומות השונות. עם חלק הזדהיתי, במיוחד יום א', החרדות האיומות – בשלן אני מתנפל על תמימים, ולאחרונה על עמיתה מקסימה שכל רצונה היה לעזור לי. אבל אני לא מתבייש להתנצל. התנצלות היא דרך טובה לטהר ולשחרר את פצצות הכעס שכתבת עליהן. דרך נוספת – דיבור על הכאב והעלבון, בלי סוף.. זה עוזר מאוד.

    Liked by 1 person

    1. הלוואי שהייתי יכול לכתוב שירה. לא כיף לדעת שגם אתה מתמודד עם חרדות. אני מקווה שהכל בסדר עכשיו! תודה לך שתמיד חשוב לך להגיב לשטויות שאני כותב, זה לא מובן מאליו וכיף לדעת שיש אנשים שקוראים 🙂

      Liked by 1 person

      1. אותי תמיד "מנחמת" הידיעה שאינני בודד. שיש עם מי לדבר ויש מי שמבין. יש לי עמיתה בעבודה, שלפעמים בבקרים אנחנו רק מביטים זה בזו ומייד מבינים מה עבר-עובר עלינו ואיך נגררנו בכוח לעבודה. אני מאוד אוהב לקרוא את הבלוג שלך. אני כבר מבוגר, וחלק גדול ממה שעובר עליך עבר עליי. המודעות שלי לא התקיימה, טיפול נפשי – חטא שלא יכופר מבית אמי הנוירוטית. אני לומד הרבה ממך, ותודה לך. ♥

        אהבתי

  3. למה לסבול? כיף לקרוא אותך. בגלל זה אני עוקבת אחריך 😉
    אגב, מכל המילים פה הרגשתי שמה שהכי חסר לך זה חיבוק (ולא הסקס). אין לך אף חבר או חברה שאתה יכול לפרוק אצלו מחשבות? ואגב, אני לא יודעת במה אתה עובד אבל שמחה בשבילך שהגעת למקום שכיף לך בו. הלוואי עלי
    (וגם אני מפחדת שמי שמכיר אותי יגיע לבלוג כי גם אם אני משנה שמות וקצת מערבלת עובדות, עדיין מי שמכיר אותי באופן אישי יכול לעלות עלי..)

    Liked by 1 person

    1. יש לי חברות טובות שאני יכול לספר להן כל, אבל כמו שאמרת, אני באמת צריך חיבוק. לפעמים פריקה צריכה להיות פיזית, דרך הגוף, ואני לא מרגיש שיש כרגע מישהו או מישהי שמסוגלים לתת לי את החיבוק שאני מבקש…. מעניין אם קיים מישהו כזה בעולם. כמה מחמיא לשמוע שכיף לקרוא אותי! תודה! כמובן שזה הדדי ❤

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s