רגע, רגע, רגע, עצרו הכל!

אני ממש לא במוד של כתיבה לאחרונה אבל אני די מרגיש מחוייב לכתוב את זה. אחרי שהלב שלי התפצח (ראה פוסט קודם), היו כמה ימים שמצאתי את עצמי בתהום אבל החלטתי שאני לא נשאר שם יותר. לא עוד עומר שמתחנן לאהבה. אנשים צריכים להתחנן שאני אוהב אותם ולא ההפך. אז עם כמה שזה קשה אני מפלס את דרכי הלאה ממנו, וגם הפסקתי לבזבז כל כך הרבה אנרגיה על לקלל אותו. כשאני נזכר בזה וממש בא לי לקלל אני מזכיר לעצמי – הקללות עדיין שם, בדרך אליו, ואני עדיין מתכוון לכל מילה, אין צורך לקלל שוב. חוץ מזה, אני לא רוצה להיות בנאדם שמקלל. בגדול לא בא לי שיהיה לו רע. פשוט לא בא לי שיהיה לו טוב מול העיניים שלי. לא כרגע.

שיעורי היוגה האחרונים היו מאוד מנקים וטובים אליי. אני מרגיש שלפחות לפרק זמן קצרצר מאוד במהלך השבוע אני עושה לגוף שלי מעט טוב. אחרי כל הניקוטין והקפאין והג'אנק והחומצה זרחתית לתוך המוח והכימיקלים, פתאום הגוף שלי מקבל ממני קצת אהבה ופחות הרס, ו-וואו איך שזה מנקה אותי. אני שמח שהתחלתי עם זה. יום רביעי זה יום זן.

אז הלב התפצח אבל זה אכן גרם לי להיות יותר פרודוקטיבי, כמו לחשוב מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי חוץ מלבכות? אז עברתי דירה סופסוף. מצאתי דירה מתוקה וקטנטנה בתל אביב, כזאת שמתאימה לי בדיוק,  ופשוט לקחתי את הדברים שלי ועברתי. אני כבר המון זמן רוצה לעבור מהבית של אבא שלי אחרי כל כך הרבה שנים שגרתי איתו והוא ישב לי על הוריד הראשי (אני מאוד אוהב את אבא שלי והוא מאוד משתדל, אבל יש לי מספיק חרדות משל עצמי). כשהלב התפצח נכנסתי למן קהות חושים ואמרתי לעצמי שזה קורה עכשיו. חיפשתי דירה, מצאתי, הלכתי, חתמתי, עברתי. אני מרגיש שעם כמה שזה כואב לי בתוך הלב, אני מצליח להפיק מזה את כל הטוב שאני יכול להפיק ממשהו כזה מחורבן. כולם על הזין שלי. אני עושה מה שבא לי. אני בוכה ודיכאוני אבל אני גם יודע לעשות דברים. ומישהו עוד יאהב אותי, גם בלי שאצטרך להתחנן לאהבה. אין יותר עומר הקטן והמסכן וחסר הישע, הוא מת. טוב, האמת שהוא עדיין כאן ותמיד יהיה חלק ממני. אבל רק חלק. ואני אומר תודה לעצמי על כל הדברים הנפלאים שעשיתי בשנה וחצי אחרונות ומכאן אני ממשיך רק הלאה, לחוות דברים חדשים ולראות ולטעום, ויאללה אני מוכן רק תביאו לי.

הסינגל החדש של צ'ארה ויוקי יצא ואיתו הוידאו המהמם הזה:

אמא'לה איך זה בא לי בטוב. כשראיתי את זה בפעם הראשונה התנהגתי כמו מעריצה בת 14. יוקי וצ'ארה תמיד היו שם בשבילי. יוקי היא השמש, תמיד היא הייתה השמש והיא תמיד האירה עליי, גם בימים הכי גשומים. צ'ארה היא הירח, גם כשהכי חשוך המוזיקה שלה מלטפת אותי עם האור העדין שלה. וכששתיהן ביחד, משהו שלא קרה 20 שנה, הלב שלי פשוט מתפוצץ. אני אוהב אותן בכל ליבי ולא אכפת לי שאני מעריצה בת 14. כיף לי להיות מעריצה בת 14 שלהן. האלבום תכף יוצא והסבלנות שלי כבר כמעט פקעה. כשהן מתחבקות בקליפ אמאאא זה לבכות ביי.

אני בסדר. כן, אני בסדר.

11 תגובות בנושא “רגע, רגע, רגע, עצרו הכל!

  1. עומר(איזה שם יפה!), זה בסדר להרגיש עצוב לפעמים. זה בסדר גמור לבכות (בעיני זה סופר מושך) ואפשר להתאבל על פרק שנגמר. זה מדהים איך שהצלחת לאסוף את עצמך ולעבור לדירה לבד (עם שותפים?). בטוחה שעכשיו הפרק החדש הולך להיות *הרבה* יותר טוב. הכי מגיע לך

    Liked by 1 person

  2. גם אני בדיוק עברתי דירה ויש תחושה של התחלה חדשה אבל אז חוזרים לדפוסים ישנים וקשה להשתחרר. אין לי עצה למצבך. בעבר חשבתי שצריך לפעמים לשבור את הכלים אבל זה סתם תגובה של בני הנעורים וצריך להתקדם בפסיעות. אז אין לי עצה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s