בְּעִיר מְרֻחֶקֶּת עַל אֶרֶץ רַבָּה יוֹשֵׁב הָאִישׁ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת.

בתקופה האחרונה בכל פעם כשרציתי לכתוב משהו, הרגשתי שזה הולך לצאת ממני בצרור ענקי של הלקאות עצמיות והעדפתי לחסוך את זה מעצמי. אבל הכל נשאר בפנים ולא הצלחתי להוציא קיטור (שבדרך כלל מלווה בהלקאות עצמיות). ניסיתי לכתוב על הדברים שקרו בעבודה, או עם המשפחה בחנוכה, אבל שום דבר לא באמת היה מעניין או חריג, הדברים הרגילים שבדרך כלל קורים שגורמים לי להפסיק לרצות לחיות, אבל לא מספיק נוראיים בשביל שאעשה מזה עניין כי הרי – כל טמטמום הכי קטן שקורה בעולם הזה גורם לי לרצות להפסיק לחיות. אבל הנה אני פה, כי דברים באמת משוגעים.

ביום שישי אני מתעורר לי בבוקר-צהריים אחרי שבוע עבודה מאוד מתיש שרק חיכיתי שיגמר. אני פותח את הטלפון שלי כמו קורבן טוב של דור המסכים ואני רואה את זה – הודעה מקיריל.

"היי עומר! אתה לא היית בירושלים הבוקר? חשבתי שראיתי אותך אבל אולי אני טועה…" ואם הייתי, היית בא להגיד שלום?

"היי קיריל! לא, האמת שלא הייתי בירושלים כבר המון זמן."

"אז טעיתי 😊🙏🏼 מה קורה? מה חדש אצלך? אני שמח לשמוע ממך" הלו, אתה זה ששלחת לי הודעה. תשלח יותר תשמע ממני יותר.

"אצלי מעולה! חי, עובד, מחפש דירה…" רוצה למות, נאבק על היכולת שלי לתפקד בעולם, האמת שבכלל לא מעולה אבל אני אומר לך את זה כדי שתחשוב שמעולה ושכלום לא מציק לי "מה איתך?"

"אני בחופש בבית, כי חנוכה. לא טסתי לשום מקום, טיפה משתעמם חחח" אז כשמשעמם לך אתה פתאום נזכר בי אחרי שנה?

"אני מקנא בך שאתה תמיד טס חח"

"לא תמיד! חח"

"תמיד כשהילדים בחופש אתה טס חחח"

"😊…. חשבתי שאם אתה בירושלים כדאי לך לבוא לבקר אותי בדירה החדשה"

"יש לך דירה חדשה? איזה יופי. אני מקווה שיותר גדולה"

"כן, עברתי באוגוסט. לא אמרתי לך?"

"לא, אנחנו בכלל לא מדברים אף פעם 😂"

"😂😇"

"אני יכול לבוא גם אם אני לא בירושלים" כמובן, הוא שורק ואני רץ.

"אז תבוא תבקר"

"סבבה"

"מתי אתה יכול?"

"בסופי שבוע"

"הסופ"ש הזה או שהתכוונת בכללי?"

"גם וגם" כמובן שהסופ"ש הזה, וגם אם לא יכולתי הייתי עושה שאוכל.

"אני לא עובד, לא עושה שום דבר. עוד מעט מתחיל לראות סרט בבית. לא משנה באיזו שעה 😊"

"אוכל להגיע רק בערב"

אז קבענו שאני אעדכן אותו כשאני מגיע אליו ושהוא יבוא לאסוף אותי מבחוץ. מה הוא רוצה? למה נזכר בי פתאום? משעמם לו? הוא חרמן ונגמרו לו הגברים? כמה בלאגן בראש. אני קם מהמיטה ואני מסתכל ורואה שהחדר שלי נראה כמו שואה גרעינית. כמה בלאגן בראש ובחיים. מחליט שאני בלחץ, מעשן 2 סיגריות ברצף כמו אחרון הנרקומנים, מנסה להתארגן על עצמי, לא מבין איך נקלעתי שוב לסיטואציה הזאת אבל בתוך כל הבלאגן הזה אין לי בכלל ספק ולו הקטן ביותר שהיום בערב אני אצל קיריל, ולא משנה מה זה אומר מבחינתו. מפיל עליו את האחריות הבלעדית על הלב שלי ופשוט נוסע. התירוץ העלוב הזה של כאילו ראה אותי בירושלים כדי ליצור איתי קשר, השעמום שלו בחנוכה כשהתלמידים שלו בחופש, לא אכפת לי.  הפנטזיה מתגשמת. הוא יצר איתי קשר. אני אלך אליו ואגיד לו הכל, ונדבר על הכל.

אני יוצא מהבית ב20:00 ומתחילה לה נסיעה של שעה, עם גשם וכבישים רטובים וקור אימים ולי לא אכפת. אני עכבר מסומם. נוסע אליו. מגיע אליו ב-9 ומודיע לו שאני בחוץ. אני יוצא מהאוטו והקור המקפיא של ירושלים מכה בי בבת אחת לתוך העצמות. אני רואה אותו, קצת השמין, כזה חמוד, מחייך אליי עם החיוך הכתום הזה שלא שאני לא יכול לעמוד בפניו. חיבוק. מוביל אותי לדירה.

מגיעים. הוא לא מנשק אותי. יושבים. אני מתלונן על הקור והוא מדליק לי את התנור ומצטער שהמזגן התקלקל בדיוק היום. הוא מכין לנו תה ואנחנו יושבים לדבר. מספר לי על הנסיעה שלו רוסיה באפריל שעבר, ועל היציאה שלו מהארון מול אבא שלו שלא מקבל ולא מפרגן. אני נעצב. מספר לו על היציאה מהארון שלי מול ההורים. מדברים. אני עושה יוגה אבל עדיין לא הפסקתי לעשן, אני גם עובד בטלוויזיה וזה נחמד אפילו שזה לא התחום שלי, זה ליד, וזה בסדר לעכשיו, חרא משכורת אגב. ככל שהשיחה ממשיכה ומתעמקת ככה אנחנו מתקרבים פיזית. מה אני מחפש? אני מחפש שקט. מה זה שקט? הלוואי שהייתי יודע להסביר. אתה מרגיש שיש לך שקט? אתה נשאר לישון? אפשר. עוברים למצב מאוזן, שוכבים אחד בתוך השני ומדברים. הוא מספר לי שהוא היה בקשר עם מישהו אחרי שהוא היה איתי, הלב שלי מתקמט שוב, משתדל לא להראות לו את זה אבל לא בטוח שמצליח. זה לא עבד כי הוא רצה כל היום להישאר בבית ולשחק במשחקי וידאו, הוא לא אוהב טיולים וסרטים, ולך היה מישהו? היה קטע עם מישהו אחד, והוא היה מטומטם.  השיחה מתגלגלת, אנחנו קרובים יותר, "פגעתי בך נכון?" הוא שואל. אני עונה לו שכן ומסביר גם למה. לא הייתי בנינו תקשורת. הרגשתי שאני רוצה להכיר אותך, שאני רוצה שתכיר אותי, היית כל כך מקסים אליי כשהייתי בא אליך, אומר לי כמה אתה שמח שבאתי, מנשק אותי, מחבק אותי, גורם לי להרגיש כל כך טוב, אבל כשהייתי הולך הייתי מרגיש בדיוק ההפך. לא הבנתי את הפערים בין ההתנהגות שלך כלפיי כשאנחנו ביחד לבין ההתעלמות המוחלטת שלך כשאנחנו לא. "עומר, למה באת היום?" הוא שואל אותי, אני עונה לו "למה קראת לי?", אומר לי שאני בנאדם טוב ושהוא רוצה אנשים טובים בחיים שלו. אנחנו ממשיכים לדבר על מה שקרה והוא מלטף אותי בפנים, אומר שאני אמיץ וכן. הוא מסביר לי שהוא לא היה מעוניין כי הרגיש יותר מידי פערים בנינו. "זה לגיטימי שלא רצית אותי, מכל סיבה שהיא. אבל נעלבתי שבחרת לעשות את זה בהודעה בוואטספ. יכולת לעשות את זה אחרת. הרגשתי שמגיע לי יותר ממך. וגם הפערים האלה, כן, הם לגיטימיים כדי לדחות מישהו, אבל זה עדיין עשה לי עצוב. אין לי הרבה ניסיון, לא הייתה לי מערכת יחסים אף פעם, אם כל אחד שאכיר יגיד לי שיש בנינו פערים בגלל הדבר הזה איך אני אמור להתקדם? גם הרגשתי שאתה לא באמת רוצה להכיר אותי למרות שאתה מתייחס אליי כל כך יפה ולכן הרגשתי את הפספוס הזה. ויתרת עליי בלי להכיר אותי." אתה נוגע לי בפנים ואומר לי תודה שאני מספר לך על זה כי לא ידעת איך אני מרגיש וזה טוב שאני מציב בפניך מראה. אנחנו מתנשקים. אתה נוגע בי בדיוק כמו שרציתי שתיגע בי. התגעגעתי לידיים שלך ולגוף שלך כל כך קרוב אליי. דיברנו עוד הרבה על מה אנחנו מחפשים ומה אנחנו רוצים ואתה עדיין לא אמרת שאתה רוצה אותי, אבל נתת לי להבין עם הגוף שלך שאתה רוצה אותי עכשיו. אני רוצה אותך עכשיו. "מה אנחנו עושים?" אתה שואל אותי וזה קצת מעצבן אותי. אתה מסיר אחריות ממה שיקרה למרות ששנינו יודעים שכרגע אתה רוצה אותי. "אני לא רוצה לחשוב" אני אומר. אנחנו מפשיטים אחד את השני ואני מרגיש אליך תשוקה אדירה, אולי הכי אדירה שהייתה אי פעם. אי אפשר לעצור אותי עכשיו. גם אותו. אנחנו עושים סקס. מטורף. אני רואה כוכבים נוצצים.

אתה תמיד שואל אותי אם נעים לי, אם אני מסכים שתעשה ככה או ככה, אני מרגיש שאתה מכבד אותי ואת הרצונות שלי, ורוצה לספק אותי, אני מרגיש חלק מהמשוואה של שנינו. שאנחנו ביחד בתוך כל הדבר הזה ואני רוצה לגרום לך לעונג.

אנחנו אחד בתוך השני, עירומים ומחובקים, אתה מכסה אותי כי קר לי. נוגע בי עם כפות הידיים שלך. שקט. "אז איך אתה יודע שאתה מכיר מישהו?" אתה שואל אותי ואני עונה לך שזאת שאלה מצויינת. אתה צוחק. "אני מתלבט עדיין אם אני נשאר לישון" אני אומר ושהוא שואל למה לא אני מסביר לו שאני רוצה לשמור על עצמי. הוא לא מבין אותי. אני רוצה שהוא יבין אותי אבל לא רוצה להיות לטרלי מידי אז אני משתמש בקודים. "אתה מפחד שאחר כך אני אגיד לך שאני לא רוצה?" הוא שואל וצודק. "כן" אני עונה. "אבל עשינו עכשיו סקס". אני מחליט עם עצמי שוב שתקשורת זה דבר מאוד חשוב ואם אני רוצה שהוא יבין מה אני רוצה אז חשוב גם לדבר את זה במילים ברורות, כי מי יודע מתי אני אראה אותו שוב. "קיריל, אני לא יודע מה איתך ועם איזה גברים היית, אבל הדברים האלה הם לא סתם בשבילי.. מבחינתי אין הבדל בין סקס ללהשאר לישון. זה על אותה משוואה, סקס, נשיקות, חיבוקים, לישון ביחד, זה הכל אותו דבר מבחינתי. כל הדברים האלה אולי אפילו עם הרבה יותר משקל מסקס. אולי עדיף לי לא לבנות מגדל כלכך גבוה כדי שהוא לא יקרוס עליי". שקט, אבל לא טוב. אני עדיין בתוך הידיים שלך. "יש לי שאלה." אתה אומר, "אמרת שהדברים האלה יותר חשובים לך מסקס. למה אתה מתכוון?"  "אני מתכוון לאינטימיות. סקס זה טכני. לא שמה שהיה לנו עכשיו היה טכני אבל זה לא הכל, יש את כל מה שמסביב, שהוא הרבה יותר חשוב מפמפום. אני אוהב סקס וזה חשוב, אבל זה לא הכל." אני ממשיך, "אני לא רוצה להרגיש שוב כמו שהרגשתי בשנה שעברה. יש בי כל כך הרבה אנרגיה של אהבה, ושל אכפתיות ונתינה, ורצון למשהו רציני ואמיתי, וכשאני מרגיש את זה כל כך חזק למישהו שלא רוצה לקבל את כל האנרגיה הזאת ממני זה כואב לי." "ואם הייתי רוצה, מה היית רוצה לעשות איתי?" "לרקוד איתך, ולטייל איתך, ולראות סרטים, ולשמוע מוזיקה, ולאכול אוכל טעים, ולהתחבק ולהתנשק, ולהתגעגע אליך, ושתגעגע אליי". אני טיפש. אבל לא אכפת לי. אני עירום עכשיו אז אין מצב למסכות. אני נרדם.

בבוקר אני מתעורר לידיים שלך. ישנתי כל כך טוב כמו שלא ישנתי הרבה זמן. זה הרגיש כל כך מוגן ובטוח שיש לידי מישהו. רק רציתי שהרגעים האלה ימשכו ולא יגמרו. שוב עשינו סקס. ושוב נרדמנו. התעוררנו. אכלנו ארוחת בוקר. ראינו סרט מחובקים. אחרי הסרט כל מה שרציתי היה שתמשיך לחבק אותי ולא תפסיק, נשארתי על המיטה ואתה קמת לסדר את הבית. חיכיתי שאולי תפתיע אותי ותחזור לחבק אותי. לא חזרת.

כשנפרדנו הוא אמר לי "תכתוב לי ואני אכתוב לך", אמרתי לו "לא מאמי, אתה תכתוב לי ואז אני אכתוב לך", הוא צחק ואמר "אה, ההפך." הוא נישק אותי על הלחי. חזרתי הבייתה והשעה הייתה חמש אחרי צהריים ביום שבת.

אני שוב מרגיש כמו בשנה שעברה. אבל אמרתי לו הכל, זה הרגיש כמו קלוז'ר. הדבר היחידי שבא לי זה אותו, ואני מרגיש שחזרתי אחורה מבחינת הרגשות שלי. אבל אני חזק יותר ואני יודע שאני לא הולך לרדוף אחרי אף אחד, ואני לא הולך להרגיש לא רצוי. הוא הוכיח לי שכשהוא רוצה הוא יודע איך להשיג אותי. אני מאוהב בו עד מעל הראש, אבל אני מחליט להמשיך הלאה בתקווה שזה יעבוד לי. מאתמול אני רק מעבד את הדברים וחושב על מה שקרה. יש לו את המספר שלי, ונותר רק לחכות ולראות אם באמת ייצור קשר. אני רוצה שהוא ייצור קשר אבל באותה נשימה לא מתכוון לעשות שום דבר בשביל שזה יקרה. אני עצוב ובודד, אבל זה לא שונה משום יום אחר בשנה. זה סתם מרגיש קצת יותר חזק עכשיו. יעבור. יש לי את צ'ארה ויוקי לשמור עליי.

דברים מהעולם הפנימי שלי שגורמים לי לרצות להשאר בחיים

צ'ארה ויוקי, שתי המוזיקאיות שאני הכי אוהב בכל היקום. לפני 20 שנה ב-1999 הן הוציאו את הסינגל הזה ביחד, עוד מהתקופה שיוקי עדיין הייתה הסולנית של ג'ודי אנד מרי. אני אוהב את השיר הזה מאוד, וגם המשפט בראש הבלוג – We can do anything and we can do the right thing לקוח ממנו. לא בטוח שאני מבין את המילים עד הסוף, אבל כשאני מקשיב להן עכשיו אני מרגיש מאוד מתחבר.

הן תמיד היו בסטיז והייתה תקופה מאוד קצרה שבה הן עשו מוזיקה ביחד שכללה את הסינגל הזה ופרוייקט קטן בו הן היו חלק מלהקה (בתור המתופפות – הקטע של הלהקה שלהן היה לעשות את מה שלא עשית אף פעם, כמו – לתופף. בגלל זה נשמע מאוד חובבני. אבל יש להן אחלה אלבום, באמת). מאז הן לא פעלו ביחד. עד שלפני חודששששששששששששש יצאה הודעה שאחרי 20 שנה (וקריירות מוזיקליות מפאורות של שתיהן) הן הולכות להוציא מיני אלבום בפברואר!!!!! כמה חיכיתי. סוף השנה הזה מסתמן כתקופה שבה כל הפנטזיות שלי מתגשמות. אם היה לי כסף הייתי גם טס להופעה באפריל. אבל אין לי ואני עני 🙂 אז נחכה לאלבום ונשאר בחיים עד אז. אולי בפברואר אני אקבל חדשות אחרות שיגרמו לי לרצות לחיות לעוד כמה חודשים.

בינתיים יצא רק הטיזר הזה

שגרם לי לרצות לבכות ולצרוח מהתרגשות (וגם עשיתי את זה כי אני פסיכי). מה לעשות זאת האהבה שלי. מצחיק לראות את האיפור הכבד של סוף שנות ה-90 לעומת המראה הנקי והטבעי של היום. חוץ מזה שיוקי נושקת לחמישים וצ'ארה כבר מעל חמישים והן נראות כמו אחיותיי הצעירות.

טוב, נשתמע. מבטיח לא למות ^_^

עריכה: רק רוצה לציין שקראתי את הפוסט שוב ויש מלא שגיאות הקלדה ואני מתנצל על כך. בנוסף, קיריל מצטייר ממש כדוש. אבל הוא לא דוש. הוא בנאדם טוב ובגלל זה אני כל כך מאוהב בו. הוא מקסים והוא שמש זורחת ואני מאחל לו רק טוב.

בונוס:

"רוצה שאני אזיין אותך?"

"כן"

"עכשיו?"

"לא, שנה הבאה, תתקשר אליי."

זה היה מצחיק ובתכלס היה ערב מושלם אז חייבים גם קצת הומור. יאללה ביי.

15 תגובות בנושא “בְּעִיר מְרֻחֶקֶּת עַל אֶרֶץ רַבָּה יוֹשֵׁב הָאִישׁ שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת.

      1. טוב גם היום כבר מאוחר אבל רק רציתי להגיד שאתה כותב ממש נהדר… הרגשתי כאילו אני בתוך הדבר.
        הזכיר לי דברים מהעבר שהיום אני מסתכלת עליהם בחיוך. וחוץ מזה שמחתי בשבילך שהיית עצמך באמת. שאמרת כל מה שרצית ושזה היה ברור. לך ולו. דמיינתי את המילים שלך נוצצות כמו יהלומים שאי אפשר להתעלם מכמה שהן בורקות. זה בעיניי הכי חשוב – הקלוז'ר הזה. מכאן הוא יכול לבחור לכאן או לכאן זה עניין שלו. העיקר שאתה נקי בלב שלך.

        Liked by 1 person

  1. קראתי ושמחתי גם בשמחתך. אני קורא אותך כמה חודשים כאן, לטעמי ולדעתי, למעט ה'עליזות' שלנו, אתה בין הכותבים הכי אותנטיים ומענינים שאני אוהב לקרוא. מקווה שדברים יסתדרו היטב. התחושה שלי היא שמשהו השתנה באופן נחרץ בעקבות סוף השבוע.

    Liked by 1 person

  2. מה שמעיין הגיבה, לא הייתי מנסחת את זה טוב יותר. הדבר היחיד שיש לי להוסיף זה שנראה לי שהבנתי במה אתה עובד עכשיו. ושאתה אוהב מוזיקה מגניבה. ושתמיד יש למה לחכות. גם כשלא מצפים לשום דבר, יש הפתעות. וזה כבר יותר מדבר יחיד אבל לא משנה. 3>

    אהבתי

  3. כל הכבוד שאמרת ועמדת על שלך. אני לא יודעת לתקשר את הרגשות שלי כשאני נפגעת וזה מתסכל (טוב נו, גם הצד השני לא רוצה להקשיב..) ובדיוק עכשיו קלטתי שאולי אני צריכה לנסות לאטום את הלב שלי כלפי אנשים. רגישות זה מה שמאפיין אותי והתחלתי לחשוב האם אני צריכה לשנות את מי שאני כי זו החוזקה הכי גדולה שלי אבל גם החולשה הכי גדולה שלי… זה עדיין בתהליכי מחשבה…

    וקיריל הזה באמת נשמע קצת דוש. אם יש לו כ"כ הרבה זמן (וכסף לטוס מסביב לעולם) הוא יכל לבוא ולבקר אותך… אל תמעיט בערכך. לא כל יום מוצאים גבר שיודע להביע רגשות

    ואגב, מגניב שאתה מכיר זמרות יפניות משנות ה-90. איך הגעת אליהן?

    אהבתי

    1. לדעת לתקשר רגשות זה לא תמיד כל כך טוב, במיוחד שתמיד יש מה לתקשר ולא תמיד יש צד שרוצה להקשיב (כמו שאמרת), וזה נורא מתסכל. לגבי המוזיקאיות היפניות, אני מאוד אוהב את יפן (הייתי שם 3 פעמים), ואת השתיים הספציפיות האלה אני מכיר עוד מכיתה י' ומאז הן מלוות אותי. תודה רבה לך על התגובה!

      Liked by 1 person

      1. היית ביפן?? ועוד 3 פעמים?? וואוו. אתה ממש בר מזל. חלום שלי להגיע לשם אבל בינתיים אין לי מספיק כסף. הנה עוד סיבה למה אני צריכה למצוא עבודה 😉

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s