עשרים ושמונה

אז אני כבר שבוע בן 28, ואחרי שבת לא פשוטה (כמו כל שבת בעצם), ואחרי שבמשך כל היום הטבעתי את עצמי בשינה כדי לא לחשוב ולא להתמודד, הנה אני כאן, לא נרדם. אז חשבתי, שאם גם ככה אני לא מרגיש מי יודע מה, אז אני אכתוב קצת. ואני באמת אנסה להתמקד בדברים הטובים שקו בשבוע וחצי שחלפו.

היוגה עשתה לי כל כך טוב ביום רביעי שעבר שאין מצב שאני מוותר על זה יותר. לפחות פעם בשבוע. הנשימות וההקשבה לגוף וכל השיט הרוחני הזה, הרגשתי שאני מתמלא. כל היום הייתי מוטרד ואחרי שיצאתי מהשיעור שום דבר כבר לא הפריע לי והכל היה על הזין שלי. כי אני זה אני, ואני מתמודד, ואני שורד, ואני פאקינג חזק ואני גיבור. אחרי כל כך הרבה זמן שאני לא מוצא את עצמי פתאום באמת יכולתי להסתכל על הדברים האלה ופשוט להודות לעצמי שלמרות הכל אני לא מוותר. ושאפילו שקשה אני ממשיך, ובגבורה. אז למה שאני אפספס כזה דבר? אני משקיע יותר מידי אנרגיה בלפחד, במקום להשקיע אותה בלעשות. הפחד לא שווה לי. עשייה.

ביום חמישי נפגשתי עם שי אחרי חודש שהיה בארצות הברית והיה נחמד ובעיקר הבנתי כמה התגעגעתי אליו וכמה הוא היה חסר לי. אולי הניתוק המסויים הזה שהיה ביננו עזר לי להבין יותר כמה חשוב לי, אפילו שהקשר האינטנסיבי הזה לפעמים מפחיד אותי כי אני חלק מדור מחורבן שקשה לו להתחייב לדברים.

בשבת שעברה, ערב לפני היומולדת, אמרתי למיכל שאני חייב לצאת מהבית לפני שאני מת. מיכל תמיד פה בשבילי לא משנה מה, ובאמת אכפת לה. אז היא לקחה אותי לסושי ובירה, והזמינה אותי כי יומולדת, וזה היה יפה מצידה כי למי מאיתנו היום יש כסף מיותר. בשבתות הכל פתאום נהיה יותר חד. פתאום יש שקט ואני לבד עם עצמי ואז אני גם חייב להתמודד עם כל מה שאני מביא איתי, לבד. וכשאני לבד מול עצמי בדרך כלל אין לי סיכוי. ובמיוחד שזה יום לפני היומולדת ואז מתחילות המחשבות של לאיפה לעזאזל החיים שלי הולכים ומה אני מתכוון לעשות איתם ואם עד עכשיו זה כל כך כאב והיה חסר טעם ופואנטה, אז למה שזה לא יכאב בעתמיד ולמה בכלל להמשיך כי הכל חסר טעם ופואנטה וכאמור – סתם כואב. אז זאת הייתה עוד שבת מזעזעת לאוסף, ואחת הגרועות מבניהן, שזה מוזר, כי כל השבוע אני רק מחכה לרגע שבו אני אוכל לנוח, אבל המנוחה הזאת שלי עם עצמי מחסלת אותי לאט לאט. בסוף זה עבר בשלום.

ביום ראשון, יום הולדתי ה-28, הלכתי לעבודה. לא זכור לי מתי הלכתי לעבודה ביומולדת שלי אי פעם. אבל מתוך התבגרות והבנה שאני לבד עם עצמי זה אסון אחד גדול ואם נוסיף לזה גם יומולדת נקבל פיצוץ אטומי שימחק את הכל, קיבלתי החלטה שיומולדת זה סתם יום ושאני הולך לעבודה. בעבודה כולם היו חמודים. כשהגעתי בבוקר חיכו לי בלונים ועוגה, ובמהלך היום כולם באו לחבק אותי ולהגיד לי מזל טוב. אפילו הבוסית שלי דפקה לי בוסה על הלחי ולמרות שזה היה מצמרר ובעיקר ווירד (לא כי לא נחמדה ולא כי היא בנאדם שאני לא אוהב, בעיקר בגלל שאני פאקינ לא יודע איך לקרוא אותה), זה חימם לי את הלב, מאוד. האנשים האהובים עליי בעבודה בירכו אותי וכולם היו נורא נחמדים אליי וגיליתי שאם יש לך עבודה שאתה סוגשל מחבב, ואנשים טובים שם, זה ממש לא סיפור לבוא ביומולדת, זה אפילו די נחמד.

בערב הלכתי לראות עם שיר את הג׳וקר בויאייפי (כן, אני מאלה שאם הם אהבו סרט, הם ילכו לראות אותו שוב בקולנוע כי מה כבר יש לנו בחיים האלה), ובלילה הלכתי לסהר לשאכטה וראינו את הגמר של נינג׳ה שזאת תכנית מלאה בפוטנציאל לבידור טוב אבל בפועל מבוצעת בצורה בלתי נסבלת, ערוכה בצורה צפויה ומחפירה, ויותר מידי צרחות של אסי עזר שהוא בעצמו תופעה בלתי נסבלת ואני מת כבר שהקריירה שלו תקרוס. סתם, זה לא יפה לאחל דבר כזה לבנאדם, אבל מאוד קשה לי לצפות בו כי הוא דמות טלוויזיונית מעצבנת, מצועצעת, לא אותנטית בעליל ורועשת. מידי. את רותם סלע אני אוהב ומזל שהיא שם כדי לאזן את התופעה הנוראית הזאת.

ביום שני עשיתי יום כיף עם אימוש וקניתי מלא בגדים.

ביום רביעי, פספסתי יוגה (לא יקרה שוב), ובמקום הלכתי לאירוע של העבודה והיה באמת מעולה. לא יודע מה נסגר עם העבודה הזאת. התפקיד שלי זוטר מאוד ואני אחד הברגים היותר קטנים במערכת, שלא לדבר על המשכורת הזעומה, אבל אני ממש ממש אוהב את האנשים ונראה לי שאני במקום הנכון.

וזהו, מיום חמישי חלה הדרדרות קלה במצב הרוח כי הגיע הסופש, ואפילו קצת בכיתי כי שוב נזכרתי בקיריל ורציתי להיות איתו וכמה בא לי שהסאגה הזאת תיגמר. אבל לא נורא, ככל שהזמן עובר אני מתקדם עוד שלב, ויבוא יום ואצליח להשתחרר מהבחור הזה וארגיש שאני חופשי. אני בעיקר רוצה מישהו שיהיה איתי ומתסכל אותי מאוד שאין.

בשישי היינו במסעדה המשפחה הגרעינית, אמא אבא, אח ואישתו, ואני. היה נחמד רוב הזמן, חוץ מהזמן בו אמא שלי ואבא שלי התווכחו על ביבי. בא לי שהביבי הזה יכחד רק בשביל שאני אפסיק לשמוע את הויכוחים למה הוא טוב או לא טוב למדינה. נמאס לי מזה וזה הרס לי את הערב. די עם ביבי, סתמו תפה כבר

והיום, היום ישנתי. שינה מתוקה כל כך. בכל פעם. שהתעוררתי צפיתי קצת ב-ASMR ביוטיוב (שזאת עוד תופעה נוראית של הדור שלנו אבל אני מכור) ואחרי כמה דקות חזרתי לישון. וראיתי גם קצת פרינדס שזה תמיד טוב ואני אוהב את פיבי. חשבתי בדידות ועצב, אבל הייתה גם פיצה בערב אז בסדר. אני באמת משתדל להתמקד כרגע בדברים הטובים עד שהשבוע החדש יתחיל, שטכנית הוא כבר התחיל כי כבר 2 בלילה. מחר בבוקר שוב אקלל את עצמי ואשבע לעצמי שאלך לישון מוקדם. נו טוב, ברגיל.

עד הברוגז הבא.

15 תגובות בנושא “עשרים ושמונה

  1. יש! עוד מישהו שלא סובל את אסי עזר כמוני!!
    ואגב, בעיני ASMR זה לא כזה נורא (למה שזה יהיה ככה?). לי עצמי אין סבלנות לשמוע את זה אבל זה נראה לי אחלה ודרך מעולה להרגע

    מזל טוב ונשמע שמלא חברים וחברות חגגו לך ימי הולדת הפעם, אז זכית ואני מאחלת לך שהם יקיפו ויחזקו אותך לכל אורך השנה 🙂 (גם אני אוטוטו בת 28 ולמען האמת שנה שעברה ממש היה לי משבר שעוד שניה אני בת 30 ולא הספקתי עדיין לעשות שום דבר בחיים האלה. השנה הבנתי שאין לי מה לעשות עם הנתון הזה ושרק אפשר להמשיך קדימה וללכת צעד אחרי צעד אז אני מקווה השנה למצוא עבודה טובה ולהתחיל לבנות את עצמי)

    Liked by 2 אנשים

      1. תלוי בעיני מי 😉 (וגם תלוי כמה הספקת עד לאותה נקודה. על פי הסטנדרטים של החברה, שאני לא עומדת בהם, לא הגעתי עדיין לשום דבר בחיים והשעון מתקתק לאחור)

        אהבתי

      2. לאאא!1!!! זה לא זקנהההה!!!!11!

        (מה לא הספקת? תואר במדמ"ח זה לא הספק? יש אנשים שנמרחים עם זה שש שנים! שש שנים רק תואר ראשוןןן!!1! מה לא הספק? מההה??!?)

        אהבתי

    1. אסי עזר מאוד לא אהוד, בלשון המעטה. כל ההתנהלות שלו – החל מהימיאה מהארון האינטרסנטית במיוחד, דרך הוידוי הבלתי נסבל על חרדות ותרופות, הסטטוס של"גבר נשוי" עאלק, היעדר בלמים ותפיסה עצמית של "שופוני יא נאסס! אנא מע רותם" – ר"ל "הגעתי לפסגה!", כולל איזו תכנית טלוויזיה שנפלה אפיים ארצה וקרסה.
      אבל מי לא סובל אותו – זאת שאלת המפתח! עבור הישראלים שגודשים את שדות התעופה, עבור הפריפריה הוא "חלום". זה שהוא הומו – לא מעניין אותם, אגב. זלו אומר שהבן ההומו שלהם יזכה בהורים "מכילים".
      איכססססססססס אסי עזר.

      Liked by 1 person

  2. מזל טוב ליומולדת 28. אצלנו יומולדת מעולם לא היה סיבה לא להגיע לעבודה, ללימודים או לכל מחויבות אחרת. אבל, אני מאז 1973 לא חוגג ימי הולדת יותר, מעט אנשים יודעים את התאריך, ובוודאי בפייסבוק התאריך לא מופיע.
    קראתי שיש מיכל, סהר, שיר [ שיר הבן או שיר הבת? לבן שלי קוראים שיר 🙂 ], מקום עבודה מספק, משפחה מקסימה ומכילה ועדיין הבדידות חונקת, ועדיין קיריל מצליח לפעור חור בנשמתך ובלבך.
    אני מברך אותך ושמח בכל "הברכות הקטנות" שיש לך, כי הן , לדעתי, מעניקות לך אנרגיה לקום בבקר ולצאת אל העולם, וצריך הרבה הרבה אומץ ואנרגיה לעשות זאת.
    מזל טוב ♥ חיבוק אבהי

    Liked by 1 person

  3. מזל טוב! איזה כיף שנולדת! מקווה שיהיה לך שבוע נפלא! וגם היום נפלא! וגם הכל! בסך הכל יש הרבה אנשים שאוהבים אותך וחגגו את יום ההולדת שלך בכל מיני דרכים, זה נהדר!

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s