ארלי ווינטר סונגס פרום אור יהודה

אני חייב להפסיק להיות כזה לחוץ כי אני בטוח שזה מה שגורם למיגרנות הנוראיות האלה לתקוף אותי באמצע היום. אני לא רופא, אני לא מציל חיים. אז לא יהיו קידומים על המסך כמה דקות. הכל בסדר. אני מסדר את זה. הילדים בבצפר, הם לא רואים טלוויזיה. חוץ מזה, מי צופה בערוץ הזה בכלל. אף אחד לא ימות, גם אם הבוסית שלי ממש תתעצבן עליי. והיא לא. בדרך כלל היא לא. היא מאוד נעימה איתי גם כשאני נותן לה את כל הסיבות בעולם לחשוב שאני ילד מפגר שלא מבין מילה ממה שאומרים לו.

אז היום חטפתי עוד מיגרנה בעבודה, והן מגיעות בדרך כלל אחרי הצהריים. אני אפילו לא יודע אם זאת מיגרנה, אני רק יודע שזה לא כאב ראש רגיל וזה מרגיש כמו מסמר במוח שמחליט לדפוק את עצמו עמוק יותר כל כמה דקות. אני בלחץ כי אני מפחד לאכזב. ואני מפחד לאבד. ואני חייב ללמוד לשלוט בזה.

כל כך קשה לי עם האפליקציות היכרויות המסריחות האלה כי אני כנראה תמים מידי ולא מבין את חוקי המשחק. חוץ מזה, בלי שום קשר, נופלים עליי יצורים מהירח, או לפחות – אנשים שאני ממש בככל לא מבין. למה לדבר איתי ולהשמע סופר חמוד, להתעניין ולהגיד לי שאתה רוצה שניפגש (לדייט! בחוץ! בבית קפה למשל!!!) ואז להעלם כאילו בלעה אותך האדמה? או, סיפור שקרה שלשום – לדבר, להגיד לי "בוא אליי" ואחרי שאני מבהיר לך שאני לא רוצה לעשות סקס בלי שהכרנו קודם, אתה אומר לי "בכלל לא חשבתי על זה" וכמובן שנעלם. בסדר, גזגז. לא באמת אכפת לי. פשוט מתסכלים אותי המשחקים הלא ברורים האלה שהם כנראה חלק מההוויה. וזה לא שאני איזה חסוד. הזדיינתי עם אנשים בדייט ראשון וגם נהנתי, אבל אני לא נפגש במטרה לסקס. לא אפגש עם מישהו בשביל להגיע, לשאול מה קורה וישר להזדיין. לא מסוגל לזה. מה עם להכיר קצת קודם, לראות שיש ביננו איזשהו קשר, כל קשר, רוחני, מיסטי, אינטלקטואלי, אולי אפילו מיני, ורק אז, אם יבוא לנו, להזדיין? אני לא שופט אנשים שנהנים מסטוצים ועושים מלא סקס, שיבושם להם. זה פשוט לא בשבילי להגיע לדירה של מישהו וישר למצוא את הזין שלו בתוך הפה שלי.

אז אני מתעצב בלילות, כי מתוסכל, גם מינית אבל לא רק, ואני בודד, בעיקר בודד. ושילוב של בדידות ותסכול מיני זה אף פעם לא דבר טוב. ואני גם מתגעגע. אבל אני ממשיך לתרגל חיבוק והכלה עצמיים וזה קצת מקל עליי. מתסכל אותי שאומרים לי שצריך להתרגל לבדידות ולקבל אותה. קשה לי לחיות איתה בתוכי ואני רק בן 27 (טוב, לשבוע הקרוב) ואם אני לא אמצא זוגיות? ככל שאני מתבגר הכאב שהבדידות מביאה איתה הופך חד יותר. רק מישהו אחד להשען עליו בסוף יום. רק מישהו אחד להרגיש חום גוף. לא מבקש יותר מזה. למה גברים סתומים ונכים רגשית ולמה אני חלק מהמין הפחות מוצלח הזה? איך הטמטום הזה שולט בעולם באמאשלי. לא פלא שהאנושות קורסת לתוך עצמה, לא פלא שהעולם דקה וחצי מהרס אקולוגי. הגברים אשמים!!!! ואני, גבר, הרס עצמי, בגלל גברים אחרים, וכל מה שאני רוצה זה גבר שיחזיק אותי מליפול, ואני כבר לא בטוח שגבר כזה קיים. למה אני לא לסבית.

דיברתי עם הפסיכולוג שלי על זה שאני מרגיש שאני מריר. די העליב אותי שהוא קצת הסכים איתי. זה אומר שגם הוא הרגיש את המרירות שלי, במיוחד באותו יום שהגעתי סופר מריר אחרי החגים ויום עבודה מזעזע. אבל זה בסדר, זה רק אימת לי את החששות שבמילא ידעתי שהן נכונות: אני ומריר וזה מוקרן החוצה. זה לא משנה אם אני מחייך או צוחק, יש בי מרירות מלנכולית כזאת שמלווה אותי שנים וזה משגע אותי כי למרות שאני כזה אני ממש לא רוצה שיחשבו שאני דיכאוני. והנה עוד הרגל מגונה, להיות מוטרד ממה שיחשבו עליי. במקום לשאוף להיות פחות מריר בשביל להיות שלם, נינוח ובריא, אני רוצה להיות פחות מריר כדי שלא יחשבו שאני מריר, למרות שאני מריר. פשוט נפלא.

צריך להפסיק עם הרגלים רעים. צריך להפסיק לעשן. צריך להפסיק לזלול בלי הכרה. צריך להפסיק לזלזל בעצמי. צריך להפסיק להיות היסטרי. צריך להפסיק להיות רכרוכי.

תישן, תתעורר, תלך לעבודה, תחיה את החיים.

ראיתי הג'וקר וזה סרט נפלא. לא פשוט בכלל, אבל נפלא. ואני ממד נהנה ללכת לקולנוע עם אחי הגדול.

שוב 2 בלילה ולא הלכתי לישון. וכל בוקר אני מקלל. לילה טוב.

זה שיר מאוד כיפי שאני שומע המון לאחרונה. בגדול, בתרגום חופשי לגמרי – הפירוש של המילים זה "החיים חרא, אז נשתה בירה ונאכל גלידה וניל". אולי זה באמת מה שאעשה. חוץ מזה למיונה יש וייבים של הדבר הכי מגניב שקיים עכשיו בעולם הג'ייפופ. טוב ביי.