יו בטר נואו וואט יו פייטינ' פור

אני רוצה לסגור את הסאגה הזאת רגע. הכל בסדר, אני חושב שאני ממשיך הלאה. יש רגעים בהם הבדידות מנצחת אותי ואז הכל שוב שחור וזה גורם לי להרגיש רע וריקני. אבל זה לא הוא, זאת הבדידות שגורמת לי לשכוח את הכל. אסור לי לשכוח מי אני, אסור לי לשכוח מה אני מחפש, אסור לי לשכוח מה אני שווה והכי אסור לי לשכוח שצריך לעבוד ממש קשה כדי לקבל אותי, ולפעמים זה בעוכרי, אבל ככה זה, פשוט ככה.

אני אהיה כאן בשבילי, אני אחבק אותי, אני אכיל ואבין אותי, כי החיים האלה זה חרא אחד גדול אבל אי אפשר להתנפץ בכל פעם שמשהו קטן קורה. אגיד תודה שיש לי קורת גג מעל הראש ואני ישן במיטה נוחה, ואחבק את עצמי חזק חזק חזק עד שיבוא מישהו שיחבק אותי במקומי. אני פה בשבילי כי מגיע לי אותי, ואם יש בתוכי כל כך הרבה אהבה לא מנותבת, אנתב אותה אליי. זה דבר שנורא קשה לי לעשות כי אני רגיל אחרת, אבל אני אתאמץ. להיות שבור זה מאוד נוח ורגיל, לא מצריך שום מאמץ, פשוט להיות. אבל זה לא נעים, והתחושה הזאת שאתה כל כך רוצה להיעלם אבל אתה תקוע כאן כי אתה לא רוצה לגרום להרס כל כך מסריחה שאני חייב ללמוד להתמודד עם החיים האלה. אז אני אומר לעצמי, עוד קצת, תמיד אפשר לעזוב כאן.

יום חמישי היה יום מזעזע ברמת הזוועתיות שלו, וחשבתי שאכתוב על זה קצת יותר בהרחבה. אבל אני כל כך עייף נפשית ומרגיש קצת קצת יותר טוב, אז אולי זה פשוט יום שעדיף לשכוח ופשוט להמשיך הלאה.

יש דברים ששווה לחכות להם בינתיים, אז עדיף להישאר בחיים, ועדיף לנסות לעשות את זה בנחת.

כמה שאני אוהב אותה, חבל שאני לא היא. אפשר לשתף פה מוזיקה גם בלי לשלם 🙂