הרבה עבודה

הרגעים האלה בהם הגוף שלי היה מונח על המזרון המתנפח, כשאני צף על המים, והפרצוף החזה והבטן שלי נתונים לשמש – בוערים, זה היה רגע של ניתוק, שפשוט היה כיף לי לעצום עיניים ולדמיין שאני על ענן בעולם אחר שיש בו רק שמיים, ושאני צף על האוויר במקום שיש בו רק שלווה. הניתוק הזה, כל כך רציתי כזה, ובחיי שאני לא יודע למה אני לא עושה את זה יותר. אני חייב את זה לנפש שלי, את השקט הזה.

בערב הלכנו למסעדה וכמובן שהותקפתי חרדה בלתי צפויה. עדי אמרה להן שהן לא מביאות לי יותר שכטות, אבל אני לא חושב שזה היה קשור לזה. טוב, אולי כן. "אני הולך לשירותים ביי" אמרתי וקמתי כמו רוח סערה ואף אחת לא הבינה מה עובר עליי. נכנסתי לתא והתחלתי להתנשם ולהרגיש שהלב שלי עוד שניה נעקר מהמקום שלו. "עומר, הכל בסדר. אתה בסדר", אני אומר לעצמי אבל זה לא בדיוק עוזר. "טוב, אין ברירה. אני צריך להקיא", אני מוריד את הראש שלי לאסלה וחווה התכווצויות נוראיות של הקיבה אבל שום דבר לא יוצא. אחרי עוד כמה התכווצויות סופסוף יצא הקיא המיוחל, לא הרבה ממנו האמת, ואני לא יודע למה, אבל האיכסה שיצאה ממני כאילו ניקזה בתוכה את כל החרדה, וברגע שזה יצא הרגשתי טוב יותר. "אני מקיא, תזמינו לי קולה" שלחתי בקבוצה של הוואטספ. בטח חושבים בחוץ שאני בולמי. פאדיחות לצאת אחרי כל רעשי ההקאה שעשיתי. אבל אין ברירה. יצאתי ושטפתי פנים, כשיצאתי ראיתי שהאנשים שיושבים בשולחן שקרוב לשירותים מדברים בשפת הסימנים, טוב, הם לא שמעו. חבל? אולי אני מעדיף שיחשבו שאני בולמי מאשר אחד שסובל מסתם חרדות. חזרתי לשולחן כאילו כלום. מיותר להגיד שהלילה שעברתי אחר כך היה מזעזע, כי גם כשהתקף חרדה עובר, נשארות שאריות שמכרסמות לך בחזה וקשה להיפטר מהן. בבוקר שוב עליתי על ענן הפלסטיק ושטתי על המים, נותן לשמש לשרוף לי את העור ואת התאים במוח עוד קצת לפני שחוזרים הביתה. חבל שאי אפשר שיהיה פשוט סתם ככה כיף וזה תמיד צריך להיות מלווה בדברים בלתי נשלטים שמשתלטים לי על הגוף והנפש, אני מניח שצריך עוד עבודה על זה…

השבוע סהר באה לשבת אצלי קצת וסיפרתי להעל החששות הגדולות שלי שעוד מעט עוברת שנה מקיריל ואני עדיין חושב עליו. זה לא הפתיע אותה מאוד, אבל אני משתדל שלא לדבר על זה כי הרבה לפעמים אני מרגיש כמו תקליט שבור. אני מניח שככה זה כשאתה סובל ממחשבות אובססיביות (בנוסף לטורדניות ולקטסטרופליות). סיפרתי לה שלפעמים עוברת בי פנטזיה כזאת שאני הופך לגרסה הכי טובה של עצמי וככה בעצם נהיה מושלם, והוא רואה את זה ורוצה לחזור אליי, אבל הפעם אני מסרב. היא אמרה לי שזה טוב ושאני אמשיך לחשוב ככה, או משהו כזה על זה שהוא היחידי שהםסיד מכל העניין. אמרתי לה שזה לא משנה, כי הוא גם ככה לא יחזור כי הבנאדם לא רוצה אותי ושתכלס אם הוא אומר לי לבוא אליו עכשיו אני מתייצב אצלו על ארבע כמ כלב פצוע ועוד מכשכש בזנב. "אתה צריך להשאיר את ההחלטה הזאת בידיים שלך ולא שלו", שזה נכון, כי מי הוא בכלל, אבל אני רק רוצה שירצה אותי. היא סיפרה לי שהיא נתקלה בצילומי מסך של שיחות עם האקס שלה וחשבה שהיא ילדה ממש פטתית ושזה עובר. אני אוהב את סהר אבל לפעמים מרגיש לי לא נעים להפיל עלייה את כל האיכסה שלי למרות שהיא אף פעם לא אכזבה אותי. היא מדריכה אותי ומגינה עליי ואני מרגיש כל כך הרבה ביטחון לידה שזה הזוי. כשהיינו בהופעה של עדן בן זקן לפני שנתיים, היו כל כך הרבה אנשים ביציאה ואמרתי לה שאני לא יכול להדחק בין כולם. היא תפסה לי את היד כמו שתופסים לילד והובילה אותי דרך ההמון. וככה זה גם בחיים עצמם בערך מתקופת הצבא כשהתחלנו להתקרב הרבה מעבר למה שהיינו בתיכון. אני מודה לאלוהום שהילדה הזאת סובלת אותי ואת השגעונות וההיסטריה שלי, והיא באמת בלב שלי.

כשהייתי אצל הפסיכולוג דיברתי על זה שאף פעם לא הציק לי שיש לידי אנשים עם משפחה מתפקדת, אבל כשאילון מספר על המשפחה שלו בארוחת הצהריים, ועל איך שההורים שלו ביחד, ושהם מתכננים מסיבת יומולדת לאמא ושלאבא שלו יש תחביבים וכולם נורא נורא מסתדרים כמו משפחה אידיאלית, זה מעקצץ לי בנשמה. כי אילון הוא כל מה שרציתי להיות ואני לא. בחור חתיך, עצמאי שאומר את מה שבא לו בלי לחשוב יותר מידי, יש לו בן זוג ואיתו הוא חולק דירה בתל אביב, מקצוע טוב, כל זה וגם המשפחה שלו מתפקדת. ההורים ביחד והכל מתקתק. וזה כנראה בגלל שהוא גיי, כי אני רגיל שאצל גייז הכל כל כך טראומטי ומסובך שכשאני רואה גייז מתפקדים אני ממש ממש מקנא כי בא לי גם. אבל זאת לא קנאה פרימיטיבית. אני פשוט רוצה גם וזה מרגיש לי כל כך רחוק ממני. וזה דווקא הגיע בשבוע בו החלטתי שנמאס לי להתנצל על מי אני ומאיפה באתי. הרי המשפחה שלי לא תשתנה, אנחנו כאלה וזה מה יש.נקודת הפתיחה שלי לא הייתה טובה כמו של אחרים, אבל מנגד היא הרבה יותר טובה משל אחרים, וזה מי שאני וזה מש יש. אבל עדיין, אני מרנא כי אני רוצה גם חיים נורמליים ומתפקדים ולהרגיש שאני בשליטה.

בא לי לצייר בשביל עצמי, ושמוע מוזיקה בשביל עצמי, ולעשות יוגה בשביל עצמי, ולראות סרטים מיוחדים בשביל עצמי, ולהתלבש יפה בשביל עצמי, ולהתנסות בדברים חדשים בשביל עצמי ולאהוב אותי בשביל עצמי, ונמאס לי להתחנן לאהבה, רק שמישהו יאהב אותי. אבל בלילה של שבת הבדידות עולה בי כמו לבה מתפרצת, ואז בלי שליטה, כל מה שאני עושה זה להתחנן. שמישהו. אחד. יאהב אותי.

מיכל באה אליי ושיחקנו במריו קארט. מזל שיש גם את מיכל.